דורי סדובניק: במטוס זה נע בין טעים לבין זוועות עולם

מרב: בוקר טוב דורי וברכות על הספר החדש שלך, PLANE FOOD 

דורי: בוקר טוב, טנקס

מרב: מה הביא אותך לכתוב ספר על אוכל מטוסים?

דורי: כבר מילדות היתה לי אהבה גדולה למסעות ולמטוסים. מאוד אהבתי את פחיות הסודה הקטנות ואת הצורה שבה היו מגישים את האוכל במטוס. בתור די.ג׳י אני טס המון בשנה וכמובן שאני לא מפספס שום ארוחת מטוס. אז החלטתי לתעד כל ארוחה שאני אוכל, שזה המון

מרב: כמה זה המון?

דורי: הממוצע בשנה הוא 150. יש שנים קשות יותר 🙃

מרב: זה כיף או סיוט?

דורי: סיוט, חד משמעית

מרב: אז האוכל באוויר הוא סוג של נחמה/הפוגה?

דורי: מאמין שיש לזה חלק גדול בנחמה היום, כן … האוכל הוא עוד דרך להעביר את הזמן בטיסה. חוץ מזה המון פעמים אני באמת ממש רעב בטיסה

מרב: מתי הבנת שארוחות במטוס הן אירוע/סיפור ששווה לתעד?  

דורי: זוכר פעם אחת בשנה מאוד אינטנסיבית שהתעוררתי לארוחה במטוס (כמו תמיד) והרגשתי שאני חי בתוך לופ של שינה ואז התעוררות במטוס אל מול מגש עם אוכל של מטוס… ואיכשהו כל הסיפור הזה הרגיש לי פתאום אמנותי – הבנתי שזה מספר את כל הסיפור שלי לאותו זמן

מרב: ובאיזה שלב אתה מתחיל לצלם ולתעד את האוכל? 

דורי: אמרתי: בוא נגיע ל־100 וזה קרה פשוט ממש מהר

מרב: סתם התחלת לצלם כי כולם מצלמים אוכל כל הזמן? 

דורי: זה התחיל יותר מהשעמום של ״הנה אני שוב במטוס ויש פה ארוחה מולי בוא נצלם״. ככה אני מתחיל תיעוד של כל ארוחה. לאט לאט, כשאני נכנס לאלבום לראות את התמונות, או מראה אותן לאנשים, אני מבין שיש פה משהו שהוא מאוד מעניין, אז המשכתי 

מרב: מה הבנת מהתגובות של האנשים לצילומים?

דורי: אוכל מטוס זה משהו שמגעיל אנשים או מאוד מסקרן אותם. הבנתי שזה משהו שנוגע בהם מאוד ולכן שווה לתעד אותו. אוכל מטוס זה לא סתם ארוחה – זה זורק אנשים לעולם של מסעות וזכרונות. התגובות היו מאוד חזקות, גם בהקשר של טעם – לפה ולפה.

כשהגעתי לכמה מאות של תמונות עשיתי תערוכה בבית רומנו שהייתה מאוד מוצלחת (זה היה ב־2019). הדפסנו 100 תמונות מתוך האוסף שהיה לי בזמנו (לספר כבר נוספו חדשות), הצגנו אותן ובנינו עמדה בצורה של תא טייס מלא במכשירים מוזרים והקרנה כאילו אנחנו טסים. מתוך העמדה ניגנתי כל יום הופעה מאולתרת (3 ימים). באחד מהימים הבאנו את איל שני להגיש ארוחה בחמגשית, בדיוק כמו במטוס… אנשים טרפו את זה ומאוד התעניינו. משם הגיע הרעיון לספר

מרב: בוא נדבר על האסתטיקה של אוכל במטוסים, הטטריס הזה 

דורי: מעניין שכל החברות החליטו שככה זה צריך להראות

מרב: זאת אסתטיקה שנולדה מתוך מגבלות, ודווקא בגללן היא הפכה לשפה עיצובית בפני עצמה. אסתטיקה של סדר ושליטה: הכל מוקטן, כל רכיב נמצא במקום ובתא שלו…

דורי: כן, מסכים שיש המון עניין של סדר ושליטה, ברמות שזה לפעמים קצת מפחיד איך חשבו לייצר ארוחה כל כך מוזרה. מעניין גם שלא מגישים נגיד מקדונלד׳ס וזהו, או משהו כזה, אלא מכינים ארוחות מוזרות. זה ממש ז׳אנר של אסתטיקה וטעם שלא דומה לשום דבר אחר. עולם משל עצמו

מרב: נכון. וגם הצילומים שלך בספר – כנים וישירים. לא התאמצת לייפות את האוכל, או לצלם אותו כמו שמצלמים אוכל למגזין למשל…

דורי: נכון… זה משהו שחשבתי לעשות – נגיד לצלם את זה במצלמה מיוחדת, או לנסות לעשות תמונות יפות יותר, אבל זה לא הרגיש לי נכון

מרב: זאת בחירה אמנותית וגם הצהרה

דורי: מסכים. בתמונות מסוימות אפילו רואים את הברכיים שלי נתקעות בכסא שממול. זה מספר המון

מרב: על התנאים שבהם האוכל הזה נאכל… זוועה

דורי: אלה החיים שלי לטוב ולרע, וזה אוכל מטוס… ככה זה נראה וככה זה נאכל, בצורה לא נוחה בכלל. וזה הטעם של זה. אם הייתי מצלם את זה יפה מדי, או מושקע מדי, לא חושב שזה היה מעביר את כל הסיפור הזה

מרב: איזה ערך אמנותי אתה מוצא בעבודות האלה שראוי להציג בתערוכה או לכרוך לספר?

דורי: אני מאוד אוהב אומנות שמגיע בסדרות… כלומר – תיעוד של משהו שחוזר על עצמו (אולי מגיע ממקום של ocd). לראות את כל התמונות האלה זה לספר את הסיפור שלי אולי יותר טוב מכל דרך אחרת שאני יכול לבטא במילים. דרך התמונות הקורא מבין את כמות המסעות… ויש ארוחות זוועה ואז אתה אומר ׳מסכן הבחור׳ ואז יש ארוחות ממש גורמה בביזנס ואתה אומר ׳וואלה הוא חי טוב ומטייל בכל העולם׳. והכל נכון

מרב: דיברנו על הערך אמנותי. בוא נדבר גם על הערך התרבותי של אוכל במטוסים, שהוא אוכל וזהות. האם אפשר ״לטעום תרבות״ דרך אוכל של חברות תעופה? 

דורי: כן, לגמרי, אני ממש מרגיש את זה, אבל יש נפילות. נגיד ״טורקיש״, חברה עם אוכל מדהים שמאוד נאמן למטבח הטורקי. וגם מאוד מאוד טעים. ״אליטליה״ עושים אוכל איטלקי אבל זוועה (וזה המטבח האהוב עלי). ״אייר פראנס״ תמיד יביאו לך בגט או קוראסון טוב וגבינות, ו״איירופלוט״ (חברה רוסית) תביא לך אוכל שעדיף לא לגעת

מרב: איזה חברת תעופה הכי נאמנה למטבח המקומי שלה?

דורי: הייתי אומר טורקיש, וגם ״אייר אינדיה״ מאוד נאמנה למטבח ההודי

מרב: מעניין שאתה לא מזכיר בהקשר הזה את ״אל על״, שהיא ״הכי בבית בעולם״ 🤔

דורי: בדיוק באתי לכתוב על אל על… יש לה את החומוס בקופסה ואת הפיתה, שזה בא טוב האמת. עכשיו הם התחילו לעשות סוג של ג׳בטה רטובה עם שווארמה שלא ממש מזכירה לי את הבית, חחחח. יש להם גם את המנה של השניצלים עם פתיתים שזה מאוד ישראלי. אבל האוכל בבית (בארץ) טעים מאוד ואני לא חושב שהצליחו להעביר את זה למטוס

מרב: מעניין הנושא של שפים וחברות תעופה. הן משקיעות הון בשפים שיעשו להן את האוכל, כי הן כנראה מאמינות שאוכל במטוס הוא הרבה יותר מארוחה – הוא חלק מהמותג, מהחוויה ומהדרך לשכנע נוסעים לחזור. ועם זאת – תמיד יש פער בין היכולות של השף על הקרקע לאוכל שמוגש בשמו באוויר. אולי זה פער בלתי נמנע. אתה מכיר מישהו שבוחר חברת תעופה בגלל האוכל?

דורי: הבחירה בשפים מפורסמים היא מהלך מיתוגי טוב של החברה, אבל לא בטוח שזה תורם לשם של השף – אולי משלמים לו הון אבל לרוב האוכל יוצא לא באמת טעים. אני לא מכיר מישהו שבוחר חברת תעופה בגלל האוכל, אולי רק אנשים שטסים ביזנס, וגם הם לרוב ילכו על נוחות ורמה של שירות לפני טיב האוכל

מרב: משקיעים המון כדי לייצר חוויה, אבל התנאים עצמם כמעט תמיד חותרים תחתיה

דורי: מסכים, אבל זאת עוד דרך לרענן את חברת התעופה… ולרוב זה מסתיים באכזבה גדולה 🙃

הבחירה לצלם את האוכל כמו שהוא מספרת המון. אלה החיים שלי – לטוב ולרע – וזה אוכל מטוס. ככה זה נראה וככה זה נאכל, בצורה לא נוחה בכלל, וזה הטעם של זה. אם הייתי מצלם את זה יפה מדי, או מושקע מדי, לא חושב שזה היה מעביר את הסיפור

מרב: יש פער גדול בין האוכל המוגש בביזנס לאוכל המוגש במחלקת תיירים? אגב, כמה מבין הארוחות שצילמת בספר הן ביזנס וכמה של פשוטי העם?

דורי: האמת היא שלא בדקתי כמה ארוחות צילמתי בביזנס, אבל יש בספר לא מעט כאלה, כי עם השנים לשמחתי התנאים השתפרו. ההבדל באוכל בין המחלקות הוא עצום. נגיד מחיר של ביזנס יהיה לרוב פי שלושה או ארבעה והאוכל יהיה באמת טעים ככה – פי שלושה־ארבעה ויותר.

לטוס ביזנס זה באמת חוויה קולינרית אחרת לגמרי, ההבדל הוא עצום. יש ארוחות מאוד מושקעות ולפעמים טעימות ברמה גבוהה מאוד. שוב, לא שאין נפילות, אבל גם הנפילות מאוד מושקעות

מרב: חחחח

דורי: ויש תפריט… ומנה ראשונה ואז מנה עיקרית ואז קינוח 

מרב: ומפית בד מעומלנת וכוס יין טוב ליד… טקס שלם

דורי: כן, צורת ההגשה שונה לגמרי ותמיד מאוד נחמדים. לגמרי עולם אחר. קצת בעיה לחזור למחלקה הרגילה אחרי זה

מרב: החלטת לדרג את הארוחות בספר ולחלק להן ציונים: מ״בלתי אכיל״ דרך ״נסבל״ ו״טעים״ ועד ״גורמה״. למה?

דורי: כי בסוף אחרי כל העניין האומנותי וכל הסיפור מסביב מדובר באוכל והוא צריך להיות טעים ולא רק להראות בצורה מסויימת. ובמטוס זה ממש נא בין טעים לבין זוועות עולם, ולפעמים אפילו טעים מאוד מאוד

מרב: האם הטעים הוא טעים אובייקטיבית (ארוחה מופתית, כזאת שהיית שמח לקבל על הקרקע), או טעים ביחס לסיטואציה ולתנאים?

דורי: בהחלט, זה טעים ביחס למטוס, אבל… היו כמה ארוחות שהייתי שמח לקבל גם על הקרקע. בגדול, הסטנדרט שונה או יורד במטוס. ולכן, כשזה מאוד טעים זה מרגש במיוחד. יש כל מיני שיטות שיהיה יותר טעים

מרב: שוט

דורי: למשל: לקחת בלאדי מרי יכול מאוד לעזור לטעם בארוחות מסוימות, להכין סנדוויץ׳ במקום לאכול מהמגש ולהשתמש חכם ברוטב שיש, לחשב כל ביס כדאי שלא תגיע לבית האחרון שהוא יבש

מרב: בלאדי מרי נקודה. יאלל׳ה, הגענו לחלק הכיפי. בוא נחלק ציונים

דורי: קדימה

מרב: מה הארוחה הכי טובה שאי פעם אכלת בשמיים?

דורי: היו לא מעט, אתן אחת מטורקיש אייר (זאת חברה שלצערי אני לא טס בה כמעט). בארוחה המדוברת היה צלע כבש עסיסי במיוחד עם פולנטה וירקות וסלט ירקות ממש פרש בצד. למנה ראשונה הגישו מבחר ביסים של דגים (סרדינים, סלומון, שרימפס) – הכל טעים להפליא

מרב: הארוחה הגרועה ביותר?

דורי: יש הרבה. אני אלך על רוסיה אייר, כי כל ארוחה שאכלתי בחיי בחברה הזאת הייתה לא אכילה. הבעיה היא שגם השלוק שלקחתי מהקולה כדי להוריד את הטעם מהביס היחיד שלקחתי היה פשוט זוועות. נשארתי עם טעם דוחה כל הטיסה

מרב: הארוחה האסתטית ביותר שהונחה לפניך?

דורי: אלך על בחירה מעניינת: אייר פראנס הגישו לי סשימי טונה, שהוגש בצורה הכי יפה שיש – וזאת גם אחת הארוחות הכי גרועות שאכלתי בחיים במטוס

מרב: באסה. הארוחה הדלה/עניה ביותר שהגישו לך?

דורי:  אליטליה: 3 משולשי טוסט יבש בלי כלום פלוס עוגיית חנק יבשה, קשה לנשום אחרי דבר כזה. אפילו חמאה קטנה לא הביאו

מרב: קמצנים

דורי: ולא טעימים לרוב 😶

מרב: הקינוח הכי טוב שאכלת בשמיים?

דורי: היה איזה קינוח שממש אהבתי שלא ממש הבנתי מזה. זה היה במטוס תאילנדי של Thai Airways – סוג של פודינג כזה מאוד אוורירי

מרב: טוב – עכשיו השאלה המתבקשת. רוצה לנחש מהי?

דורי: כן, אכלתי תמנון על הגריל במטוס וזה היה טעים ברמות חחח… סתם, לא יודע מה השאלה?

מרב: צ׳יקן או ביף?

דורי: נכון!!! צ’יקן או ביף – ביף; צ׳יקן או פסטה – צ׳יקן; ביף או דג (בביזנס) – 50/50

מרב: ומה ליד – קולה? תפוחים? יין? בלאדי?

דורי: בלאדי כמעט תמיד

מרב: לקראת סיום – אתה די.ג׳יי, אחד משתי הצלעות בהרכב המצליח רד אקסס. יש דמיון בין סט מוזיקלי טוב לארוחה טובה במטוס?

דורי: אם אני מתאמץ לקשר אז יש. בארוחת ביזנס ממש טובה יש מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח – זה תהליך. כמו בסט, יש פתיחה ואז אמצע שזה השיא ושיר סיום. וככה – לאורך התהליך – צריך להיות מדויק 

מרב: מה אתה רוצה שהקורא ירגיש בסוף הספר, עם מה אתה רוצה שהוא ישאר?

דורי: עם זכרונות שיש לו ממסעות… זכרונות ילדות, אפילו של טיסות למקומות רחוקים, וחוויות

מרב: הרי בסוף, כולם מדברים על האוכל בטיסה: היה טוב, מצוין, חרא, דוחה… זה חתיכת אישו בטיסות ועכשיו יש ספר שאולי יגרום להם להרגיש קצת אחרת לגבי הדבר הזה

דורי: זה בהחלט הדבר הראשון שידברו עליו, אבל אני מאמין שהרבה אנשים, במודע ולא במודע, הולכים לזכרונות של מסעות, או לרצון לנסוע

מרב: כמו שכתב השף פול דלרז בהקדמה לספר: ״למען האמת, אני לא יודע למה, אבל ארוחות במטוס הן אירוע של ממש בשבילי. אני יכול לסרב שיקראו לי לקום כמעט לכל דבר – אבל אם זו ארוחה, אני מתעורר עם חיוך, מוכן לראות מה מחכה לי על המגש, כאילו אני עומד לטעום מנה ממסעדת מישלן…

הקטע המצחיק הוא שאני יודע שזה כמעט אף פעם לא מדהים. עם לחץ האוויר שמקהה את הטעמים – ועם אוכל שחומם מחדש שלוש פעמים – זו לעיתים רחוקות יצירת מופת קולינרית. ובכל זאת, אני לא מצליח שלא לבחון כל תא קטן במגש בסקרנות, כאילו מצפה לי הפתעה…״

דורי: כן, כמו שחנות בדיוטי פרי היא הרבה יותר מחנות… כל הדברים האלה מסמלים לנו משהו: מסע למקום אחר, חופש, אהוב רחוק, הרפתקה חדשה…פשוט אוכל יש לו ריח וטעם וזה מוסיף עוד הרבה לחוויה של הרגש. זה בהחלט הרבה יותר מסתם מנה במטוס 

מרב: הספר יצא בהוצאת ריזולי האמריקאית. איפה משיגים אותו?

דורי: אפשר להזמין את הספר באמזון או דרך החנות של ״ריזולי״ בניו יורק – יש אותו בהרבה חנויות בעולם, זאת הפצה ענקית. בקרוב אעשה אירוע השקה לספר בישראל ושם אמכור עותקים

מרב: יופי. תרצה לומר משהו לסיום?

דורי: אשמח להגיד תודה לניב השותף שלי לרד אקסס, שאכל את רוב המנות שאנחנו מדברים עליהן. לגי המנהל שלי וכמובן לאילון ברגמן שעיצב לי את הספר בצורה מושלמת והסכים לעשות את הספר המוזר הזה עוד הרבה לפני שהחתימו אותו להפצה.

לסיום… אל תהיו עם דעות קדומות על אוכל מטוס. ככה תגלו עולם מעניין ולפעמים טעים ❤️

מרב: זה תמיד נכון כשמדובר באוכל – בשמיים ועל הקרקע

דורי: בדיוק

מרב: טיסות נעימות דורי. שמחתי לדבר על הנושא החשוב הזה

דורי: תודה רבה, נהנתי מאוד. בהחלט נושא חשוב ❤️

---

דורי סדובניק | PLANE FOOD
הוצאת ריזולי
עורך: אילון ברגמן