״קופצים בראש״: מתוק, משוגע ופחות ממושמע מהרגיל

שנים לא מעטות שפיקסאר נראים כמו אולפן שרודף אחרי הזיכרון של עצמו. מאז סרטי מופת כמו צעצוע של סיפור, ״רטטוי״, ״למעלה״ ואחרים, הם דעכו; המשיכו ליצור במקצוענות, אבל בפחות קוהרנטיות ובעיקר עם הרבה פחות פלא.

״קופצים בראש״ (Hoppers), סרטו של דניאל צ׳ונג, לא מחזיר אותם בן רגע אל ימי התהילה, אבל הוא כן מזכיר שבסרט אחד מתוק, מעט משוגע, ופחות ממושמע מהרגיל – יכול להסתתר פתאום סימן חיים. יש בו ניצוץ, וזה כבר לא מעט.

הניצוץ הזה ניכר ממש בהתחלה, כשפוגשים את מייבל (פייפר קורדה), נערה סוערת ומרדנית עם אהבה לבעלי חיים. היא יוצאת למבצע נועז בשטח בית ספרה, כדי לשחרר את כל בעלי החיים בפינות החי. משם הסרט מוביל אותה אל סבתה, דמות מתוקה ושקטה שהקשר שלה לחורשה ולטבע נעשה בהמשך אחד העוגנים הרגשיים המרכזיים של העלילה.

בהמשך, הקשר המתוק הזה פוגש את אחת המציאויות הבלתי־נמנעות של החיים, עם מותה של הסבתא. לפני לכתה, היא מבקשת ממייבל לשמור על החורשה, פיסת טבע ליד העיר שבה היא גרה. בבגרותה, מייבל גדלה להיות אקטיביסטית לוחמנית לכל דבר ועניין, המתייצבת מול ראש עיר (בדיבוב ג׳ון האם) שמבקש להרוס את השמורה כדי לסלול כביש. וכמובן – היא קטנה מדי וחלשה מדי אל מול הכוחות המוניציפליים והפוליטיים הללו.

קצת חבל שהסרט נועז יותר בתוכן מאשר בצורה. יש בו משהו חזותי תוסס, לעיתים אפילו שובב ממש, כזה שמרגיש כאילו הוא מבקש לנער קצת את הגוף הפיקסארי המוכר. רק שהוא עושה זאת לרגע, ואז נסוג, כאילו הוא חושש להתמסר באמת

למזלה, צירוף מקרים מוביל אותה לגלות מעבדה שבה הפרופסורית שלה באוניברסיטה, ד״ר סם פיירפקס (קתי נג׳ימי), עורכת ניסויים מסקרנים. שם היא מגלה שלאורך שנים פיתח צוות המחקר מכשיר המצליח להעביר את התודעה של בני אדם לרובוטים דמויי חיות (בדומה לזיכיון ״אוואטר״ , עובדה שלא חמקה מהסרט, שמתלוצץ עליה בעצמו).

כך מייבל מוצאת דרך להצטרף לחיות שהיא אוהבת, לומדת לדבר איתן והופכת לדמות מובילה בקרבן. היא מתחברת למנהיג החפרפרים ושליט היונקים, המלך ג׳ורג׳ (בובי מויניהן), הופכת ל״כף המלך״ (רפרנס מוצלח ל״משחקי הכס״), ומובילה איחוד שורות ומרד פוליטי של ממש בקרב החיות, בניסיון להציל את השמורה ולהתנגד לאנושות שמבקשת לקחת את השטח לעצמה.

זה גם הרגע שבו מתבהר אופיו האמיתי של הסרט. לכאורה, קומדיה מצוירת לכל המשפחה – בפועל, גם יצירה מדע בדיונית עם רובד פוליטי מובהק. ״קופצים בראש״ פורש דרך האקולוגיה שורה של עימותים רחבים יותר – זהות, מעמד, יחסי כוח וגם ההיררכיה שהאדם כופה על בעלי החיים והטבע, כזרוע נוספת של קפיטליזם.

זה ניכר, לדוגמה, באופן שבו מייבל משכנעת את החיות להתאחד ולא לאכול אחת את השנייה, כמו שהחוקים הכתיבו להן. לא לציית להפרדות מלאכותיות של זוחלים, יונקים ועופות. במהלך מרקסיסטי משהו, היא מבהירה להן שבמקום להמשיך לעסוק בזכויות ובחובות שהחוק כופה עליהן, יש אויב אחד, והוא בעל ההון. היה חסר רק שתגיד ״פועלי כל החורשה, התאחדו״.

האלגוריה הפוליטית הזאת מסתבכת בהמשך במגוון של דרכים, ומקבלת מורכבות אמיתית ומידה מפתיעה של כנות. שם עולה גם השאלה: האם זהו סרט על שחרור בעלי חיים, או סרט על הפנטזיה האנושית לדבר בשמם ולהנהיג אותם?

פרשנויות פוליטיות בצד, מדובר בסרט מקסים ומשעשע שפונה הן לילדים והן למבוגרים. יש בו דמויות נהדרות וחוש הומור עצמי. מייבל עצמה היא דמות מעוררת הזדהות, וסוגיית האבל, שפיקסאר יודעת להשתמש בה בצורה כל כך אפקטיבית, נוגעת ללב. לצידה יש שלל דמויות משעשעות אפילו יותר, כמו אלן הדובה הזעפנית (מליסה ויאסניור). אבל בולט במיוחד המלך ג׳ורג׳, שיש בו תערובת נהדרת של לב גדול, נאיביות מוגזמת ודביליות חיננית.

למרות שמדובר בסרט מוצלח ומשעשע שהייתי בשמחה רואה שוב, הוא לא חף ממגרעות. ראשית, יש בו עודפות מסוימת, שלקראת הסוף כבר נעשית עומס של ממש, גם ברמה הז׳אנרית וגם ברמת התוכן. הוא פונה לכיוונים מעניינים וחדים, אבל עושה זאת במהירות כזאת, עד שהכול מתחיל להתערבל. דווקא ברגעים שבהם הוא אמור להדק – הוא מאיץ. העוגנים הרגשיים שהוצבו בתחילה מתפוגגים לטובת הסתערות על קו הסיום.

בשלב הסיום נדמה שהסרט כבר פחות מקשיב לדמויות ויותר מתנפל על המערכה האחרונה עם כל רעיון, תפנית והסלמה שעוד נשארו לו במחסנית. הכל כדי לייצר דרמה טעונה שתכריע את הסיפור בבת אחת. התוצאה היא סיום שעובד, אבל רק כמעט.

כמו כן, קצת חבל ש״קופצים בראש״ נועז יותר בתוכן מאשר בצורה. יש בו משהו חזותי תוסס, לעיתים אפילו שובב ממש, כזה שמרגיש כאילו הוא מבקש לנער קצת את הגוף הפיקסארי המוכר. רק שהוא עושה זאת לרגע, ואז נסוג, כאילו הוא חושש להתמסר באמת.

לא כל הכאוס של ״קופצים בראש״ מתארגן כמו שצריך, ולא כל היומרות שלו מספקות תשובה מלאה. אבל בתוך התקופה הארוכה והזהירה, המהונדסת והמעט מהוססת של פיקסאר, עצם קיומו של סרט כזה כבר מרגיש כמו תזכורת מעודדת.

״קופצים בראש״ היא יצירה מצחיקה, מרובדת, רגישה ופרועה בדיוק במידה שמספיקה כדי להזכיר שפיקסאר עוד לא איבדו את זה. לא קלאסיקה חדשה, אבל בהחלט תזכורת לכך שהאולפן הזה עוד יודע לבעוט.

---

קופצים בראש
בימוי: דניאל צ׳ונג
104 דקות; ארצות הברית, 2026
4 כוכבים