לגעת באוויר חשוף: תערוכה חדשה בבפנוכו

״האם אני מאופס? איפה האפס שלי בכלל?״, שואל רועי כשר בתוך אבק המילואים. ״במקום לעבד את האדמה – איבדנו אותה״, עונה לו שירה רזיאל מהבית שהשתנה לנצח. בתערוכה ״לגעת באוויר חשוף״ נפגשים שני סיפורים קטנים של מלחמה גדולה: האחד מחורבות עזה והמדים המאובקים, והשני מהחלל שהשאיר אחריו ידידיה רזיאל ז״ל, שנפל בקרב ההגנה על קיבוץ כרם שלום.

רועי כשר, צלם, מוזיקאי ולוחם מילואים, מתעד את המלחמה מבפנים. בצילומים ובטקסטים שלו הוא מתאר את החוויה השוחקת של המלחמה, את החיכוך בין העור למתכת, את הפער שבין הבית לשדה הקרב ואת הבדידות השקטה שבמעברים ביניהם. מתוך האבק והפיח הוא לוכד את הרגעים הקטנים והפשוטים, את שגרת סבבי המילואים ואת התהום שנפערה בין החזית לבית הרחוק.

שירה רזיאל, אם לשלושה, יוצרת, חברת קיבוץ כרם שלום שבעוטף ואלמנתו של ידידיה רזיאל ז״ל, מביאה לתערוכה גוף עבודה חשוף המורכב ממילים קטועות ותמונות עדינות של הקטן והפשוט. מבעד למצלמה היא תופסת רגעים יומיומיים השוכנים ברווח שבין הזיכרון למציאות, ובטקסטים אינטימיים היא נותנת הצצה לרגש שעולה בה מאחורי המצלמה. היא כותבת על האיש והבית שאינם עוד, על שורשים ותלישות ועל הנוכחות של הנעדר בחיים שאחרי האסון.

הצילומים בתערוכה לא מבקשים לתעד את ה״יש״, אלא לתת צורה ל״אין״. הם מבקשים לתת צורה לאובדן הפרטי ולשבר האישי, ולייצר מרחב של שהייה והתבוננות בתוך הכאב הבודד. בצילומיו של כשר זו הבדידות של לוחם המילואים במעברים בין הבית לחזית; בצילומיה של רזיאל זהו הגעגוע לאיש שהיה ולבית שאיננו עוד.

התערוכה המשותפת שלהם מעניקה הצצה לעולמם, לתחושותיהם ולדרך שבה הם מתמודדים עם הקושי. המצלמה היא החוצץ השקוף בינם ובין העולם, הניסיון לאחות את השברים, דרך להאט את הזמן, וכלי לתת יחס ומקום לפרטים הקטנים והשוליים של סיפור גדול. הכתיבה היא החלק המשלים את מה שאי אפשר להראות.

בין העבודות בתערוכה: העבודה ״זהות״ של כשר, העוסקת ברגעים שבהם המדים והציוד הופכים לעור שני, והגבול שבין האדם לחייל מיטשטש עד כמעט היעלמות. בדימוי נראה חייל המניף את ציוד הלחימה שלו, ברגע שנע בין לבישה להסרה, בין מנוחה ליציאה למשימה. הווסט הופך לפניו של החייל ומגדיר אותו כלוחם, אבל באותה נשימה גם מוחק את תווי פניו ומותיר אותו חסר זהות.

עבודה נוספת, ״מסדר״, מציגה את צללי החיילים המוטלים על רצפת המטווח, כשהגוף נוכח בתמונה דווקא דרך היעדרו – על ידי שלילת האור. ב״חריצים באור״ נראה חייל הצועד בחול בגוף כפוף ותשוש, כשסימני הרכבים נחרטים בקרקע כמו צלקת ומדגישים את הניגוד בין התנועה האנושית השברירית לבין עקבות המלחמה.

בעבודה ״מבט לשמיים״ של רזיאל, המציאות היומיומית נסדקת וחושפת רובד נוסף, נסתר. בדימוי, שלולית עכורה הופכת לחלון למקום אחר – ואולי גם לזמן אחר. הצופה לא מביט בעץ עצמו אלא רק בהשתקפותו, הכלואה בתוך המים. המבט מופנה מטה, אל האדמה הבוצית, ודווקא שם מתגלה צמרת העץ השברירית. העבודה מבקשת לשהות בתוך ה״אין״, ומציעה מחשבה על כך שלפעמים הדרך היחידה לגעת במה שאבד, או במה שהתרחק – היא דרך הבבואה שנותרה באדוות המים.

״בפנוכו״ הוא מרחב מארח מבית intu של קבוצת ריאליטי, הממוקם בבניין דובר צה״ל לשעבר בתל אביב, ומהווה חלל לתערוכות ומקום מפגש בין אנשים ורעיונות במטרה לקידום אמון, הקשבה ושיח בחברה הישראלית. במקום מתקיימים אירועים המקדמים פיתוח חשיבה ועשייה חברתית.

בבניין מרכז המרחב החברתי פועלות עמותות ויזמים חברתיים, ביניהם Ropes, ״קונקטה״ של מעין שניר, בית תפילה ישראלי, עמותת גב ללוחם, איגוד העיתונאים העצמאיים, איתך מעכי ומנוע לשינוי חברתי -121.

---

לגעת באוויר חשוף
בפנוכו- מרחב מארח מבית intu ריאליטי, איתמר בן אב״י 9, תל אביב
פתיחה: 16.4 בשעה 19:00; נעילה: 4.5