כל מה שחשוב ויפה
דוד פולונסקי, יומנה של אנה פרנק
דוד פולונסקי, יומנה של אנה פרנק

אנה פרנק - היומן הגרפי: לשמור על החיוּת של המותג

״העיף לנו את המוח איך ילדה בת 13 כותבת ככה״, ״מה שהטריד אותנו בהתחלה היה איך שני גברים מבוגרים יכולים לדבר בקול של ילדה במחבוא באמסטרדם״; ״אני לא יודע מה אנה הייתה חושבת, יכול להיות שהיא הייתה נכנסת באם־אמא שלנו״. דוד פולונסקי על העיבוד הגרפי ליומנה של אנה פרנק

כשארי פולמן ודוד פולונסקי קיבלו פנייה לעבד את היומן של אנה פרנק לסרט קולנוע, התשובה המיידית שלהם הייתה ״לא״, או אם להיות מדוייקים, התשובה הייתה ״ברור שלא״. ״ישר דמיינו את רשימת שינדלר, וזה גם הרגיש לנו קרוב מדי לתעשיית השואה, מן סמל משומש שעשו עליו כל כך הרבה מניפולציות. זה היה אחרי שהם פנו להמון במאים בעולם, וזה לא עבד אף פעם, ולא חשבנו שייצא מזה משהו טוב״.

אבל אז השניים חשבו עוד קצת, והבינו שהפרויקט יקרה איתם או בלעדיהם.  ״ואז נכנסו לשיקולים גם גאווה מקצועית ותחושת אחריות. אמרנו שננסה לעשות את זה חכם, לא קיטש של שואה. קראנו שוב את היומן, הפעם כמבוגרים, והתאהבנו. העיף לנו את המוח איך ילדה בת 13 כותבת ככה, וכהורה אתה מבין את כל הסיטואציה הזו אחרת. כנער, במיוחד אם אתה בן, זה ׳ספר בנות׳. לא התחברתי אליו, לא הייתה לי סבלנות. כאבא זה סיפור אחר לגמרי״.

ואז מה?

״קראנו, נדהמנו, הבנו; הכי התחברתי להומור שלה, שזה מצחיק בהתחשב בנסיבות שבהן היומן נכתב״.

לא רק בנאומים של פוליטיקאים

יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם: הוא זכה לאין־ספור גרסאות בכל פורמט אפשרי: קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון ואמנות חזותית. העיבוד ליומן גרפי, שיצא לאור בשנה שעברה בהוצאת דביר, הוא היחיד שאושר בידי קרן אנה פרנק. במשך כשנה עבדו פולמן ופולונסקי על פיתוח האנימציה – מבכירי היוצרים בארץ ששיתפו פעולה בעבר בוואלס עם באשיר ובכנס העתידנים.

עטיפת הרומן הגרפי

דוד פולונסקי (צילום: מ״ל)

קראנו שוב את היומן, הפעם כמבוגרים, והתאהבנו. העיף לנו את המוח איך ילדה בת 13 כותבת ככה, וכהורה אתה מבין את כל הסיטואציה הזו אחרת. כנער, במיוחד אם אתה בן, זה ׳ספר בנות׳. לא התחברתי אליו, לא הייתה לי סבלנות. כאבא זה סיפור אחר לגמרי

כדי שיהיה אפשר לגייס כסף לסרט, פולונסקי ופולמן הכינו שני טסטים קצרים, בדו־ממד ובסטופ־מושן, אולם, פולונסקי מספר שהתהליך נעצר כשאיב קוגלמן, ״הנפש החיה בקרן אנה פרנק״, אמר לשניים שמה שהם באמת רוצים זה עיבוד קומיקס ליומן, רומן גרפי, כדי להנגיש אותו לקהלים צעירים וחדשים.

״הוא ישר קרא לזה יומן גרפי. הם רוצים לשמור על החיוּת של המותג, למרות שזו מילה לא כל כך מתאימה, אבל אין מה לעשות. אנה פרנק והיומן הם אייקון, והוא רוצה לשלוט בדרך שבה האייקון הזה מתקיים בעולם, לא רק בנאומים של פוליטיקאים. באופן אישי המעבר לקומיקס היה עוד יותר כיף כי בקומיקס יש לי יותר שליטה: באנימציה אני מעצב דמויות ומייצר רקעים אבל רוב העבודה היא פיקוח, וכאן אני ממש מצייר כל פריים״.

בתהליך העבודה פולמן קרא בכל פעם 30 עמודים, כשהוא מחפש מה הדברים הכי חשובים שחיביים להישאר ומה מתאים לפורמט של קומיקס. ״באנלוגיה לעבודה על סרט, ארי היה הבמאי ואני הייתי השחקנים, התפאורה, המלבישה והמאפרת. ואנה הייתה התסריטאית״, הוא מוסיף בחיוך.

״אחרי שהתחלנו לעבוד החלטנו לצרף לעבודה את יוני גודמן כמתווך בינינו, שלושתינו רגילים לעבוד ביחד. הוא היה נפגש עם ארי, עושה סקיצות, ממש סטוריבורד. היינו שולחים לקרן כל עשרה עמודים, ואז אני ציירתי. בסופו של דבר נשארו עשרה אחוזים מהטקסט המקורי, כשכל הטקסטים בבלוני הדיבור הם המצאה של ארי״.

מה התגובות או ההערות שקיבלתם?

״במשך כמה חודשים לא קיבלנו שום תגובה, וכבר שאלתי את ארי אם הוא בטוח שיש שם מישהו‭,‬ אולי הם לא בודקים מיילים… במשך כל תהליך העבודה לא קיבלנו שום הערה, היה לנו חופש אמנותי מוחלט. זה ממש היה ׳יוני עושה סטוריבורד, שולחים לאיב, איב לא מגיב, ארי ואני נפגשים׳, ובתוך התהליך יש לי המון חופש לשנות לגמרי את הדימוי אבל אני נסמך על ההחלטות של ארי.

״אחרי שציירתי הילה נעם צבעה בפוטושופ את האיורים. זה שלב ביניים של הרבה עבודה שחורה שמלווה בכל מיני החלטות אסתטיות, שחוזר אלי בסוף לשיפורים, תיקונים ותוספות. זה הצוות – ארבעה אנשים״.

זה מדהים שלא קיבלתם הערות.

״זה די מדהים. לא היה לי שום דבר דומה לזה וספק אם יהיה״.

מה אנה הייתה חושבת על הספר

ההשראה לסגנון הציור של היומן הייתה בעיקר מאיירים שאיירו למגזין״ שהיה הניו יורקר של אותה תקופה באירופה״, Simplicissimus. פולונסקי מספר שהוא לא רצה שהיומן ייראה משהו עכשווי בסגנון רטרו. ״היה לי חשוב שאם אנה הייתה רואה את היומן, היא לא הייתה חושבת שזה ציורים מהעתיד״.

זה לא סיכון?

״אני לא חושב שהקורא הממוצע מזהה לאן הרפרנס שלי שייך. אין הרי סגנון של זמננו, יש הרבה רטרו, אין סגנון שהוא עכשווי״.

רפרנסים לקלימט (מימין) ומונק, מתוך היומן

במקור החשש שלי היה שנקבל ביקורת על התערבות יתר ביומן, אבל אם כבר קיבלנו ביקורת, זה היה ההפך, שיכולנו לקחת יותר חופש יצירתי, אבל אני לא מרגיש שזה נכון כי בסופו של דבר זה מסמך אמיתי, היסטורי. יש לי אחריות מאוד גדולה אני לא יכול לסלף את המקור

הכנסת כל מני רפרנסים מתולדות האמנות, לדוגמה הכפולה עם מונק וקלימט.

״כן, יש המון דברים שאנחנו מכירים מהעולם התרבותי של אנה, שניסינו להכניס דרך הצד החזותי. היא נולדה בפרנקפורט למשפחה ייקית, מאוד תרבותית‭,‬ העבירה את הזמן במחבוא בשינון ולימוד כל בוקר. הציור של מונק מייצג את איך שהיא מרגישה מול כל הגערות שהיא מקבלת, ואילו זה בסגנון קלימט מייצג את מה שמצופה ממנה, איך נערה מתורבתת אמורה להיראות ולהתנהג״.

איזה תגובות קיבלתם עד היום על היומן?

״תגובות מדהימות. קודם כל הספר נמצא ברשימות רבי המכר בכל מקום שיש בו רשימות רבי מכר. הוא תורגם ל־20 שפות, הופץ בלמעלה מ‮־‬40 מדינות, וייצא לאור גם גם בערבית, באידיש, ביפנית, בצ׳כית ועוד. הגרסה האחרונה תהיה באנגלית, כי להוצאה האמריקאית יש המון הערות״.

קטעים. איזה הערות?

״לדוגמה, אנה מתעסקת הרבה בהשוואה בינה לאחותה, אבל אין עמוד אחד בספר שבו היא מרכזת את כל ההשוואות האלו. כשאתה עושה אדפטציה ומעביר טקסט ממדיום למדיום, אתה צריך לעשות כל מני התאמות, וריכזנו את כל התלונות בעמוד אחד. ואיך משווים? מציירים. מה שמפריע להוצאה האמריקאית הוא שאין עמוד אחד כזה ביומן. אם זה היה סרט לא היינו מקבלים את ההערה הזו.

״במקור החשש שלי היה שנקבל ביקורת על התערבות יתר ביומן, אבל עד עכשיו זה לא נשמע בשום מקום. אם כבר קיבלנו ביקורת, זה היה ההפך, שיכולנו לקחת יותר חופש יצירתי, אבל אני לא מרגיש שזה נכון כי בסופו של דבר זה מסמך אמיתי, היסטורי. יש לי אחריות מאוד גדולה אני לא יכול לסלף את המקור. היה שלב שארי הבין שיש עמודים שאסור לגעת בהם, גם כי הם כתובים טוב וגם כדי להשאיר את הקול של אנה, ולכן אחת לכמה עמודים יש עמודים של טקסט שלם מהיומן.

״עזרה לנו הידיעה שאנה כתבה מתוך תקווה שהיומן יתפרסם ושאנשים יקראו אותו. אחרי שהיא שמעה ברדיו על תחרות היא חזרה ליומן, ערכה אותו ותיקנה, עם הרבה אינטגריטי; סגנון הכתיבה שלה פשוט השתפר. אם כבר מה שהטריד אותי באמת בהתחלה היה שאנחנו שני גברים מבוגרים ואיך אני יכול להתייימר לדבר בקול של ילדה בת 13 במחבוא באמסטרדם״.

האיור האחרון שחותם את היומן

ומה התשובה שלך?

״שאני לא יכול. זו מחווה. אני לא יודע מה אנה הייתה חושבת על הספר, יכול להיות שהיא הייתה נכנסת באם־אמא שלנו. זה לא מחליף את היומן: היומן שם והוא יישאר. אנחנו מנסים להדגיש אלמנטים בטקסט בצורה שיפנו אליו את תשומת הלב של קהלים חדשים, שלא יישאר רק סמל.

״ואמנם, הרבה אנשים קנו את הספר מאז שהוא יצא לאור, ולהפתעתי אף אחד לא דיבר על כך שאנחנו מתיימרים להיות אנה. איכשהו אנשים מבינים שזו מחווה, מה גם שזה רחוק מלהיות העיבוד הראשון של היומן בקומיקס. ההבדל הוא שלעיבודים הקודמים אסור היה להשתמש בטקסט המקורי ובגלל שזה פרויקט של הקרן זה העיבוד הרשמי הראשון״.

שם נשבר לי הלב

אני מניח שתהליך העבודה לא היה פשוט מבחינה רגשית.

״כשאתה בתוך העבודה אתה לפעמים קצת שוכח במה אתה מתעסק, אבל אז מגיע רגע כמו לקראת סוף הספר, שבו היא מדברת על התקוות שלה לעצמה, שהיא רוצה להיות אישה עצמאית, כותבת מפורסמת, ושהיא מקווה שהחוויות מהמחבוא ישמשו לה השראה ליצירה לעתיד.

״שם נשבר לי הלב. כאבא אתה חושב על הילדים, על מה אתה מייחל להם וגם על החששות של מה עלול לקרות, ואז אתה מרגיש את הפוטנציאל שאבד. בציור הזה הייתה לי הזדמנות לתת לה לרגע את ההזדמנות שהיא לא קיבלה״.

אנה פרנק העיתונאית לעתיד

״האיור האחרון ביומן גם היה רגע טעון. היומן נפסק, אנחנו יודעים את זה, אבל היא לא, ואני חייב להיות נאמן לזה. לקחתי את הפרצופים של אנה מכל מני מקומות בספר ואיכשהו זה התחבר. העניין של הרבה פנים זה מה שיצאנו איתו לדרך, להראות מי נמצאת מאחורי האייקון, בן אדם שלם ומאוד מורכב״.

מה דומה בעבודה על היומן ומה שונה ביחס לעבודות קודמות שלך?

״מבחינת אחריות, ציבורית אפילו, זה הפרויקט הכי רציני שעשיתי. אני משרת לא רק את הטקסט של אנה, יש פה מרכיב אידיאולוגי גדול. אני גאה בכך שהערכים של אנה, אפילו בישראל, יש להם קיום, ושאני תרמתי לזה – ערכים יהודיים, חילוניים, הומניים. וכשאני יודע שיש אלפי בני נוער ישראלים שקראו את הספר, זה נורא משמח אותי.

״ארי ואני הדגשנו את הדברים שלנו נראים כחשובים. יש ביומן המון עיסוק במיניות, והיה לנו חשוב להשאיר את העיסוק הזה. אפשר היה לדלג על הקטעים האלו, יש עמוד שבו אנה מתארת את הואגינה שלה. אבא שלה תלש את העמוד הזה מהיומן, אבל הוא לא זרק אותו. לנו היה חשוב להכניס אותו גם כי המוסכמות השתנו, וגם כי היא עשתה את זה בצורה נפלאה. הייתי שמח שהבת שלי תקרא על זה ככה ופה. עוד דבר שזה עושה, זה מדבר על האנושיות שלה ועל הדברים הקטנים והפרטיים. זו תגובת נגד לשימוש הציני ביומן שלה. הקונטרה היא לדבר על החיים הקטנים והמאוד מאוד פרטיים. זה ההומניזם.

״וגם, זה היה אחד הפרויקטים הכי גדולים שעבדתי עליהם, שנתיים של עבודה נטו. פעם ראשונה שהתמודדתי עם קומיקס בהקף כזה, ועם קומיקס נטו מלכתחילה. זה פתח לי את הצ׳אקרה של הקומיקס, היום אני פחות מפחד מזה״.

יהיה סרט בסוף?

כן, ארי הצליח לגייס תקציב לסרט, אבל אני בינתיים הוצאתי את כל האנרגיה שלי על הספר ופרשתי מהעבודה על הסרט״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden