יאיוי קוסאמה 1929-2026

יאיוי קוסאמה הלכה לעולמה בטוקיו לפני כשבועיים, בגיל 97. נאמנה להבטחתה לעצמה ״אמשיך ליצור את האמנות שלי עד ליום מותי״ – כך מסרו אנשי הסטודיו שלה. קוסאמה, מהאמניות.ים המצליחות ביותר בעולם, הייתה ייחודית בכל מובן – החל בעבודותיה המקוריות, שהלכו ושיכפלו את עצמן עד שהפכו למותג־על, עם מוטיב הנקודות המזוהה והשאיפה לאינסוף; עבור בסיפור חייה, שהתחיל בחוסר סיכוי כמעט מוחלט, והתפתח לסיפור אגדה, יוזמה, הצלחה והתרסקות (ואז נסיגה ושוב נסיקה); וכלה במשך הקריירה שלה, שהיא מהארוכות שידענו, בכל תחום.

קוסאמה התנהלה כסוג של כוכב לכת עצמאי ביקום שכה אהבה. למרות פרסומה האדיר, כמות בלתי נתפסת של תערוכות שהציגה ברחבי העולם ושיתופי פעולה מסחריים, היא הצליחה לשמור על באדיקות על פרטיותה. היא קידמה את ההבנה שמחלת נפש אינה מחסום, ולמרות התיוג והמוזרויות – שמהן סבלה ונהנתה חליפות – הפכה לכוכבת ולסמל פופולרי, הרבה מעבר לגבולות עולם האמנות.

את הסטודיו שלה ניהלה (יחד עם עוזרים נאמנים) מביתה ששכן בתוך בית חולים פסיכיאטרי בשינג׳וקו, טוקיו, שם בחרה לחיות בהסגר מרצון, אחרי התמוטטות נפשית שחוותה בשנות ה־70. זאת הגיעה אחרי שני עשורים של עליות ומורדות בזירת האמנות הניו יורקית. היא רשמה הישגים בכמה תערוכות מרעישות, התנסויות בסמים ובמסיבות אהבה חופשית (ברוח התקופה).

קוסאמה הרחיקה לכת בניסיונות באמנות רכה ובחללים טוטאליים – שבהם התפרסמה, אך לא מיד. לטענתה, אנדי וורהול גנב ממנה את הרעיון לצפות את קירות הגלריה בצילומים מוגדלים של העבודות, אחרי שראה את תערוכת הגלריה הראשונה שלה בניו יורק; וקלאס אולדנבורג העתיק ממנה את הפיסול בתפירה – בעקבות פסלי קרש הגיהוץ ושדות הפאלוסים הלבנים שתפרה ומילאה בצמר דחוס.

היא הייתה חתומה על כמה המצאות פסיכדליות פורצות דרך, כמו חדרי האינסוף שעיצבה בשנות ה־60, באמצעות שימוש במראות או בשילוב נורות מהבהבות. אלה מושכים עד היום תורים ארוכים של צופים במוזיאונים בעולם, וזוכים לחיקויים בחללי Team Lab בין השאר

היא הייתה חתומה על כמה המצאות פסיכדליות פורצות דרך, כמו חדרי האינסוף שעיצבה בשנות ה־60, באמצעות שימוש במראות או בשילוב נורות מהבהבות. אלה מושכים עד היום תורים ארוכים של צופים במוזיאונים בעולם – מטייט מודרן בלונדון ולואי ויטון בפריז, ועד הברוד בלוס אנג׳לס ומוזיאון תל אביב. את החוויה שיצרה קוסאמה בחללי האינסוף מחקים כיום (ומגדילים לעשות) החללים הקסומים והמאוד טכנולוגיים של Team Lab ביפן ובשאר העולם.

את שיא פרסומה הבינלאומי כאמנית צעירה השיגה בדרך מקורית, כאשר בשנת 1966 הציגה את עצמה ואת יצירתה ״גנו של נרקיס״ בפרפורמנס גרילה בביאנלה בוונציה. היא קיבלה אישור להציג, אך הגדילה לעשות כשהציעה למכירה את מאות כדורי הגומי הכסופים שפיזרה סביבה בגני הביאנלה – בשני דולר לכדור. אולי יותר מהפרובוקציה, הגירוש שלה מגן העדן של האמנות הפך את האירוע להצלחה מסחררת, שנרשמה לדורות קדימה.

״גני נרקיס״ כאלה מוצגים גם הם עד היום בתצוגות קבע ותערוכות מזדמנות, בנאושימה שביפן, בגנים הבוטנים של ניו יורק ויתקבלו בשמחה בכל מוזיאון שיכול להרשות לעצמו. לוונציה היא חזרה כנציגה הרשמית של יפן לביאנלה ה־45, בשנת 1993. בתערוכת יחיד (ראשונה אי פעם) בביתן יפן, היא הציגה ציורי נקודות ופיסול רך, לצד חדר המראות של הדלעת הצהובה, שהוצג לראשונה, ובו התמקמה היא עצמה, בלבוש תואם ובכובע מכשפה.

היא העידה על עצמה כמי שמילדותה סבלה מהזיות, חזיונות דמיוניים וחלומות, ששיבשו את תחושת המציאות שלה. את מפלטה מצאה בציור, ושם נתקלה בהתנגדות של הוריה – אמה במיוחד. בשנת 1921, בעיצומם של סגרי הקורונה בעולם, הציג מוזיאון תל אביב תערוכת ענק רטרוספקטיבית של קוסאמה, בהובלתה של האוצרת סוזן לנדאו. תערוכה שנרשמה כמצליחה ביותר של המוזיאון אי פעם ומשכה כ־400 אלף מבקרים.

״יאיוי קוסאמה היא מהאמנים החשובים ביותר שפעלו לאורך המאה ה־20 והיא נכנסה למאה ה־21 ברגל בוטחת״, אמרה עליה מנכ״לית מוזיאון תל אביב, טניה כהן עוזיאלי, בעת הצגת התערוכה. ״אמנית פורצת דרך ואוונגרדית, שאומרת על עצמה שהיא כופרת בעולם האמנות – ויחד עם זאת היא מתכתבת כל השנים עם תולדות האמנות. יש לה עבודות מז׳נרים כמו סוריאליזם ומינימליזם, וכמובן פופ ארט ומופשט״.

״יש בה הרבה מעבר לנקודות ולגיל ולשיגעון״, הדגישה לנדאו. ״אני מכנה אותה מורדת אינסופית – מרדה באמא ובמשפחה היפנית, ובהמשך מרדה במסורות אמנותיות. שתי השפעות משמעותיות שהיא עצמה מציינת, בניסיון להסביר את מקורות ההשראה שלה – העוצמה והגודל של האוקיינוס השקט, שראתה בטיסה מיפן לארצות הברית, ומנגד – חלוקי הנחל הקטנים שמאחורי בית ילדותה ביפן. אלה הם מקורות האינסופיות שהיא מנסה לבטא – ולכלול בתוכה את היקום, האדם, הבד, הרשת, הקירות השולחן… ולהיעלם בעצמה בתוך היקום, בתוך האינסוף״.

העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה הייתה ציור שציירה בגיל חמש (!) ובו קבוצת נשים לובשות קימונו, ליד בית קטן בנוף האלפים היפנים – נוף ילדותה מהעיר מאטסומוטו. ציור ילדות נוסף, מגיל 10 בערך, היה דיוקן של אמה. בשני המקרים, לצד הכשרון הילדותי, בלטה לעין בשני הציורים הנטייה האובססיבית למלא כל משטח פנוי בנקודות עגולות קטנטנות.

הנקודות הללו הסתירו – או גילו דווקא – טראומות ילדות, התעללות רגשית ואולי אף מינית, שעליהן לא הרבתה לדבר; ובוודאי קיצוץ כנפיים שעליו כן דיווחה בגלוי. היא בחרה ללמוד אמנות בניגוד לרצון משפחתה, ואחת מנקודות המפנה המשמעותיות בחייה היא זוקפת לזכות מפגש עם עבודותיה של האמנית האמריקאית ג׳ורג׳יה אוקיף. לימים סיפרה, שהאמנות של אוקיף שכנעה אותה שיש מקום לבחירה בקריירה אמנותית (מראש חשבה שהיא מועדת לכישלון בתפקיד האישה היפנית המסורתית).

המעבר לארצות הברית, בהשראת אוקיף, והטלטלות שחוותה בין העולמות, כמי שגדלה ביפן בתקופת מלחמת העולם השנייה, היו חלק מיסודות האמנות שלה. יחד עם המרכיב הנפשי, ניהול מצבה הבריאותי והחלטה מודעת לקבל באהבה את חוסר הגבולות בין עולם המציאות והדמיון – היא בראה את האינסוף האישי שלה.

בשיתופי פעולה אמנותיים ומסחריים, כמו פעילותה ארוכת השנים עם בית האופנה לואי ויטון, היא הפכה בעצמה ודמותה לאמנית החיה הידועה ביותר בעולם. עבודותיה הפכו מפופ ארט למוצרי צריכה ולאייקונים של אמנות – נגישה לכול ופופולרית מצד אחד, עמוקה וטוטאלית מצד שני. קוסאמה הוכיחה ש״עכשווי״ הוא מושג שתקף לעשרות שנים, כמעט מאה שלמה. כמי שראתה את היקום כולו כחלק מהשתקפות הגן הנרקיסי הפרטי שלה, היא הבטיחה ״גם אחרי מותי, הרוח שלי תמשיך ליצור אמנות חדשה״.