כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שרון רשב״ם פרופ. צילום העבודות: אבי אמסלם

זכרונות מאפריקה: המסע של שרון רשב״ם פרופ

  1. פורטפוליו Promotion: בתערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב ובספר שהוציאה במקביל, שרון רשב״ם פרופ פורסת את עולמה ואוספת אותו מחדש, מתפייסת עם העבר ומציירת ילדות אוניברסלית

בגיל 12 נסעה שרון רשב״ם פרופ עם הוריה לשליחות בפורט אליזבת, דרום אפריקה, ושם נחשפה לראשונה לא רק לעולם הגדול והזר אלא גם לאפרטהייד. ״חונכתי בקיבוץ על ערכי שוויון, ונחשפתי למציאות אחרת; לעולם עם ערכים שונים לגמרי: ׳חוף ללבנים בלבד׳, הודיע השלט שקראתי מחלון המכונית, ׳חוף לצבעוניים׳, ׳חוף לשחורים׳, ולי אסור היה לבקר בחופים האלו. אז עוד לא הבנתי מי מאתנו נשאר מחוץ לגדר, הם או אני״.

הגדרות האלו נטמעו כמוטיב חוזר בשפת הציור שלה. ברבות מעבודותיה שבה ומופיעה גדר – לעתים כדוגמת רקע או כטקסטורה של צבע; לעתים מתחפשת לשטיח או לבגד, לעתים בתפקידה המקורי. אלה מהדהדות את גדרות הילדות, גדרות שהפכו לגבולות הטבע והחברה, הפנים והחוץ, המותר והאסור. או במילותיה שלה: ״בשלב מאוחר יותר לקחתי את זה למקומות יותר פנימיים, כמה מותר לחצות גבולות, לתת להיכנס״.

רשב״ם פרופ נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בבגרותה למדה ציור וגרפיקה במכון אבני, סיימה את לימודיה בהצטיינות, וכמה שנים לאחר מכן החליטה להתמחות אצל האמן ידיד רובין ז״ל, בן הקיבוץ שלה המבוגר ממנה בדור, שהיה אמן בולט בשדה האמנות הישראלי בסגנונו הייחודי, הצבעוני והמלא חיים. העבודה לצד רובין, לדבריה, נתנה לה את המרחב הנחוץ לחיפוש והרהור פנימי ולבסוף לגיבוש קול אישי – טביעת האצבע הייחודית לה.

״לא פניתי לבצלאל או למדרשה, כי רציתי לחמוק ממכבש המסגרת, שמפיק אמנים בשטאנץ״, היא אומרת. ״פחדתי שמישהו ינהל את היד שלי, ואאבד את היכולת לדעת מה בא ממני ומה הוא הדהוד לקול של המורים שלי. ידיד איפשר לי לעבוד לצידו תוך שיחות אין־סופיות על החיים – הקיבוץ, הילדות, המשפחה. התוצאות של השיחות האלה קיבלו ביטוי בציור שלי, על הבד״.

ציוריה רוויים צבע, במשיחות מכחול עבות לעתים או בהתכנסות לפרטים קטנים, עדינים, בתשומת לב לכל רגב בנוף ולכל עלה על עץ; בנקודות שנוקדו היישר מפתח השפופרת, נצבטו בסיבוב היד ונותרו בולטות כמו כיפות קטנות של קצפת מרירה על פני עוגת יום הולדת. חלקן מעוטרות בראשן בנקודת צבע פסקנית. כחלק מהמוטיבים שאימצה מלימודיה ארוכי השנים אצל רובין, לצד התלמים, שבילי השדות והעצים, הנקודות הללו בוקעות מפני השטח בציורי הלילה, כמו שורת אורות סימון על מסלול הנחיתה.

רובין בשעתו הושפע עמוקות מציוריו של ואן גוך. אולי היה זה הנוף עצמו, השדות החרושים, העצים והמרחבים הפתוחים, שהולידו את ההזדהות של איש האדמה הישראלי, הקיבוצניק שבו. ״אני באתי אליו מתוך הערכה מאוד גדולה לחומריות ולצבעוניות של הציור״, אומרת רשב״ם פרופ. הציור שלה מתרחק עוד דור אל עבר העכשווי. היא נוטלת עימה כלים ואטריבוטים ״רוביניים״ ואזכורים ״ואן גוכיים״ של שדות ושמי־לילה, אך מרחיקה מהם למחוזות חדשים, כמי שעולמה הלך ונפתח. היד המציירת מלווה במבט מעבר לזמן ולמקום.


״אני לא רוצה לצייר ריאליזם.
אני לא רוצה להעתיק את המציאות…
אני רוצה לדבר על השכבות ואני רוצה להציץ מתחת,
להראות את מה שלא סידרו לפני שהגיעו האורחים…״ (מתוך הזמן שכח)


שרון רשב״ם פרופ. צילום: איילת לנדאו

בתערוכת היחיד שלה ״מסמנת גבולות״, המוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, שזורים המוטיבים הללו בנופים, בתפנימים ובדיוקנאות. בתערוכה שאצרו ורה פלפול ואריה ברקוביץ נמהלות תקופות חיים שונות זו בזו – ציורי נוף לצד סצנות ילדות שנלקחו מגלויות משפחתיות ישנות, וביניהן, לראשונה היא חושפת סדרת דיוקנאות של ילדים אפריקאים.

היא נותנת בהם סימנים, שמתגבשים למקרא של שפתה הפרטית: בציורי הילדות היא בוחרת בפאלטה תכולה־צהבהבה, כמרחיקה ומעבירה את אווירת התמונות הישנות באלבום. דוק שקוף־למחצה פרוש על התמונה, תורם לאותנטיות שלה, אך בו זמנית יוצר הזרה. ילד וילדה משתוללים חובקים יחד כלב ״אחי ואני״, היא מגלה, ומיישבת את תחושת הבלבול שנוסכת התמונה, כנציגה של זמן אחר. באור הזה ניתן לקרוא גם ציורים אחרים מסדרת הזיכרונות האישיים. לעומתם, ציורי העצים על רקע גווני לילה כחולים, שייכים לתקופה קרובה יותר, לרגשות בוגרים, למבט היודע, המתבונן מעבר לחשיכה. עץ עירום מעלים, נטול שורשים, שמוקדש לחברה שחלתה, ״קראתי לו גידול״, היא אומרת.

הגוונים משתנים שוב כשהיא מעבירה את הפוקוס לילדים האפריקאים. שם הם הופכים קודרים וקונטרסטיים יותר. בגדים שנשלחו מהמערב, נושאים סימני זיהוי של אדידס ונייקי, בולטים בצבעים זרחניים כמו נשטפו במתיקות וחומציות יתר – מפירים את האיזון. המעבר בין הקו הדק והדייקני למשיחת המכחול ולהערמת צבע בשכבה גדושה, שבה היא חוזרת לחפור לעתים, מלווה את סערת הציור. ״זה לא מתוכנן – אני מתחילה ביד מאוד מוקפדת וזה הולך ומשתחרר לאורך הציור, והקו בסוף הציור הוא בעיניי הקו הכי טוב.

״השתחררתי מהצורך לדייק את הציור בהתאם לסיפור או לביוגרפיה – ככל שבגרתי הבנתי שאני יכולה לייצג משהו הרבה יותר אוניברסלי ורחב מהחוויה הפרטית שלי״. את העיסוק באחר, בשונה ובחריג, היא מחילה על סדרת העבודות החדשה. היא מצליחה לצקת תחושת איום וחרדה ביופי עז, יוצרת הרמוניה ומטילה בה שיבוש ופגימה שמעוררים אי נוחות ותהיה, דורשים מהמבט להשתהות, לרדת לפרטים.

״דרום אפריקה היא פרק משמעותי בחיים שלי – זו הייתה התנתקות מהקבוצה שלי, קבוצת הילדים בקיבוץ. הייתי בת 12 כשנסעתי. עברתי את תהליך ההתבגרות בלעדיהם וחזרתי אחרת, דוברת אנגלית, חוויתי עולם – מתודעה של מישהי שלימדו אותה שכולם שווים, למדתי שיש אנשים שבגלל צבע עורם לא שייכים״.

הזיכרונות מאפריקה התעוררו מחדש בעקבות המפגש עם הפליטים בארץ. ״ראיתי אמא וילד הולכים ברחוב וחשבתי על הזכרונות העתידיים של הילד הזה – אילו חוויות ילדות יהיו לו? ילד ללא קרקע, שלא שייך לאף מקום״. את הילדים האלו היא מציירת תלושים מסביבה קונקרטית: ילדים ללא בית וללא שורשים, מבטם פעור עיניים והם יוצאים אל העולם מנקודת פתיחה חסרת סיכוי. על קירות הגלריה הם מקבלים מסגרת ושייכות בין ציורים שנובעים מתוך נוף ילדותה שלה.

בתערוכות שלך בעבר עסקת דווקא בקבוצת הילדות שלך. עכשיו את מפנה מבט החוצה.

״בתערוכה ׳אנטי טבע׳ בבית האמנים בהרצליה (2013), דיברתי על הגדילה בסביבה לא טבעית, בתרבות הקיבוצית, שבה אסור להתבלט, צריך להיות כמו כולם. למרות שיש לי ביקורת על החיים בקיבוץ, במחשבה לאחור הקיבוץ נתן לי מסגרת, סדר יום, מקום, ופינה משלי. קיטרתי הרבה על הילדות שלי, אבל היום אני יודעת שהיה לי גם ביטחון״.

הזמן שכח

במקביל לתערוכה הוציאה רשב״ם פרופ ספר. תחת הכותרת ״הזמן שכח״ היא מפרסמת לראשונה שירים וקטעי פרוזה קצרים לצד ציוריה. הרגישות המילולית חוברת לציור כמידע משלים, רובד נוסף של חשיפה ומשמעות.

מתי התחלת לכתוב?

״יש לי יומנים מכיתה ו׳ ואילך שכתבתי בהם סיפורים על ילדות. הדמיון היה למקלט, מקום לברוח אליו מהמציאות שלא תמיד הייתה קלה לי. בשנת 2009 התחלתי לפרסם טקסטים לצד עבודות אמנות שלי ב׳קפה דה מרקר׳ תחת השם ׳מציירת׳. מצא חן בעיניי הרעיון של בלוג – מרחב להביא אליו את עצמי. זו היתה הזדמנות להזמין אליי אנשים, כאלה שיראו ויתעניינו. המרחב המוגן של הבלוג איפשר לי לעמוד בקרן הרחוב, אך לצעוק בלחש״, היא אומרת באירוניה עצמית.

בתערוכה ״אהבה כחולה״ שהציגה בבית יד לבנים ברחובות לפני כשנתיים, החליטה האוצרת טל קובו לשלב טקסטים לצד העבודות. ״זו היתה הפעם הראשונה שהטקסטים שלי עמדו לצד הציורים, באותו המישור עם אותו דגש ועם אותה חשיבות. למרות זאת, על ספר עוד לא דיברנו אז. את הטקסטים שכתבתי פרסמתי מדי פעם בפייסבוק, והפידבקים שקיבלתי – כאלה שאמרו שאת השיר או הטקסט הזה ישמחו לראות בספר שאוציא בעתיד – עוררו אותי לפעולה״.

את הספר ערכה קובו, ואת המימון להוצאתו גייסה רשב״ם פרופ דרך הד־סטארט. ״230 איש תמכו בפרויקט והביעו אמון בי וביצירה שלי, ואני מצידי התחייבתי״, היא אומרת. בימים אלה יצא הספר לאור ויופץ לחנויות באמצעות חנות הספרים העצמאית ״מילתא״ ברחובות.

הספר הושק בימים אלה בתערוכה בבית האמנים בתל אביב. בתערוכה מוצגות כמה עבודות מתוכו אבל אין זהות בין השניים, היא אומרת: ״מכיוון שהספר מציג מין יצור כילאיים, שמחבר בין טקסטים לעבודות אמנות לגוף יצירה אחד, התערוכה שימשה רקע מושלם לאירוע. עם זאת, התערוכה עומדת בפני עצמה והספר עומד בפני עצמו. ההחלטות האוצרותיות של ורה פלפול ואריה ברקוביץ׳ בתערוכה הסבו לי הרבה נחת״.


״לא קיוויתי לך ילדות דומה. לבוסס כך בפלא הנורא של רגישות היתר העוברת בירושה…
כמוני, הגעת מצוידת בזכוכית מגדלת בזכוכית מגדלת.
תחתיה כל מילה היא כדור של אש יוקדת,
נרשמת על עורך החשוף, הילדותי. קעקוע עולמים…״ (מתוך הזמן שכח)


זו תערוכה רבת פנים. יש בה את הילדות שלך ויש בה ״ילדויות אחרות״.

״התגלית החדשה שלי היא שהנסיון האנושי הוא אוניברסלי; שילדות היא נושא אוניברסלי כמו גם הבגרות והזקנה. כנראה הייתי צריכה להגיע לגיל 50 כדי להבין שאפשר להגדיל את זווית הראייה, ושהנוף רחב הרבה יותר״.

ועדיין הכל מתחיל בילדות?

״הילדות היא חלק משמעותי בחיים. אלה השורשים שלנו, המקום שממנו אנחנו יונקים. הרבה מאוד מתעצב שם בילדות, אבל אני לא חושבת שהכרחי להביט על יצירה אמנותית דרך משקפיים פסיכואנליטיות, למרות שהמנועים שמפעילים אותנו יכולים להיות מוזנים מתסכול, מעצב, כמו גם מאושר והשלמה״.

זה הופך אותך לאמנית יותר טובה?

״זה משאיר אותי פתוחה. אני חושבת שזה טוב לכל אחד, לא רק לאמן. יש בי אמפתיה לאחרים כמו לעצמי. פעמים רבות אני קולטת תדרים של חיים אחרים, וגם הם מתורגמים ליצירה. אני חושבת שיש לי את היכולת באמת להזדהות עם כל מיני דמויות ולהיכנס להן לתוך הגוף – כשאני מציירת את הילד, אני לרגע באמת הילד הזה ואז המבט בעיניים שלו הוא מבט אמיתי״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden