כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

דן ריזינגר, האנדרטה ברחבת ״אוהל יזכור״. צילומים באדיבות יד ושם

40 שנה לאנדרטה המונומנטלית של דן ריזינגר ביד ושם

בשנת 1978 יצר דן ריזינגר את האנדרטה הטיפוגרפית גדולת הממדים המוצבת ברחבת ״אוהל יזכור״ שביד ושם, שעיקרה חלק מהפסוק ששימש כמקור שמו של המוסד הרשמי להנצחת זכר השואה בישראל. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לחזור לסיפורה של אחת מהיצירות הטיפוגרפיות המרשימות והמשמעותיות שנוצרו במהלך 70 שנות המדינה

50 מטר רוחב; מטר וחצי גובה; חצי מטר עומק. אלו נתוני המידות של תבליט הקיר שמוצב בקצה רחבת ״אוהל יזכור״ שביד ושם בירושלים. ״ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם […] אשר לא יכרת״ – זהו הטקסט המופיע בתבליט. מקורן של מילות הענק הללו, תרתי משמע, בספר ישעיהו פרק נ״ו פסוק ה׳. זהו המקור לשמו של מוסד ״יד ושם״, בעוד שגרסתו המלאה של הפסוק היא: ״ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות; שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת״. את האנדרטה יצר בשנת 1978 דן ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1998 – בעצמו ניצול שואה. ריזינגר, שנולד ב־1934 בקניז׳ה שביוגוסלביה (כיום סרביה), הוסתר יחד עם אמו על ידי משפחות סרביות, ובדרך זו השניים ניצלו. אביו ניספה בשואה וכך גם רוב בני משפחתו. בשנת 1949 עלה לישראל עם אמו ואביו החורג.

״תבליט פיסולי״; כך מגדיר ריזינגר את האנדרטה. את תבליט הקיר תיכנן לאחר שהנהלת ״יד ושם״ והאדריכל אריה אלחנני פנו אליו בבקשה ליצור מוטיב אמנותי־טיפוגרפי שיכלול חלק מן הפסוק שממנו נלקח שמו של ״יד ושם״. ריזינגר עיצב גופן עברי תלת־ממדי, אך עבודתו זו מורכבת ומתוחכמת יותר: ״לא רציתי ליצור שלט שיש לו מראה טכני ומסחרי״, הוא נזכר. ריזינגר הכין יציקות אלומיניום מלבניות בשני גדלים: 50X50 ס״מ ו־100X50 ס״מ. מאלה בנה באופן מודולרי את כל האותיות שממנו מורכב הפסוק; מערך טיפוגרפי שלם שמורכב כולו מצירופים מודולריים של יחידות מלבניות בשני גדלים.

השימוש בשני אלמנטים בסיסיים העניק לתבליט אחידות ויזואלית ויצר סדרתיות בין כל האותיות שמרכיבות את הפסוק. אותיות האלומיניום שקובעו אל הקיר אינן בעלות מרקם חלק. ריזינגר יצר בהן בכוונה שריטות ופגמים, הוא חורר אותן וחבט בהן. ״רציתי ליצור אפקט של חורבן והרס, של פגיעה ושל סבל; כזה שייצג את הסבל שעברו היהודים בתקופת השואה״, הוא מסביר.

במסגרת בניית האותיות ממלבנים תלת־ממדיים, מספק ריזינגר שתי נקודות מבט שונות. חלקי האותיות המרכיבות את הפסוק נעות על הציר שבין הפיגורטיבי לאבסטרקטי והן מתפקדות בו זמנית הן כטיפוגרפיה קריאה והן כפסלים מופשטים, תלוי במרחק שבו עומד הצופה מן הקיר. מנקודת מבט מרוחקת דיה אפשר לזהות אותיות ולקרוא את הפסוק, אך כשמתקרבים לכדי מרחק נגיעה מהתבליט, הופכות חלקי אותיות האלומיניום לסבך של מלבנים שרוטים ופגומים, והעומד מולן מתקשה לזהות כי מדובר בטקסט. ״כשמתקרבים לאנדרטה האותיות נעלמות ומה שנשאר זו קונסטרוקציה מופשטת״.

במהלך הקריירה המפוארת שלו, שנמשכת מזה למעלה משישה עשורים, עסק ריזינגר לא אחת בנושא השואה. לעיתים היה זה באופן ישיר, במקרים אחרים השתמש במוטיב כזה או אחר כאיזכור לשואה. דוגמה לכך היא עיטור ״הגבורה״, שעיצב בשנת 1972 במסגרת סדרת עיטורי צה״ל (העיטורים הנוספים הם ״העוז״ ו״המופת״). לייצוגו הצבעוני של עיטור ״הגבורה״ – הגבוה ביותר שניתן בצה״ל – בחר ריזינגר בצבע הצהוב. ״זהו אותו הצהוב של הטלאי שאותו ענדו היהודים בשואה; זה ששימש כאות גנאי״, כך לדבריו. באופן ישיר יותר, זוכה נושא השואה לייצוג באחדים מ־53 הציורים המרכיבים את סדרת ציורי ספר ״מגילות האש״ שצייר ריזינגר בשנת 1977 בעבור פרשות מגילות האש שכתב אבא קובנר, ובהן תיאור של האירועים והאסונות שאירעו לעם היהודי לדורותיו.

דפי הספר המקורי (70X100 ס״מ) מוצגים בתצוגת קבע בבית התפוצות על שם נחום גולדמן בתל אביב, ואלבום בגרסה מוקטנת, שמכיל את כל הטקסטים והציורים, יצא לאור בשנת 1981 בהוצאת כתר. בשנת 1993 עיצב את אחת מכרזותיו הסוציו־פוליטיות החשובות – ״שוב?״ (Again?) – שבה פיצל את צורתו של הכוכב האדום לארבעה חלקים וכך יצר צלב קרס. היה זה ביטוי גרפי לאזהרה שזעק ריזינגר מפני התעוררות מחודשת של תנועות ניאו־נאציות וניאו־פאשיסטיות במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.

דן ריזינגר, Again? (מימין), לצד Let My People Go

כניצול שואה וכמי שאיבד את מרבית משפחתו פיתח ריזינגר רגישות גם לנושא הפליטים. הכרזה האישית הראשונה שעיצב הייתה ״עזרו לפליטים ההונגרים״ בשנת 1956. במסגרת עיצובה הביע ריזינגר תמיכה בפליטים הונגרים שברחו מפני הרוסים בבודפשט בתקופת המהפכה בהונגריה. בעשור שלאחר מכן גייס ריזינגר את כישרונו לטובת מסורבי עליה יהודים, אז עיצב בשנת 1969 את כרזתו המיתולוגית ״שלח את עמי״ (Let My People Go) כקריאה אישית למען עליה חופשית של יהודי ברית־המועצות לישראל.

תבליט הקיר ב״יד ושם״ אינו אנדרטת הזיכרון היחידה שיצר דן ריזינגר בנושא השואה. לפני כשנתיים הוצבה בבודפשט בירת הונגריה אנדרטה שיצר, ואף יזם, לזכר הקורבנות היהודים של פלוגות העבודה בכפייה של צבא הונגריה במלחמת העולם השניה. כ־40 אלף גברים יהודים ניספו במסגרת גיוס זה, זאת במהלך עבודות פיזיות קשות – ביניהן סלילת כבישים, חפירת תעלות ואף טיפול במוקשים. האנדרטה נחנכה באפריל 2016, לאחר מסע ארוך שתחילתו בשנת 2004, אז הוזמן ריזינגר לבודפשט כיועץ בוועידה מיוחדת שעסקה בנושא הקמת המוזיאון לתיעוד וזיכרון השואה בהונגריה, שבראשה עמד ראש ממשלת הונגריה דאז. מדיוני הועידה, שבה השתתפו אנשי דת יהודים ונוצרים, לצד היסטוריונים ונציגי ניצולי השואה, נעדר דיון בנושא גיוסם של הגברים היהודים שגויסו לפלוגות העבודה במסגרת הצבא ההונגרי.

ריזינגר בביתו עם מקט האנדרטה בבודפשט. צילום: רני רדזלי

ריזינגר העלה את הנושא בפני ראש הממשלה המקומי, ומספר שבועות לאחר מכן קיבל פניה רשמית ובה התבקש להציע הצעה אמנותית שתתייחס לעניין. הוא הכין דגם קטן שרוחבו כ־50 ס״מ וגובהו כ־25 ס״מ, אך לא קיבל תגובה. מאז, ובמהלך למעלה מעשור, נעשו ניסיונות נוספים על ידי גורמים שונים, ביניהם ריזינגר עצמו, לקדם את הנושא, אך זה נשאר תקוע. מי שהרים לבסוף את הכפפה היה שגרירה הנוכחי של הונגריה בישראל, שבקיץ 2015 פנה אל ריזינגר ועידכן אותו כי האנדרטה תוקם, אך לא בשטחו של המוזיאון אלא במקום פומבי. המיקום שנבחר היה כיכר טלקי (Teleki) שברובע השמיני של בודפשט, שבה נאספו וממנה נשלחו הגברים היהודים לפלוגות העבודה.

האנדרטה הינה פסל בגובה כ־2.20 מטרים, שמורכב מקבוצה צפופה של תשעה גברים ארוכים ודקיקים עשויים פלדת קורטן, הנראים ספק מתקדמים בהליכה ספק עומדים ונוטים ליפול בשל תשישותם. ״הדמויות בפסל מייצגות את הגברים שעברו סבל ושמהם נשאר חוט החיים האחרון״ מסביר ריזינגר. מספר הגברים המרכיבים את הקבוצה אינו מקרי, והוא נושא משמעות סמלית. בפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי חולקו הגברים לקבוצות של עשרה. מפקדי הפלוגות הפעילו את ה״טיזדלש״ (Tizedeles) – עונש קולקטיבי אכזרי שבמסגרתו כל גבר עשירי הוצא להורג ביריה. הגבר העשירי בקבוצת הגברים שיצר ריזינגר, הוא שנעדר מן הפסל.

העלאת נושא גיוסם בכפייה של הגברים היהודים לפלוגות העבודה על ידי ריזינגר בפני ראש ממשלת הונגריה באותו דיון, לא היה מקרי. אביו של ריזינגר, ארמין, ניספה במסגרת הגיוס לאותן פלוגות. בשנת 1941 פלש צבא הונגריה הפשיסטית לסרביה, וב־15 ביוני 1942 גויס אביו לפלוגות העבודה, ומהן לא חזר. עדות אודות מה עלה בגורלו לא קיימת. כל שידוע הוא שהפלוגה שאליה גויס נשלחה לחזית המזרחית. ״במשך חמש שנים חיכיתי לשובו של אבי״, מספר ריזינגר, ומוסיף כי מעולם לא נמסרה למשפחתו הודעה רשמית כי האב נהרג, אלא רק שהוא נעלם. הוכחה על מותו לא הובאה בפני המשפחה. בשל סיפורו האישי, האנדרטה בבודפשט משמעותית במיוחד בעבור ריזינגר והוא מביע תקווה כי העתק של פסל תשעת הגברים שיצר יוצב גם ב״יד ושם״ בירושלים.

השואה נוכחת בחייו של ריזינגר גם כמעט 70 שנה לאחר שעזב את אדמת אירופה ועלה לישראל. ״השואה היא נקודת אפס בשבילי״, הוא מספר בגילוי לב נדיר, ״הכל נמדד לפיה; היא מהווה קנה מידה לכל הגישה שלי בחיים. באופן יחסי לשואה, אנו צריכים להיות מאושרים שנשארנו בחיים ושבנינו מדינה״. לדבריו, בזמן אמת כלל לא הבין את ממדי האסון. ״רק שנים לאחר המלחמה הבנו ממה ניצלנו״. במשך תקופה ארוכה הדחיק את נושא השואה; העלייה ארצה סימלה בעבורו תקווה והתחלה של חיים חדשים. ״התקווה באה לידי ביטוי בעבודה שלי, באהבת הצבעים החיים והשמחים״.

ציור השמש השחורה של 1942. צילום: רני רדזלי

ריזינגר מספר כי דווקא כיום, בגיל 84, עולים וחוזרים הזיכרונות. ״כשהייתי תלמיד כיתה ג׳ אימי הוציאה אותי מבית הספר ויחד התחבאנו״, הוא נזכר. ״נשארתי הילד היהודי היחיד בכל העיר, את כל השאר לקחו״. מכל משפחתו של דן ריזינגר חזר רק דוד אחד, ששרד את גטו טרזינשטט. כל השאר נעלמו; גורלם לא ידוע. אך ריזינגר בחר בחיים: ״בחרתי בדרך של אופטימיות ושל עשייה, ולא נתתי לעצמי לשקוע באבל״, הוא מסכם.

על קיר ביתם של ריזינגר ורעייתו אנאבל תלוי ציור שמן שצייר ריזינגר בשנת 1959, ובו עיגול שחור ומתחתיו משיכות מכחול אנכיות ארוכות. ריזינגר מגדיר את הציור כמופשט, אך דמויות, באופן מרומז, נוכחות בו. ״הדמויות אינן ריאליסטיות״, הוא טוען. ״הן אינן בחיים, אלא מהעולם הבא״. ריזינגר העניק לציור את השם ״השמש השחורה של 1942״. זו השנה שבה נלקח אביו לפלוגות העבודה בכפייה, שמהן לא חזר. כשמתבוננים בציור אי אפשר שלא להבחין בדימיון שבין הדמויות המרומזות לבין דמויותיהם של הגברים המרכיבים את האנדרטה שנחנכה לפני שנתיים בבודפשט.

4 תגובות על הכתבה

  1. דקל

    מרתק

    1. מיכאל

      נכון

      1. gyuri10

        מותר לדעת כי בשנים 2014-2016 וגם היום ראש ממשלת הונגריה הוא אורבן ויקטור והשגריר בישראל דר.נאג' אנדור שהם מנהלים יחסים ממש ידידותיים כלפיי ישראל. כתב המאמר יכול להרגיש את עצמו חופשי להגיד גם את שמם של ידידנו הטובים. (עם זאת המאמר מרגש כ-90% היקרתי כבר גם קודם.)

  2. ניצן

    כתבה ממש מעניינת ומצוינת. החכמתי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden