כל מה שחשוב ויפה
שלי ואילון סתת קומבור (מימין), טל גור ולו מוריה. צילומים: שי בן אפריים

חמסה חמסה חמסה במוזיאון לאמנות האסלאם

555 חמסות יוצגו בתערוכה ״חמסה חמסה חמסה״ שתיפתח במוזיאון לאמנות האסלאם, כולל 50 גרסאות חדשות ועכשוויות של אמנים ומעצבים ישראלים מתחומים שונים

החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית, הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי – הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית – לחפץ איקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בתהליך של אבולוציה תרבותית הפך ייצור החמסה למסחרי והיא חדרה לתחומי חיים רבים: לפרסומות ולכרזות רחוב, לבתי עסק ולמוסדות ציבור, כמחזיק מפתחות וכתליון למכוניות. שכבות רבות באוכלוסייה עושות כיום שימוש בחמסה והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית של ישראל 2018. 

במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים תיפתח מחר (חמישי 24.5) התערוכה ״חמסה חמסה חמסה״, שתתפרש על פני המוזיאון כולו ותציג 555 חמסות שונות (אוצרים: עידו נוי וד״ר שירת מרים שמיר). התערוכה נחלקת לשלושה חלקים המייצגים כל אחד מהם התגלמויות שונות של החמסה. בחלקה הראשון של התערוכה יציגו כ־50 אמנים ומעצבים מתחומים שונים – ובהם ציור, פיסול, ניו מדיה, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב מוצר, צורפות ויודאיקה – גרסה חדשה ועדכנית משלהם לחמסה.

חלקה השני של התערוכה יציג פרויקט חזותי רב־הקף המבוסס על סקירת מאות חמסות היסטוריות מאוספו הפרטי של אספן היודאיקה וויליאם (ביל) גרוס, הנחשב לאחד מאספני החמסות הגדולים בעולם. במסגרת הפרויקט ״פירקה״ המעצבת הגרפית שירלי רחל רוכמן את החמסות השונות באוסף למרכיביהן החזותיים והטקסטואליים תוך שהיא מזהה תבניות – צורניות, סמליות וקישוטיות – בהן דגים, פרחים, לטאות ועוד, החוזרות על עצמם בצירופים שונים כל פעם. החלק השלישי יורכב מתצוגה ייחודית של עשרות חמסות המשקפות את העושר הבלתי נתפס של החמסות המסחריות בישראל, במטרה לשקף את הדרך שעשתה החמסה מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי לחפץ איקוני המייצג אמנות ותרבות עממית, חוצה קהלים ואוכלוסיות. 

גרגורי לרין

גרגורי לרין

ההשראה לחמסה הגיעה מהבלאק מטאל הנורווגי שלרין שמע בתקופה שבה עבד על החמסה, כחלק ממחקר מתמשך של זרמים קיצוניים במוסיקה. הזרם הספציפי הזה כולל עיסוק בשטן ובאנטי־נצרות (בזמנו המוסיקאים של להקות בלאק הציתו כנסיות). לרין מבקש להעביר את האנרגיה השחורה שיוצאת מתוך יער: החמסה שעשויה מעץ שעבר שריפה, מפליז ומפולימר לא שומרת עלינו אלא להפך, גורמת לצרות.

חנן דה לנגה

הרעיון לחמסה מתייחס ליוזמה, לחיפוש, לחקירה ולגילוי במקביל למושגים של גורל, מזל, לחש ותפילה. החמסה הקווית והמינימלית עוברת תהליך של דה־קונסטרוקציה שבעקבותיו תזוהה כחמסה רק דרך נקודה אחת במרחב. חיבור הצורות השונות לכדי חמסה שלמה דרך נקודה זו הופך את ה״משתמש״ מסביל לפעיל.

חנן דה לנגה

איתי נוי

איתי נוי

הרעיון התחיל מ״לתת כבוד״ לספרה חמש ולאפשר לה באופן חד פעמי להחליף את הספרה הכי חשובה בשעון – 12. כך,  הספרה 5 הופכת לחמסה של השעון וכל הספרות זזות בהתאם, אף שהן כלל אינן מצוינות על השעון. התוצאה היא שהשעה ״העגולה״ מתקיימת לא כשמחוג הדקות נמצא למעלה אלא במקום שבו אנו רגילים למצוא את הספרה 7. המפגש החדש יוצר בלבול ומעלה תהיות לגבי קריאת השעה והתבוננות על שעון היד, ופענוח השעה מזמן לצופה חוויה של חשיפה וגילוי.

רמי טריף

על פי האמונה המבט הוא האמצעי ״החיצוני״ שדרכו נגרמת הפגיעה של ״עין הרע״, ובתרבויות מסוימות אנשים עם מבט חודר או עיניים כחולות נחשדו כבעלי סגולות כאלו. החמסה הכחולה היא מדיום בעל יכולת התגוננות שמוצב במקום בולט על גופו של אדם או נכסיו ושאמור ״ללכוד״ את ״המבט הרע״ ולמשוך אותו אליו ובכך להגן על בעליו. החמסה כ״מלכודת״ בוחנת הבטים תרבותיים, אסתטיים, ותפקודיים של החמסה, כהומאג׳ למלכודת ציפורים מסורתית ופשוטה העשוייה מחוט תיל בעבודת יד, שהייתה לחלק מחוויות ילדותו הכפרית של טריף, ולמלכודת העכברים המתכתית הגנרית. בעוד שהחמסות/מלכודות יוצרות דיאלוג מורפולוגי ותפקודי בינן לבין חפצי המקור שלהם, החומריות והאסתטיקה שלהן מנתקות אותן למקום הקונספטואלי, מקום שבו מונכח הביטוי של המטאפיזי (האמונה) באמצעות המוחשי (הפרקטיקה/פעולה) של העיצוב והתפקוד הפונקציונלי.

רמי טריף

רורי הופר

רורי הופר

הרעיון לחמסה התחיל מהדואליות שבה אנו מתייחסים למצלמות מעקב במרחב הציבורי, בין תחושת ביטחון להגנה על הפרטיות, ומאוחר יותר בין טכנולוגיה לאמונה: האם הן סותרות אחת את השנייה או הולכות יד ביד? בעידן הטכנולוגי ״הגנה״ מתפרשת גם כסוג של הצצה במסווה של השגחה או פיקוח. כך, החמסה, שאמורה להגן עלינו מפני עין הרע, עשוייה ממעגל מודפס שמסמל את העידן המודרני ושנתמך או מסתתר מאחורי ה״טכנולוגיה״, עם מצלמה קטנה – העין – ש״משגיחה״ ומגנה עלינו מפני הרע, רואה הכול ומשדרת הכול. 

טל גור ולו מוריה

כמו החמסה גם לבגד מופעים רבים בתרבויות שונות ושניהם טעונים בשלל סיפורים, אמונות ומשאלות לב. משחר ההיסטוריה עסק האדם במלאכת עשיית הבגד לצורך הגנה בסיסית ומוחשית על גופו אך גם לצורך שמירה על נפשו, מעמדו וזהותו. החמסה נועדה להגן עלינו – כמו מעיל פרווה בחורף, חולצת מזל ביום חשוב או חליפת הצלה במטוס. אותן חליפות הצלה שאמורות להציל את חיינו ו/מוכרות לנו בעיקר מתדריכי הדיילים במטוס לפני ההמראה, מעולם לא הוכחו כיעילות במקרה חירום ופעמים רבות בכלל אינן נמצאות מתחת למושב עקב גניבה. אם כך, האם האמונה בלבד יכולה להציל אותנו?

טל גור ולו מוריה

שלי ואיילון סתת קומבור

שלי ואילון סתת־קומבור

החמסה שמסמלת מזל והצלחה מקבלת פרשנות אישית וזוגית: טביעת כף היד וטביעת כף הרגל של שלי ואילון סתת־קומבור הופכים לחותמת על ידי סכיני השטנץ. בטכניקת גזירה הלקוחה מעולם עשיית הנעליים שבו מייצרים סכיני שטנץ לספידות, לגפות, לסוליות וכדומה, הופכת הטביעה האישית האינטימית של בני הזוג להיות נחלת הכלל. יצירה זו שומרת על ״חוקי״ ה־one-off ובאותה נשימה מאפשרת יצור המוני. עבודה זו מתכתבת עם היצירה האישית של השניים כזוג בחיים, מעצבים ובעלים של מותג הנעליים coupleof.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. Ido Noy

    555

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden