כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שאיה חזן

אמנות היא חפץ מעבר: תערוכת בוגרי התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל

ממכאוב אישי, מהתבוננות בסביבה הקרובה והרחוקה, מניכור ורתיעה מהסביבה: תערוכה מוצלחת במיוחד של בוגרי התואר השני באמנות בבצלאל מוצגת בבניין התוכנית ברחוב סלמה 60 בתל אביב. ראש התוכנית, דור גז: אמן אינו פועל בסביבה סטרילית

הטון הכללי שעולה מתערוכת הבוגרים של התואר השני באמנויות בבצלאל הוא מתבדל, אוטונומי, מדוד. יש משהו אלגנטי, אפילו איסטניסטי באווירת התערוכה, שכל אחד מ״מרכיביה״ תחום בחלל משלו, במעין סדר קוסמי בסגנון קהלת – לכל דבר נמצא מקום ולכל ילד יש חדר. אולם בל נתפתה לחשוב שמדובר בחיי נוחות ושלום. המתח האצור מתחת לפני השטח מבעבע ומבקש לפרוץ – אם במשחקי השחמט והגיליוטינה שמציגה עדי דהן או בפרפורמנס־הזדקקות קורע לב של כנרת חיה מקס, שזועקת ״איה איה איה״ בפני צופה יחיד, שהיא מנהלת מולו משחק חם־קר אכזרי.

מקס כמו מודדת את רמת המסירות וההתמסרות האישית שאפשר לצפות להן מאוהבי אמנות. דהן בוחנת את אותה תשומת לב מזווית אחרת – פסליה המצוינים מתחפשים לצעצועי עץ ישנים ומוכרים, אך מזמנים לצופים הפתעות – בין אם בצליל נפילה מחריד־פתאום ובין אם במשמעויות מיניות ופוליטיות שהיא מטמינה כסיפור בתוך סיפור. לאמנות ולצעצועים יש אלמנט משותף, אומרת דהן – לשניהם אין שימוש במובן המקובל והם משמשים כחפץ מעבר מהחומר לדמיון. ממש כמו נכסי תרבות הדורשים מבט חודר כדי לעמוד על טיבם של מנגנונים נסתרים – פוליטיים וחברתיים – המניעים אותם ומטעינים אותם במשמעות.

״אמן אינו פועל בסביבה סטרילית ואמנות נוצרת מתוך זיקה למקום ולצו השעה. האחריות המוטלת על קהילת האמנים המסיימים את התוכנית בהמשך עבודתם, קשורה בהכרח להיותם אזרחים ביקורתיים הזוכים לבמה ציבורית ולמעמדה של יצירת האמנות בשדה התרבות״, אומר ראש התוכנית דור גז, שנכנס לתפקיד בתחילת השנה וזהו המחזור הראשון שמסיים את לימודיו בקדנציה שלו. בדבריו ובדרכו שלו, גז מעודד את ההעמקה והחיפוש אחר נרטיב־עומק אישי וקו אמנותי חקרני ורב־מחשבה, שניכר בעבודות הבוגרים.

דור גז: ״אמן אינו פועל בסביבה סטרילית ואמנות נוצרת מתוך זיקה למקום ולצו השעה. האחריות המוטלת על קהילת האמנים קשורה בהכרח להיותם אזרחים ביקורתיים הזוכים לבמה ציבורית ולמעמדה של יצירת האמנות בשדה התרבות״

הם אינדיבידואליסטים, ביקורתיים וסקרנים, אבל ברוב המקרים לא פרובוקטיביים. האם ההעמקה וההתמקדות באות על חשבון דחפים אמנותיים יוקדים ובלתי מרוסנים? לא בדיוק. יכול להיות שאת התשובות נצטרך לחפש בהמשך הדרך. התערוכה היא הזמנה להיכרות עם הלך הרוח של אמנים, הזדמנות להצצה מהמפתן, החושפת טפח ומציבה תשתיות למעקב אחר התגבשות גופי עבודותיהם בעתיד. האוצרות של גיל מרקו שני מיטיבה להגדיר מיני־תערוכת־יחיד לכל אחד מהבוגרים, והעבודות ברובן עוסקות בעולמות תוכן אישיים עד מאוד.

כנרת חיה מקס

גיא ברנרד רייכמן

אפילו וידאו־ארט המחאה של שאיה חזן – אירוני, חמצמץ ועוקצני – אינו מתפרץ מעבר לגבולות שני מסכיו הניצבים זה מול זה. חזן מעמידה את עבודותיה כך שהן פונות אחת אל השניה, מטיפות זו לזו, ללא צורך בקהל נוסף מלבדן. ״Cherish Ignorance״ ו״Outrageous״ הן שני פרקים בעבודת וידאו־פרפורמנס העוסקת בסוגיות סוציו־פוליטיות, ובוחנת פורמטים להפצת ידע ולשליטה באמצעותו. מה מייצר מחויבות פוליטית? מה מגדיר את מערכת היחסים בין הפרט לידע? כיצד רגשות מובנים, נשלטים ומתועלים בספירה הפוליטית והציבורית? הדמויות בעבודות חוקרות שאלות אלו, ובה בעת הן סותרות את עצמן, מתעתעות בעצמן, משנות את דעתן, מטשטשות את זהותן, ומתעמתות עם חוסר הקוהרנטיות שבמילותיהן, בכדי ללכוד את המורכבות שבסוגיות אלה.

גם ״שולחן החול״ של גיא ברנרד רייכמן אינו מתריס באופן מחריד או מערער. רייכמן יצר דיורמה גדושה שמציגה את מלחמות היהודים לסוגיהן בארץ ישראל החרבה והמטונפת מצריכת יתר (של פסולת תעשייתית, של מזון, של דתות ואמונות). השולחן אמנם גודש את החדר ומותיר רק רצועת היקף צרה ומלחיצה־משהו לצופים להלך סביבו, אבל מזכיר מודלים מתקתקים של רכבת חשמלית בנופים בדיוניים.

אלגנטי במיוחד, ואיכותי לא פחות, חדר הסאונד שיצרה אוליביה הילד, שמצליחה להעביר בעבודתה מהות חמקמקה שמלווה את המעבר שעשתה מווינה לתל אביב. צעד שעשתה מרצון ובכל זאת משהו בו שומט את הקרקע תחת רגליה, רגלי רקדנית בעברה. היא מצליחה לנתב את העין ואת רגלי הצופים בעדינות בין נקודות הסאונד שזרעה בחדר בקומפוזיציה מסונכרנת היטב. הנטייה שלה לחשוב בפרופורציה לגוף בתנועה ניכרת בתכנון המסלול שיעשה המבט, הקשב ואפילו הרגליים של המבקרים בתערוכה.

אוליביה הילד. צילום: פלורה דבורה

סיוון אלירזי

ילנה רוטנברג

סיוון אלירזי מעמיקה את העיסוק שלה בצילומי דיוקן עצמי בסיטואציות מוזרות ובבדידות מזהרת. הצגת עבודותיה מאורגנת בקפידה ועוברת מצילום נוף טרשים ענק, שהיא שרועה עליו כמתרפקת וחובקת אחת מגבעותיו, דרך הליכה על חבל מתוח בין שני עמודים תלושים מהקשר על חוף ים בחיפה ולקפיצת־היעלמות יפהפייה בבריכת הקצינים ברמת הגולן (שמהדהדת זכרון עבודה אייקונית של ביל ויולה ״בריכת ההשתקפות״). אלירזי נמצאת בחיפוש מתמיד של מקומה שלה, ויוצרת מיפוי הומוריסטי בסגנון ״פה ושם בארץ ישראל״.

ליסה גרוסקוף עושה מניפולציה מרתקת בציורי ״הקיבוץ״ האידיליים והאידאליסטיים של יוחנן סימון, ומציגה אותם כשהם ריקים מאדם – המרכיב החיוני שמרכיב חברה אוטופית (או חברה כלשהי). גרוסקוף האוסטרית מתבוננת בישראל ובישראליות במבט חיצוני, ולצורך העבודה, היא מרחיקה עוד יותר: את ציוריו של סימון צילמה ושלחה לביצוע בסין – כך היא ״מוזילה״ את ערך האמנות והעבודה כאחד, ומרמזת על החלפת האותנטי במייד אין צ׳יינה והעבודה העברית בעבודה זרה.

אין מספיק מרחק

עומר שיזף מציג בחלל חדר המדרגות מיצב אור והתערבות ארכיטקטונית הבוחן כיצד תאורה משמשת כמנגנון לפיקוח ולצמצום המרחב הפרטי והציבורי. לעומת עבודתו של שיזף, הפועלת על הצופים מבלי שהם מודעים לכך שהם עוברים בתוכה וחווים את המניפולציה שלו, עבודות הציור של ילנה רוטברג יוצרות נוכחות משמעותית ומטרידה ״in your face״. רוטנברג מציירת מבני שיכון בפתח תקוה, שם היא גרה, ומתבוננת בהם מקרוב מדי, כמו מבעד לעדשה עכורה ומטשטשת. הבדים שלה גדולי מידות וצפופים, והטשטוש של הציור עשוי להתבהר רק אם נפסע לאחור ונתפוס מרחק.

אבל אין מספיק מרחק. כך היא מעמתת את הצופים עם שאלות של פרספקטיבה, של נוסטלגיה, של תחושת מחנק ושל התבוננות בפני המציאות נכוחה. חוויותיה של רוטנברג כאישה ובת למשפחה מהגרת מעצבות את העשייה שלה שמתאפיינת בנושאים של ״בית״ ו ״הום־מייקינג״, דרכם היא נעה על הציר שבין הפרטי לציבורי, יוצאת מהחומרים האישיים לנושאים פוליטיים ובחזרה.

יואב וינפלד מעמת את הצופה עם מאות דימויים זולים, הנעים בין תמונות מאימג׳ בנק לתצלומים בעלי פוטנציאל התלקחות אלים. חזיתה של חנות אביזרים לטלפון מתגלה כסיפור כיסוי למטווח ירי המתחבא מאחורי הקיר, ומאיים לחסל גם אותנו.

ליסה גרוסקוף בעקבות יוחנן סימון

יאשה רוזוב

גיל־לי כהן מציגה במיצב וידאו פעולות פרפומטיביות שלה במרחב הציבורי: מגע אינטימי עם תמרור או ספסל רחוב, התעוררות משנת לילה במייבש כביסה והתגלגלות על כביש אספלט. כהן מערערת על כללי ההתנהגות הנאותה והמקובלת בציבור ומציגה פרסונה חסרת שליטה וגבולות. היא פורעת את מוסכמות הפרטי והפומבי, ויוצרת רגעים מביכים ומצחיקים, מעוררי הזדהות ורצון לגונן.

יאשה רוזוב בונה על מרפסת הגג מבנה שהוא מכנה ״ההיכל״ – חדר־פסל אליפטי, הפתוח לשמים. באור יום לובן קירותיו מסמא, בלילה הוא מחדיר את קולות הכרך ואור הירח ומשמש כמפלט. רוזוב מתייחס בעבודתו לעובדה שהבנין בסלמה 60 מיועד להריסה לטובת פרויקט נדל״ן. ״תוספת הבנייה״, רגע לפני הריסת הבניין, מהווה פעולת התנגדות אבסורדית ליזמות המאפיינת את האיזור, לג׳נטריפיקציה ול״תום תפקידם של אמנים יוצרים במקום ואולי פחיתות חשיבותם בכלל במציאות של ישראל היום״, כדבריו.

לבסוף, אחת העבודות היותר פרועות בתערוכה היא זו של הנעדר הנוכח – בנג׳מין (בן) מץ, שנהרג בתאונה לפני מספר חודשים. מץ היה אמן שפעל בין תל אביב ופריז, ועשה שימוש בפרקטיקות המפעילות הן את הצופה והן את החלל. על פי חבריו, הוא פעל בתחושת דחיפות גדולה והיה בעל תשוקה עזה לאמנות ולאנשים והיה לו הכישרון לרתום אותם לעבודתו. בתערוכה מוצגים חומרים שהותיר אחריו – עבודת סאונד רבת משתתפים, וידאו ארט ופרפורמנס.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden