תן סקס־אפיל וקח קלאסה: דמיאן הירסט באחוזה האנגלית

הנסיעה להוטון הול טובלת בירוק עשיר, והנוף האנגלי הכפרי עוטף מכל עבר ונותן תחושה שנכנסנו בטעות לרומן של ג׳יין אוסטין… עד שנתקלים ב־Sensation, פסל ברונזה צבעוני של דמיאן הירסט משנת 2003, שנראה מרחוק כפרוסת עוגת קרם עמוסה בכל טוב. מבט מקרוב מגלה שמדובר בהעתק מוגדל של פיסת עור אדם – פחות מעורר תיאבון, אבל ממחיש בצורה נפלאה את מהות התערוכה: הניגוד העוצמתי בין הפסטורליה הרומנטית של האחוזה לבין הבוטות הגרוטסקית של הפסלים, בעוד ששניהם מציגים פנים של התרבות האנגלית.

אחוזת הוטון הול שבנורפולק, צפונית מזרחית ללונדון, נבנתה ב־1722 על ידי ראש הממשלה הראשון של בריטניה, סר רוברט וולפול. זה היה בית מידות שלא חסכו בו דבר – לא בשטח, לא בחומרים ולא בעיצוב – והוא נחשב עד היום לאחת הדוגמאות המובהקות לארכיטקטורה בהשראתו של האדריכל האיטלקי החשוב פלאדיו. על העיצוב הופקד ויליאם קנט, מעצב העל של אותם זמנים. קנט נתן דגשים איטלקיים וצרפתיים, שנבעו מתרבות ה־Grand Tour שחייבה כל ג׳נטלמן שהגיע לפרקו (ולעיתים רחוקות גם ליידי) לסייר בערש התרבות הקלאסית כפי שהכירו אותה אז.

באולם הכניסה הגדול אפשר לדמיין את הנשפים הנוצצים תחת הנברשת העצומה. במרכז החדר ניצבות שתי עבודות של הירסט משנת 2000 – מיכלי פלסטיק גדולים אשר בעזרת לחץ אוויר מקפיצים את מאות כדורי הפינג פונג שבתוכם, כמו במכונת לוטו. משם ממשיכים את חדרי ההסבה המחופים בטפטים וחיפויי בד עשירים. אלה חבים את צבעוניותם החיונית לגורלו העגום של הבית. אחרי מותו, השאיר סר רוברט מורשת נאה של מדינאות ואהבת אמנות אולם הוא צבר גם חובות רבים. את החוב כיסו היורשים באמצעות מכירת אוסף האמנות שלו. הרוכשת הייתה לא אחרת מהצארית קתרינה הגדולה, עובדה המעידה על איכותו של האוסף. לפני כמה שנים הצליחו לקבץ את רוב היצירות מהאוסף לטובת תערוכה בהוטון הול, שהיתה הצלחה מסחררת.

יורשיו של סר רוברט וולפול, ראש הממשלה הראשון של בריטניה, כיסו את החובות שהותיר אחריו באמצעות מכירת אוסף האמנות שלו. הרוכשת הייתה הצארית קתרינה הגדולה

היפהפיה הנרדמת

אחרי מכירת האוסף סר חינו של הבית בעיני היורשים, והם בחרו לסגור אותו ולעבור לאחוזה אחרת. כמו היפהפיה הנרדמת נותר הבית סגור במשך מאה שנה, עד אשר הלורד הנוכחי בשושלת החליט לעבור להתגורר בו עם משפחתו הצעירה, ופתח אותו לציבור. התקופה הרדומה של הבית תרמה לכך שהטפטים ושטיחי הקיר לא נפגעו מאור השמש ולא דהו במשך השנים. בנוסף, העיצוב המקורי של קנט לא נפגע ולא ״הוכתם״ על ידי האופנה הוויקטוריאנית, שהשתלטה במאה ה־19 על רוב בתי האחוזות באנגליה.

את מקומו של אוסף האמנות של וולפול תופסים כעת ציוריו של דמיאן הירסט, בתערוכת יחיד של ציורים ופיסול חוצות, שתימשך עד ל־15 ביולי. ציורי ה־Colour Space הם שלב התפתחותי של ציורי הנקודות הידועים שלו, אך להבדיל מציורי הנקודות, המאופיינים בגריד מסודר ודיוק כמעט קליני של העיגולים, בסדרה הנוכחית עיגולי הצבע נעשים ביד חופשית־יחסית ומפוזרים על גבי הקנבס רנדומלית. אבל אל תטעו, גם כאן הכל מחושב ומאורגן עד הסוף: מספר העבודות וגודלן הותאם מראש לחללים בהוטון הול, אשר כל תמונה בהם הוחלפה בציור של הירסט באותן מידות בדיוק.

בסך הכל הוכנו 261 עבודות (מתוכן מוצגות 46) וזהו גם גודלה הסופי של הסדרה, להבדיל מציורי הנקודות, שהירסט מעולם לא התחייב למספרם המדוייק (הדבר משפיע גם על התמחור שלהם). גם מספרם של העיגולים הוא מוגבל ועומד על ארבעה מיליון. הציורים הופקו על ידי שלושת הסטודיות של האמן בבריטניה במשך חודשים רבים. על מנת לתת השראה לאסיסטנטים העובדים בסטודיו, הירסט הציג בפניהם את ציור הנקודות הראשון שיצר ב־1986, הדומה למדי לסדרה הנוכחית. אפשר לראות בכך מעין חזרה של האמן למקורותיו.

השילוב של העבודות הכה־עכשוויות של הירסט עם העיצוב התקופתי של הבית מאוד מעניין. טרנד של אספנות רב־תקופתית (cross collecting) מתפתח כיום בעולם וניתן לפגוש בו בכל ירידי האמנות הגדולים. כאן הוא מקבל מקום מרכזי עם הצגת תערוכות אמנות עכשווית, בדומה למגמה דומה, שנראית גם בארמון ורסאי ועוד.

בחלק מהחדרים זה עובד נהדר. באחרים, במיוחד אלו בהם חיפויי הקיר דומיננטיים – פחות. החדרים כשלעצמם אינם רבים אבל מרהיבים – מראות צרפתיות עצומות; שטיחי קיר, שהשתמרו באופן יוצא דופן ומחזירים את הזוהר לאומנות זנוחה זו; טפטים מצויירים ביד; סרוויסים תוצרת סוור היוקרתית; מיטות אפיריון עטויות קטיפה ועוד. בקיצור, חוויה כשלעצמה, גם ללא הסנסציה של הירסט.

מיתוס ואגדה

מול המבנה המרכזי ניצבים שני פסלי חוץ גדולים של הירסט – Myth ו־Legend (מיתוס ואגדה) – אלו הם חד קרן וסוס מכונף, שמחציתם שלמה ועורם כמו הוסר ממחצית גופם, ומגלה את האנטומיה שלהם. בתוך המבנה ניתן לראות פסל שיש לבן הדומה לאלה יוונית, גם היא חצויה ומגלה מחצית מפנים גופה. זהו הפסל הלירי ביותר בתערוכה, והוא נקרא ״אנטומיה של מלאך״. שני פסלים עצומים נוספים בעלי אופי דומה נמצאים בסופו של הגן.

להוטון הול שני גנים: אחד מוקף חומה ומגונן בסגנון צרפתי מדוייק ומוקפד. השני מעוצב במורשת הגן האנגלי, כסבך של צמחייה פראית יותר ומענגת, המזמין ללכת בתוכו לאיבוד ולגלות את פסלי החוץ הרבים הנחבאים בו – ביניהם של אמנים כגון ריצ׳ארד לונג, רייצ׳ל ווייטריד וג׳יימס טורל.

אחוזת צ׳טסוורת מארחת כל שנה את מכירת פסלי החוצות של סותבי׳ס. בהוטון הול בחרו באסטרטגיה של תערוכות מתחלפות למשיכת הקהל, ואמן כמו הירסט עושה את העבודה

שיתוף הפעולה בין דמיאן הירסט להוטון הול מזמין את המבקר להרהר מה כל אחד מהצדדים מרוויח ממנו. בעלי הבית עדיין מתגוררים באחד האגפים באחוזה, ועל מנת לממן את אחזקת המקום, עליו למשוך מבקרים רבים. זהו גורלם של רבים מבתי האחוזה המשפחתיים של האצולה לשעבר בבריטניה, והתחרות ביניהם – על ליבו, זמנו וכספו של המבקר – רבה.

אחוזת צ׳טסוורת של הדוכסים מדבונשייר מארחת כל שנה את מכירת פסלי החוצות של סותבי׳ס. בהוטון הול בחרו באסטרטגיה של תערוכות מתחלפות, ותערוכה של אמן בעל שם דוגמת הירסט ללא ספק עושה את העבודה. מבחינת הירסט זוהי הזדמנות להציג חלק משמעותי מסדרה חדשה של ציורים, לצד פיסול שלא הוצג זה זמן רב. היציאה מהעיר הופכת את התחרות מול אמנים אחרים בגלריות של לונדון לבלתי רלוונטית, וזה כמובן מאוד מתאים להירסט הסוליסט.

בשורה התחתונה, הירסט נותן להוטון הול סקס־אפיל והוטון הול נותן להירסט קלאסה. נותני החסות לתערוכה הם מותג היוקרה מלברי, אשר חרט על דגלו את השילוב ישן וחדש ובית המכירות הפומביות הוינאי דורותיאום. האם זהו רמז מטרים למכירה עתידית של היצירות בתערוכה? לא ברור, אבל אם כן, זו לא תהיה הפעם הראשונה שהירסט שובר את הכללים של עולם האמנות.