כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אנריקה רמירז, צ׳ילה, ״בריזה״ (הצילומים בכתבה באדיבות האמנים ואוסף למטרה)

בין הפוליטי לפואטי: וידיאו ארט מהעולם במוזיאון הרצליה

התערוכה ״לנשום״ במוזיאון הרצליה מביאה פסיפס אנושי גלובלי דרך יצירות וידיאו של אמנים צעירים מצרפת, מסין, מצ׳ילה ומלוס אנג׳לס. האוצרת מרי שק מדברת על התסכול והכוח של וידיאו ארט בעידן חסר סבלנות

בכניסה לתערוכה ״לנשום״ במוזיאון הרצליה, הצופים מתבקשים לקחת נשימה עמוקה ולצלול בצלילה חופשית לתוך עולמות חלופיים. בתערוכה מוצגות תשע עבודות וידיאו, שהגיעו לכאן מאוסף למטרה בפריז וליתר דיוק – מכל העולם. כולן עבודות של יוצרים בני זמננו מצ׳ילה, מדרום אפריקה ומסין, מלוס אנג׳לס ומפריז. כל אחד מהם נושא בסיפור חייו נדודים חוצי יבשות ודורות. כך גם כל אחד מהסרטים טעון לא רק במה שנראה לעין, אלא ברבדי עומק ובסיפורי רקע אישיים, אנושיים, מקומיים ואוניברסליים. העבודות עוסקות בהיבטים פוליטיים, נפשיים וחברתיים של המצב האנושי, תוך התייחסות לבעיות של זהות, כלכלה, ניצול משאבי טבע, הגירה וחיפוש אחר מקלט.

האוצרת מרי שק הוזמנה לאצור את התערוכה כחלק מעונת התרבות צרפת־ישראל. את כותרת התערוכה היא שואלת מסרטו של האמן הצ׳יליאני אנריקה רמירז, ״בריזה״. ״אני מאמינה שהכותרת היא חלק מאוד חשוב מהתערוכה – היא מזרימה את הדם או תוקעת״, אומרת שק. ״בעבודה ׳בריזה׳ הגיבור מסתובב בעיר ילדותו ומחפש את עקבות זכרונותיו מאמא שלו. הוא מנסה להבין מה השתנה – ומה שהוא מוצא הוא משטר צבאי של העריץ אוגוסטו פינושה. זוהי עבודה עכשווית (מ־2014) שחוזרת לתקופה היסטורית לא רחוקה וכאובה מאוד. רמירז עושה מחווה לא מוצהרת לאמא שלו – הוא הולך ומזיע ומתאמץ כל הזמן הוא אומר לעצמו ׳לנשום, לנשום׳. ואנחנו הולכים במבט אחריו ועוקבים אחר סיכום חיים מאוד פואטי״.

בני הזוג איזבל וז׳אן־קונרד למטרה מפריז החליטו להתמקד באספנות וידיאו ארט מתוך תפיסה שהווידיאו הוא מדיום שנותן ביטוי תמציתי ודינמי של רוח הזמן. תחילה רכשו עבודות של אמנים ידועים, אך במהרה התרכזו באיסוף וידיאו של אמנים צעירים ופחות מוכרים. במהלך 20 השנים האחרונות יצרו אוסף וידיאו משמעותי, תוך תמיכה באמנים צעירים וקידום אמנות הווידיאו גם בקרב הקהל הרחב.

אנריקה רמירז, צ׳ילה, ״בריזה״

״הנושא של וידיאו הוא נכון ועכשווי ובה בעת מתסכל. אבל אני לא אוהבת דברים פתורים. תסכולים מעלים את הדרייב שלנו, אם הכל היה קל ופתור – מה מעניין?״ 

מימין: האספנים ז׳אן־קונרד ואיזבל למטרה והאוצרת מרי שק, צילום: אביב חופי

וידיאו ארט הוא מדיום תובעני, ועם זאת הוא הולך ותופס מקום חשוב יותר ויותר בעבודות אמנים רבים. בימים אלה מוצגות במקביל שתי תערוכות וידיאו ארט בין לאומיות חשובות – התערוכה הוליווד ומיתוסים אחרים במוזיאון תל אביב וכעת התערוכה במוזיאון הרצליה. לעומת קולנוע, טלוויזיה, סטורי ברשתות חברתיות, הווידיאו ארט עדיין נחשב לפחות נגיש לקהל. בין היתר סובלות עבודות וידיאו מנטישה ומקוצר רוח של הצופים.

״אני חושבת שעבודת וידאו טובה היא כזו שיש בה מתח והיא משאירה אותי דרוכה וסקרנית ולכן אני נשארת״ אומרת שק, שצפתה במאות שעות וידיאו ארט באוסף למטרה, במשך שנה שלמה, עד שבחרה את מגוון העבודות שהיא מציגה בתערוכה. ״בסרט של רמירז, הגיבור מגיע לבית הנבחרים ורואה את מה שהשתנה – אין דמוקרטיה  יש חרדה ומה נשאר לנו? נשאר לנשום לחיות לאהוב. זה פחות או יותר מסכם את התערוכה הזו – בין הפוליטי לפואטי״, אומרת שק.

״מצד אחד יש בה עבודות מאוד יפות ומצד שני מעולם לא הסתפקתי ביופי, יופי מיועד לאימפרסיוניזם. הוא נהרס ברגע שפיקאסו נכנס לתמונה ואמר – תם עידן היופי אנחנו צריכים יותר מזה . התרחקנו מהפיסול הקלאסי של יוון העתיקה. מאז המאה ה־20 אחרי שתי מלחמות עולם וג׳נוסייד – כבר אי אפשר לדבר על יופי. עבודות של אנסלם קיפר – זה יפה? קרשים ואפר? היום המהות של אמנות אינה עיסוק ביופי – אם זה יפה זה בדרך כלל קשור למסחר. התפקיד של אמנות כיום הוא לפתוח טיפ טיפה אשנב בראש של אחד. ואם הוא לא יראה תשע עבודות אלא שלוש – דיינו״.

״על תערוכה של פיקאסו אפשר לרוץ ולהגיד ׳ראינו׳. בווידאו אם לא נשב לא נראה. אני באמת לא אוהבת את ההיבט הכפייתי הזה, אני מאמינה בחופש של כל אדם לבחור. והנה אני עושה תערוכה שדורשת שעתיים מחיינו״

צ׳ינגמאי יאו, סין, ״המשפט״

בווידאו יש קניבליזציה של הזמן. ריכוז בעבודה אחת בא על חשבון השנייה?

״בחרתי בעבודות קצרות בכוונה – מ־49 שניות ליצירה של אנרי סלה, ועבודות של 6 דקות, 8 דקות, והעבודה הכי ארוכה והכי נרטיבית היא זו של סבסטיאן דיאס מוראלס – 24 דקות. היום כבר נהוג לכתוב לצד הכניסה לעבודות מה אורכן. אני משערת שבשלב הבא יהיה בחוץ כתוב בדיוק באיזה שלב נמצא הסרט ברגע זה.

״אני עוסקת בווידאו כבר עשור, זו אהבתי הגדולה וזה מאוד קשה – מצד אחד וידאו ארט הוא שילוב של המדיה שגדלנו עליהן – טלוויזיה וקולנוע. על תערוכה של פיקאסו אפשר לרוץ ולהגיד ׳ראינו׳. בווידאו אם לא נשב לא נראה. אני באמת לא אוהבת את ההיבט הכפייתי הזה, אני מאמינה בחופש של כל אדם לבחור. והנה אני עושה תערוכה שדורשת שעתיים מחיינו״.

גם התערוכה ״הוליווד ומיתוסים אחרים״ במוזיאון תל אביב אורכת כשעתיים, אם מקפידים להגיע לכל הסרטים בנקודה הנכונה.  

״הייתי בתערוכה במוזיאון תל אביב שלוש פעמים ובכל פעם הייתה לי רק חצי שעה – הבטחתי לעצמי שאני עוד אשלים את זה״ היא מתוודה. ״היום כבר שליש מהאמנות היא וידיאו, ובתערוכת בוגרים אני ארצה להשקיע עוד שעה לראות וידיאו של בוגרים. הנושא של וידיאו הוא נכון ועכשווי ובה בעת מתסכל. אבל אני לא אוהבת דברים פתורים. תסכולים מעלים את הדרייב שלנו, אם הכל היה קל ופתור – מה מעניין? אנחנו כבר יודעים את הסוף שלנו, עכשיו שיהיה מעניין״.

שק בחרה במכוון בעבודות של אמנים רחוקים תרבותית וגיאוגרפית זה מזה. באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהם מגיעים מרקע שונה יוצרת אחווה אנושית והבנה חוצת תרבויות. ״העבודה הקצרה ביותר היא של אנרי סלה. הוא קורא לעבודה ׳ארוחת בוקר אצל מרנבי׳ מרנבי היה הסטודיו לצילום הראשון באלבניה״.

״התפקיד של אמנות כיום הוא לפתוח טיפ טיפה אשנב בראש של אחד. ואם הוא לא יראה תשע עבודות אלא שלוש – דיינו״

אנרי סלה, אלבניה, ארוחת בוקר עם מרובי

זוהי עבודה קטנה ותמציתית: לתוך תמונת רקע שאכן נראית כצילום סטודיו ישן, סלה מכניס פיסה מהציור הידוע ״ארוחת בוקר על הדשא״ של אדווארד מאנה. ״הוא מפגיש מסורת ופרובוקציה מתולדות האמנות. גם כשמאנה צייר את ארוחת הבוקר היא עוררה שערורייה, מי היא האישה העירומה הזו, האם היא זונה, למה היא עירומה והגברים לבושים? וכאן השערורייה עוברת מתרבות המערב שקיבלה את העירום והפכה את הציור לקלאסיקה, לתרבות שמרנית אחרת. שלושה יושבים סביב מכונת התפירה, זינגר ישנה, ומלבישים את האישה העירומה מהציור של מאנה.

״חוכמת האמן ניכרת גם בכך שהעבודה קצרה מאוד ומרתקת את תשומת הלב ויש עוצמה בשתיקה שלה. יותר ויותר אני חושבת שעבודות מצוינות לא זקוקות למילים – עבודה מצוינת עובדת היטב בלי מילים. אמנים שיוצרים עבודות ארוכות, הם כנראה במגמה לאט לאט לפסוע לעבר הסרט הקולנועי הארוך״.

הסרט הפותח את התערוכה נעשה בהקשר של סיפורו של רודני קינג – נהג מונית שחור, שנעצר והותקף על ידי שוטרים לבנים בברוטליות, בלוס אנג׳לס בשנת 1991. כאשר הסתיים משפטם של השוטרים בזיכוי, פרצו מהומות קשות בעיר, שנתיים לאחר מותו של קינג. עבודתו של קלמנט קוגיטור הצרפתי יוצרת חיבור בין לוס אנג׳לס של שנות ה־90 לפריז ההיסטורית ולעולם של ימינו. ״קוגיטור, בן 34 הוא אמן מאוד בולט שזכה בכל פרס אפשרי בתחום הקולנוע והווידאו ארט. עכשיו הוא מועמד לפרס מרסל דושאן. תערוכה שלו בפלה דה טוקיו נפתחה במקביל לתערוכה שלנו״. בעבודה הזו הוא משלב בין אופרת מחול של רמו מהמאה ה־18, ״המים הפראים״ – מוזיקה שופעת ויפהפיה שגם בניתוק מהרקדנים היא מאוד מרשימה. כאן הוא מחבר את המוזיקה לרקדני להקת רחוב מחתרתית מלוס אנג׳לס.

קלמנט קוגיטור, צרפת, ״איי הודו רוויי האהבה״

אראש נאסירי, איראן/ארה"ב, ״טהראן־ג׳לס״

״הם נקראים KRUMP והריקודים שלהם מבוססים על ׳תנועה בונה ולא הורסת׳, כשבדרך כלל רקדן מוביל וסביבו מעגל, כמו שמאן. גם ליצירה המוזיקלית יש הקשר פוליטי־היסטורי. היא בוצעה כשהגיעה משלחת מהודו לברך את לואי ה־15 בצרפת ולהביע תמיכה בשלטונו. זה סוג של שיתוף פעולה בין שחורים ולבנים בין נשלטים לשולטים בתקופה של מסעות קולוניאליסטיים וגילויי ׳העולם החדש׳.

״התוצאה היא סרט בן שש דקות, שבהן אנחנו רואים קבוצת רקדנים, רובם שחורים בכל הגילאים, לא יפים – אנטי תזה של הבלט־אופרה הקלאסי. הם נעים כל כך יפה, עם המוזיקה, בשיא הלהט – והם המונים. בתמונה האחרונה כשכולם מרימים ידיים יש המון עוצמה, ממש אקסטזה. אני רואה בעבודה הזו מחווה לרוח האדם״.

איך בחרת בעבודות הספציפיות לתערוכה?

״אנחנו נמצאים בתקופה מאוד דואלית – בין הישגים ויכולות וקידמה מאוד גדולה, ומצד שני חזרה למקומות חשוכים, משטרים דכאניים, אלימות, ממש ימי הביניים. אני בת 62 וחייתי בעשר מדינות, ואני שואלת רגע מה קורה פה? איך זה שלצד הקדמה יש כל כך הרבה חרדה וטרור ואיום. והאמנים בתערוכה מבטאים את הבעיות והקשיים״.

וגם את אזורי הנוחות.

״נכון. אם זה אראש נאסירי, שיושב בלוס אנג׳לס ומתגעגע לאיראן, אם זה צפון קוריאה והגבול, או העבודה היפהפיה של האמן מוהאו מודיסאקנג מדרום אפריקה, שהציג בביאנלה בוונציה, וכאן הוא עוסק במכרות, בשחור ולבן.

״נכנסתי לאוסף שיש בו 180 עבודות, צפיתי בערך במחציתן – זה לא מספיק, הייתי רוצה עוד, אבל זה המון. ומתוך העבודות ומתוך המתרחש בעולם עולה ההקשר. האמת היא שבהתחלה רציתי הכול – רציתי לאכול אוכל סיני, איטלקי, צרפתי, רציתי ורציתי עוד – ולאט לאט ניפיתי ובחרתי ותפרתי תמטיקה יותר פוליטית חברתית אנושית, שעוסקת במהות שמעסיקה את העולם היום״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden