כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

גיא גולדשטיין, החופשי במחשבותיו במוזיאון הרצליה. צילום: טל ניסים

צליל מכוון: איך עבודות סאונד כבשו את חללי האמנות

עבודות סאונד תופסות רבות יותר ויותר מקום בתערוכות במוזיאונים ובמסגרות של אמנות פלסטית. מעניין לגלות שהכלי העיקרי שעליו פורטות היצירות מורכב מנימי הזיכרון

פעימות הלב הן אחד מחומרי הגלם החשובים בעבודותיו של כריסטיאן בולטנסקי, שתערוכתו ״ימי חיים״ מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. בשנת 2008 יסד בולטנסקי ״ארכיון פעימות לב״, יצירה מתמשכת שבאופן היפותטי עשויה להכיל את פעימות ליבם של כל בני האדם. בכל מקום שבו הוא מציג ברחבי העולם הוא אוסף פעימות לב של אנשים, ומשגר את ההקלטות לארכיון השמור באוסף האמנות באי טשימה ביפן. אחד המופעים הדרמטיים של פעימות הלב היה בתערוכת הענק שהציג בגראנד פאלה בפריז במסגרת המונומנטה בשנת 2010. שם שובצו רמקולים בין חלקות של בגדים נטושים, שנראו כשרידים מגיא הריגה, חלק מתמונת הזכרון הקולקטיבי של השואה – מוטיב חשוב בעבודותיו.

במוזיאון ישראל מוצג ״הלב״ כחדר שבו לוחות זכוכית, מעין מראות שחורות או חלונות אפלים משובצים בקירות. נורה מהבהבת בקצב הלב, כבה ונדלקת. צליל הפעימות נשמע עוד לפני הכניסה לחדר וגם לאחר עזיבתו, כך שהוא הופך לפסקול המשתלב בתערוכה. ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ובסופיות הידועה מראש של החיים. דווקא פעימות הלב הן סוג של אישור חי ומתמיד לחיים השורה על התערוכה, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר.

ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ודווקא פעימות הלב הן סוג של אישור לחיים, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר

כריסטיאן בולטנסקי, מתוך התערוכה במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

תמר הרפז ואסף חזן במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

השימוש בסאונד בעבודות אמנות אינו חדש, אבל נראה שיותר ויותר אמנים זונחים את החלק הוויזואלי שנלווה בדרך כלל לעבודות ומשאירים את הבמה לסאונד, אותו ממד חמקני, בר חלוף. בתערוכה ״פחדתי להירדם עוד״ המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, האמנית תמר הרפז והמלחין אסף חזן מכניסים את הצופים לתוך ״חלל תהודה״, שבו אובייקטים פיסוליים, חפצים ביתיים יום־יומיים וכבלי חשמל, מהדהדים צלילים, חלקם מכוונים וחלקם תולדה של ההתרחשות והתנועה בחדר. רמקולים זעירים, מגברים, אמצעי האזנה כמו סטטוסקופ רפואי ומנגנונים שונים – גלויים ונסתרים – מייצרים תנועה וצלילים מכניים ודיגיטליים המוכפלים, מהדהדים, מפתיעים ולעתים מרתיעים.

הסאונד עובד בתערוכה יחד עם המראה הכללי. הנוכחות של החומרים באולם תערוכות במוזיאון מעניק להם מסגרת מוצהרת של עבודת אמנות. אולם ממש כפי שאפשר לראות בהם פיסול – אקראי, צף בחלל, רדי־מייד מטופל ומשובש, או אסמבלז׳ של חפצים – המראה יכול באותה מידה להיות כאוס של חדר שננטש, שנמצא בשלבי פירוק.

האוצרת ענת דנון סיון מסבירה כי התחושות בחלל נוצרות כאשר גלי הקול פוגעים באוביקט וגורמים לו לנוע ברטט בלתי נראה לעין. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת המקבילה בין תהליכי עיבוד מידע לתהליכי היזכרות. שם התערוכה – ״פחדתי להתעורר עוד״ – לקוח מדבריו של המשורר אבות ישורון על תהליכי היזכרות בעברו המודחק. 

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על תגובות בלתי מודעות

גיא גולדשטיין, החופשי במחשבותיו במוזיאון הרצליה. צילום: טל ניסים

גיא גולדשטיין מתוך Silence Isn't Very Much במוזיאון פתח תקוה

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.

גיא גולדשטיין מגיע לאמנות מעולם המוזיקה. בתערוכה שהציג בשנה שעברה במוזיאון הרצליה הציב 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן משונה, שעל כל אחד מהם הניח מכשיר רדיו שונה. ביחד הם ניגנו יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שבה כל כיסא מנגן כלי נפרד ביצירה. גולדשטיין קודד את היצירה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל. בתערוכה האחרונה שלו, במוזיאון פתח תקווה, הציג תסכית רדיו של מחזה של בקט.

״אצל גיא יש דגש רב על קונפליקטים, והם באים לידי ביטוי במה שיש ובמה שאין״ אומרת האוצרת דרורית גור אריה: ״השעונים משתבשים, הקונפליקט בין מוזיקה לטקסט נוכח בתסכית. וגם בין תיאטרון להיעדר – הקהל יושב תקוע מול קיר. הוא לוקח ומשבש את הוראות הבימוי של בקט – ופתאום דווקא כשהמוזיקה בשיא הפורטה מופיעה המילה: ׳שקט׳. עבודה אחרת שהציג בתערוכה, הפיאנו רול – הוראות נגינה לפסנתר מכני עתיק, הפכו תחת ידו לתצוגה דוממת – היעדר על היעדר״.

מסתבר שהיעדר הצליל (עבודה מבוססת סאונד) הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. ברטרוספקטיבה מרתקת של ברוס נאומן במוזיאון שאולגר בבאזל, מוצגת עבודה המורכבת מסרט מגנטי ארוך של טייפ־סלילים ישן, המחובר לכיסא ועפרון. זוהי עבודה משנת 1968, שבה נאומן הקליט שישה קטעי סאונד, הכוללים צעדים, נגינת כינור והקפצת כדורי טניס במרחב הגלריה. בכל יום מימי השבוע בתערוכה מנוגנת אחת ההקלטות, ובהתאם לאורכה נקבע המרחק והמיקום של הכיסא ביחס לטייפ. סרט ההקלטה מקיף את הכיסא וחוזר אל הטייפ, משמש הפרעה בחלל, בעוד שצליל ההקלטה עולה קלוש מתוך הטייפ הישן, ללא מערכת הגברה. נאומן מצביע על הקול כנוכחות פיזית בחלל החדר.

חנה ויינברגר, מיצב סאונד ברחוב, ארט באזל באדיבות גלריה פרידמן פיצפטריק

לא רחוק משם, במרכז העיר באזל, נראו אנשים מהלכים במדרחוב כשראשיהם מורכנים ואוזניהם כרויות אל פתחי הניקוז. האמנית חנה ויינברגר שתלה עבודת סאונד במדרחוב, כחלק מעבודות האמנות במרחב הציבורי בתקופת יריד ארט באזל (בחודש שעבר). עבודתה מורכבת ממספר קטעי סאונד שונים, הבוקעים מפתחי הניקוז בדרך שבין המוזיאון החדש לכנסייה העתיקה בעיר. חלקם מוזיקליים והרמוניים וחלקם מזכירים זעקות וקולות של חיות פרא לכודות. העבודה ״שם למטה״ (Down There 2018) משתמשת במכוון במשחק מילים בעל רמיזה מינית מובהקת. כמו המיניות הנשית, גם המחשבה על מה שקורה מתחת לפני השטח בעיר ״מושך אנשים ומצית את הדמיון״, היא אומרת. ״מחילות נסתרות ומעברים המחברים מקומות זה לזה מזינים מיתולוגיות וסיפורים״. השימוש בעבודות סאונד שחוברו במיוחד למקום יוצר לעיר רובד חדש, נוף קולי שמהדהד מתחת לרגלי העוברים ושבים.

לא במקרה רבים מהאמנים העובדים עם סאונד כמדיום מרכזי מדברים על זיכרון: צלילים ולחנים מקושרים אצלנו בזיכרון רגשי, והתמונות העולות מהם נבנות בעיני רוחנו. אצל בולטנסקי אלה הם פנים של אנשים – חלקם קשורים אליו וחלקם אנונימיים, שהוא מנסה לבודד ולדבר על האנושות כולה. אצל רועי ניצן ואבישי כהן עבודת וידיאו מולחנת ובה יום הולדת של ילד אחד – שיכול להיות הילד שלי או שלך, או אנחנו בעצמנו. ניצן וכהן הציגו כחלק מסדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמן חלל״, שאצרו טל לניר וחגית אמה ורנר במוזיאון תל אביב. המטרה הייתה לחבר את המדיום הקולי לאמנות פלסטית ולמצוא לו מקום בתוכנית התערוכות של המוזיאון.

להכרה במדיום מכוונים גם הבוגרים הטריים של בית הספר מוסררה לאמנות ומוזיקה חדשה. אחת העבודות שהוצגה בתערוכת הבוגרים השנה היא פסל סאונד שהרכיב איציק גיל אביזוהר ממקלטים ורמקולים של מערכות סטריאו ישנות, שליקט ברחובות. מגדל בבל חלול שאור בוקע מקרבו והוא מטלטל ומרעיד את החדר בהרמוניה המורכבת – כמו הפסל עצמו, מצלילים שדגם ברחובות, בחניונים ובבניינים ריקים ומהדהדים. כמו אצל גיא גולדשטיין, גם כאן כל אחד מהמקלטים מנגן כלי אחד; הצלילים, במקום כלי נגינה, עשויים ממוזיקת הרחוב, ואורך חייה של היצירה יימשך רק עד שקול המכשירים יידם.

– – –

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין בסיס

רועי ניצן ואבישי כהן, מה שנותר

איציק גיל אביזוהר במוסררה

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden