כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

המטמורפוזה של יוסי למל, 2018. צילומים: מ״ל

זיכרון גורלי 3: על התערוכה השלישית בטרילוגיית הזיכרון המשפחתי של יוסי למל

יוסי למל ממשיך את מסע הזיכרון המשפחתי שלו בתערוכה חדשה בסלובקיה. בעוד ששתי התערוכות הקודמות התמקדו בעברם של אביו ואמו, הפעם עוסק למל בעברו של סבו, ונכנס לדמותו של אדמו״ר חסידות שאיננה עוד

המודעות לעבר של משפחתו החלה אצל יוסי למל לפני כ־25 שנה; עד אז הנושא היה רק ברקע. למל, דור שני להורים ניצולי שואה, שמע מאמו בעיקר על החיים הטובים שלפני המלחמה. ״אמא שלי דיברה על מה שהיה לפני השואה – על החיים הקסומים שהיו לה בתור בת למשפחה חרדית מחסידי ראדומסק״, הוא מספר; ״היא הייתה מלאת אהבה וזיכרונות מאוד חיוביים״. בבית הסמוך לבית ילדותה של אמו, בעיר בנדין שבדרום פולין, גדל אביו. ״בניגוד לאמא ששיתפה, אבא כמעט ולא דיבר על עברו; בקושי הצלחנו לחלץ ממנו מידע״. אך בהמשך האב נפתח, והמידע שסיפק, לצד סיפורי האם, הובילו ליצירת עבודות שהוצגו בהמשך בתערוכות.

התערוכה שמוצגת בימים אלה בעיר טרנבה שבסלובקיה, ששמה ״האדמו״ר האחרון מראדומסק״, היא השלישית בטרילוגיית פרויקטי הזיכרון המשפחתי שביצע למל בעשור וחצי האחרונים. קדמו לה תערוכת ״שישה מספרים״ שהוצגה בשנת 2005 במוזיאון מחנה הריכוז זקסנהאוזן שבגרמניה, ותערוכת ״הלב שלי״ שהוצגה ב־2008 במוזיאון הלאומי בפוזנן שבפולין. החוט המקשר בין שלוש התערוכות הוא זיכרון; ואולי לא פחות חשוב – הנצחה. כל תערוכה מתמקדת בדמות מרכזית אחרת במשפחתו של למל: אבא, אמא, סבא (אביה של אמו). סדר התערוכות אינו כרונולוגי; להיפך: מפרויקט לפרויקט מתקדם למל דווקא בכיוון ההפוך, וחופר יותר בעבר. ״אפשר למצוא בתערוכות האלו את הסיפור הבין־דורי של המשפחה שלי״, הוא טוען.

בכל שלוש התערוכות הציג למל עבודות באותו פורמט: 1.80 ס״מ רוחב, 1.20 ס״מ גובה. גם מספר העבודות שהוצגו בכל תערוכה היה פחות או יותר זהה. בתערוכה הנוכחית מוצגות 16 עבודות. כך גם לגבי הטכניקה – גם היא זהה בכל התערוכות. למל בחר בפוטומונטאז׳ – ״הרכבת תמונה״ בתרגום חופשי – שבמסגרתה מצלם או בוחר האמן כמה תצלומים ומרכיב אותם לכדי תצלום אחד. עבודת פוטומונטאז׳ שבה מופיעות דמויות שונות תיראה מציאותית, אך למל משכפל את אותה דמות (בין אם את עצמו או את ביתו) בסיטואציות שונות. גם כאן התוצאה ריאליסטית, אך בשל השכפול של אותה הדמות היא גם סוריאליסטית.

העבודות שהציג למל בשלוש התערוכות לא היו הפעם הראשונה שבה הוא עסק בנושא הזיכרון המשפחתי. קדמה להן העבודה ״שישה מספרים״, שיצר בשנת 1995 בגודל מטר על 70 ס״מ, שבה נראה תצלום ובו תקריב של המספר שנצרב על זרועו של אביו באוושוויץ. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1998, זכתה העבודה להדים בעולם, כאשר הוצגה בגודל שישה מטרים רוחב ושני מטרים גובה במסגרת התערוכה ״יוסי למל – אמנות מגוייסת״ במוזיאון קונסט אונד גוורבה בהמבורג. לדימוי המצמרר התווסף הפעם הגודל המונומנטלי – דבר שהעצים את הרושם שהעבודה יצרה. חשיבותה של עבודה זו, בין השאר, בכך ששימשה טריגר ליצירת פרויקט הזיכרון המשפחתי הראשון שהוצג בשנת 2005 – זה שנשא את אותו השם.

תערוכה ראשונה: אבא

לברנרד דב למל, אביו של יוסי למל, הייתה ילדות טובה בעיר בנדין הממוקמת ליד העיר קטוביץ שבדרום פולין. הוא נולד למשפחה אמידה, החיים היו טובים. הכל השתנה במלחמה: באוגוסט 1943, בהיותו כבן 16, הוא הגיע ביחד עם אביו לאושוויץ. על הרמפה שלח אותו מנגלה, יחד עם עשרה נערים נוספים, לאוושוויץ 1 – שם בוצעו בהם ניסויים רפואיים בלתי אנושיים, בין השאר בכבד ובקיבה, וללא הרדמה. במסגרת העבודה על התערוכה הראשונה שהוצגה ב־1995 יצא למל למסע ראשון מבין שלושה.

״מצויד במידע ככל שניתן, יצאתי לאושוויץ״, הוא מספר. בקור של מינוס 23 מעלות הגיע לשם למל עם צלם. הוא גילח את שערות ראשו, לבש בגד משוחזר של מדי האסיר של אביו ועליהם המספר 125422 והחל בצילומים. בסך הכל יצר למל 15 עבודות, שהן 15 אפיזודות המתרחשות בשני לוקיישנים שבהם הוחזק אביו: בתחילה באושוויץ ובהמשך במחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין – שעל קירותיו החיצוניים הוצגה התערוכה. בכל עבודה מופיע למל שש פעמים – איזכור לשישה מיליון היהודים שניספו בשואה.

בזקסנהאוזן עבד אביו של למל כמעמיס גופות, לעיתים היה עד לחיתוך איברים של הגופות. יוסי למל מחבר בין עברו של אביו לבין השימוש שהוא בעצמו עושה בדימויים גרוטסקיים בעבודותיו. ״ההתעסקות עם חלקי גופות ועם בשר מגיע מהסיפורים של אבא שלי״, הוא אומר; ״החרדות של אז עברו שעתוק לנושאים אקטואליים״. דוגמאות לכך אפשר למצוא בכמה מהמפורסמות שבכרזותיו של למל, כמו כרזת ״קו התפר 2001״ שבה מוצגים שני גושי בשר וכרזת ״ישראל פלשתין 2004״ הכוללת זוג ידיים כרותות שלוחצות זו את זו. איזכור לניסויים הרפואיים שעבר אביו של למל קיים בכרזת ״ישראל פלשתין 2006״, שבה מופיעה יונה בפורמלין.

תערוכה שניה: אמא

לתערוכה השניה בטרילוגיה, שהוצגה בשנת 2008 במוזיאון הלאומי בפוזנן שבפולין, העניק למל את השם ״סרצה מויה״ (בפולנית: הלב שלי). ״כך סבתא שלי כינתה את אמא שלי, וכך אמא שלי כינתה את הבת שלי נועה מהיום שהיא נולדה״, הוא מספר. ואכן, בעוד שהפרויקט הראשון עסק באביו של למל, זה השני עסק באימו. אך בניגוד לתערוכה הראשונה שתיעדה את תקופת השואה, התערוכה השניה מתעדת דווקא את תקופת הילדות של האם ושל שש אחיותיה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.

הצילומים נעשו בבנדין שבפולין – עיר הולדתה של האם (שבה נולד גם אביו של למל). חלק מהצילומים צולמו בבית ילדותה, אחרים בעיר ובסביבתה, לדוגמה בשוק היהודי הנטוש ובטירה סמוכה שאליה הייתה יוצאת המשפחה לשחק בשבתות. בדומה לשימוש במדי האסיר המשוחזרים של אביו, גם בפרויקט זה הקפיד למל על לבוש ״אותנטי״. ״כהכנה לצילומי הפרוייקט אמא שלי נסעה עם נועה לשכונת מאה שערים בירושלים ורכשה בעבורה בגד דומה לזה שהיה לה בילדותה״, הוא נזכר.

אמו של יוסי למל נולדה בשם בתיה גרפינקל. היא הצליחה לברוח ממחנה ליד חבל הסודטים, התחזתה לפולניה בשם ברברה רוטה והוסתרה על ידי משפחה גרמנית בכפר עד סוף המלחמה; במהלך תקופת המסתור היא שיחקה תפקיד – של נוצריה. 80 שנה לאחר מכן שיחקה נכדתה גם היא תפקיד, לצורך צילומי התערוכה. גם בתערוכה זו הטכניקה היא פוטומונטאז׳ים, בעוד שהפעם נועה למל היא הדמות המשוכפלת. לאמו של למל היו שש אחיות ושלושה אחים. בכל אחת מהעבודות מופיעה נועה שבע פעמים: כסבתא שלה, ובנוסף כשש אחיותיה של הסבתא – חיה, ינטל, שרה, פלה, רחל ופרל גרפינקל – שאף אחת מהן לא שרדה את השואה. משלושת האחים אחד שרד. בתערוכה זו הדגש על הסיפור הבין־דורי הוא משמעותי במיוחד. ״היה חשוב לי שאמא שלי תספר לנועה על כל הילדות שלה – את כל הזיכרונות מהשבת, החגים, הלימודים, התרבות, המוסיקה והקריאה״.

תערוכה שלישית: סבא

התערוכה השלישית, זו שמוצגת בימים אלה בסלובקיה, עוסקת בסבו של למל (אביו של אמו) – יוסף אשר זליג גרפינקל, שנולד בשנת 1889 ונספה באוושוויץ ב־1943 (על שמו קרוי יוסי למל). התערוכה, שעליה עבד למל במהלך השנתיים האחרונות, מוצגת בבית הכנסת המשופץ שהפך לגלריה על שם יאן קוניארק בטרנבה. בעיר זו הייתה קהילה יהודית, שאיננה עוד, אך שני בתי כנסת שרדו. התערוכה צפויה לנדוד למדינות נוספות ולהגיע בין השאר לפולין.

יוסף אשר זליג גרפינקל נולד בעיר שידלוב. הוא היה רב חרדי מחסידות ראדומסק, והיה מקורב לאדמו״ר. בגיל 30 עזב את עיר הולדתו ונדד לבנדין בעקבות האדמו״ר מראדומסק. האדמו״ר הראשון של חסידות ראדומסק חי במאה ה־19, שמו היה שלמה הכהן רבינוביץ׳. הוא הקים את השושלת החסידית השלישית בגודלה בפולין, שבשיאה מנתה כ־50 אלף חסידים שלמדו ב־36 ישיבות ברחבי המדינה. החסידות נעלמה, האדמו״ר נרצח בשואה, כמו גם עשרות אלפים מחסידיו. שרידים בודדים ממשפחתו של האדמו״ר הצליחו להימלט; בשנות ה־60 ניסו להחיות את החסידות, אך ללא הצלחה – האדמו״ר החדש שמונה נהרג כשנה לאחר מכן בתאונת דרכים.

״לצורך התערוכה לקחתי על עצמי את התפקיד הווירטואלי של האדמו״ר מראדומסק״, מספר למל. הפרויקט הוא פרוייקט זיכרון לחסידות כולה, אך בעיקר לסבו. בדומה לשתי התערוכות הקודמות, גם הפעם יצא למל למסע, וגם בתערוכה זו עשה שימוש בפוטומונטאז׳ים, אך אם בפרויקט הראשון שוכפלה דמותו של למל שש פעמים כאיזכור לשישה מיליון היהודים שניספו בשואה, ובפרויקט השני שוכפלה בתו נועה שבע פעמים כאיזכור לאמו ושש אחיותיה, הפעם למספר השיכפולים אין משמעות. מספר הפעמים שמופיע למל בכל פוטומונטאז׳ הוא מקרי ומציג בכל פעם מספר אקראי אחר של חסידי החצר. התצלומים בוצעו במיקומים שונים: בתוך בית הכנסת שבו נהג סבו להתפלל בשידלוב, סמוך לקברו של האדמו״ר הראשון בעיר ראדומסק, ביערות ובעיר בנדין.

פרויקט הזיכרון של חסידות רדאומסק שביצע למל הוא הרבה מעבר לאקט של לבישת בגדי החסידות וביצוע סדרת צילומים. למל עבר מסע רוחני: במשך שנתיים למד יידיש ופולנית, ערך היכרות מעמיקה עם ספרי חסידות ראדומסק, הבין לעומק את התרבות ואת עולם המושגים; הוא לגמרי נכנס לדמות ולא השאיר דבר ליד המקרה. חלל התערוכה בנוי כך שהמבקר בה עובר מסלול, שאותו קבע למל מראש. בתחילה הוא נחשף להצגתו של הפרויקט ולהסבר אודות אותה מטמורפוזה שעובר למל – שבמסגרתה הוא הופך לאדמו״ר. בהמשך המסלול מוצגת עבודה המציגה סצנה משידלוב עיר הולדתו של הסב, משם ממשיכים לראדומסק, ובסיומו של המסלול תלויה עבודה שצולמה בעיר בנדין – שממנה נלקח הסב על ידי הנאצים. אך עבודה זו אינה נועלת את התערוכה, אחריה מציג למל אחת נוספת. בעבודה האחרונה מוצגת סצנה שבה לומדים חסידי ראדומסק בעיר בני ברק. למל ״החייה״ את החסידות והקים אותה מחדש בישראל: ״חזרנו לפה״ הוא מסכם, ״חסידות ראדומסק חיה ובועטת״.

2 תגובות על הכתבה

  1. חנן שפיר

    כתבה מעניינת ועבודות מרתקות של יוסי למל. לתשומת לבך רוני רדזלי: צ"ל אביה של אמו ולא אביו של אמו!

    1. yuval saar

      הי חנן
      תודה על התגובה ועל תשומת הלב
      תיקנו את הטעות
      יובל

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden