כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אלה מנור

אלה מנור: מצלמת, מצולמת

בין נרקיסיזם לביקורת עצמית, בין שליטה לשחרור, בין ניסיון להקפיא את הרגע לשימור ממד של תנועה. אלה מנור בוחרת את הלוקיישן ומשמשת בתפקיד המפיקה, הבימאית, הצלמת והשחקנית  

צילום של אישה עירומה קבורה תחת מעטה לבבות אנטומיים בצבעים עזים שהודפסו במדפסת תלת־ממד; פנים מכוסות במעין ציפוי מתכתי צבעוני ומנצנץ; גוף עירום כביום היוולדו נח בתנוחה עוברית על אלמנט ארכיטקטוני בתצורת גל, ספק משתלב עימו ספק בולט בחריגותו. המשותף לשלושת הצילומים הוא העובדה שהדמות המצולמת היא גם המצלמת, ושהם לקוחים מתוך תיק העבודות של הצלמת והאמנית אלה מנור. תיק העבודות העשיר מכיל צילומים מסחריים שהיא מבצעת בעבור מותגים וחברות, לצד צילומי דיוקן עצמי אמנותיים המנציחים את דמותה בסביבות משתנות כשהיא נטמעת בין צבעים, חומרים וצורות.

״דיוקן עצמי הוא חומר זמין לעבודה כי אני תמיד איתי״, היא אומרת. ״בצילומים העצמיים אפשר לבנות סיפור, ואני ממלאת בהם את כל התפקידים: אני בוחרת את הלוקיישן ומשמשת בתפקיד המפיק, הבימאי, הצלם והשחקן. זה משאיר בידיי שליטה מלאה על התהליך ועל התוצר״. הריכוזיות שמנור מדברת עליה היא אולי סוד הייחוד שמאפיין את היצירות העצמיות כקומפוזיציות המבוססות על ניגודים וקונפליקטים – בין מה שנדמה כנרקיסיזם לבין ביקורתיות ושיפוט עצמי, בין שליטה לשחרור, בין עידון ענוג לבין ממד של פיתוי, בוטה לעתים, ובין ניסיון להקפיא את הרגע לבין שימור ממד של תנועה ושל מחוות גופניות.

הציר שנע בין הקטבים רוקם לדידה את ה־DNA של אמנותה; הוא מגלם את תפיסתה השואבת השראה מעולמות הציור, הצילום והמיצב שאותם היא מוהלת זה בזה, מטשטשת את הגבולות ביניהם ופורצת אותם בדרכה. ״אני תמיד חותרת לאתגר את עצמי, לחבר בין עולמות תוכן שעל פניו אין ביניהם שום חיבור וגם לנסות טכניקות ודברים חדשים. לאחרונה, לדוגמה, התחלתי לשלב בצילומים אנימציה כדי להדגיש תנועה פיזית/מילולית ככלי מפתה שמדבר לחושים, ושמשמש כתנועה אנרגטית ורוחנית״.

אלה מנור

לאמנות, היא מספרת, תמיד הייתה נוכחות בחייה, וכך גם זיקה לעיצוב. ״מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ציירתי, ובתיכון למדתי במגמת אמנות שבמסגרתה התמקדנו הרבה בצילום. באותן שנות הנערות הייתה לי מצלמה שסחבתי איתי לכל מקום וצילמתי המון, בעיקר אנשים״. לאחר טיול במרכז אמריקה היא נחתה בניו יורק היישר למוסד הלימודים הנחשב FIT – תחילה ללימודי תעודה בעיצוב תצוגות ותערוכות, ולאחריהם ללימודי תואר באמנות חזותית עם התמחות בצילום אופנה וצילום אמנותי.

לאחר סיום הלימודים הפך הצילום של מנור לקריירה משגשגת: היא התמקדה בצילום מזון, אופנה, יופי ולייף־סטייל, וצילומיה התפרסמו במיטב המגזינים הנחשבים, כמו הרפר׳ס בזאר, אל ונוספים. בתוך כך היא המשיכה לקחה חלק בכיתות אמן כדי להעשיר את עולם ההשראות שלה עוד ועוד. ״צילום אופנה הוא עיסוק שאני אוהבת מאוד, אבל במקביל רציתי ׳עוד משהו׳. הרגשתי צורך עז לנתב את המדיום הצילומי גם ליצירה אישית ולאמירה אמנותית משלי״.

שלוש פעמים בסין בשנה אחת

עם שובה לארץ אחרי עשר שנים בניו יורק השתלבה מנור בתעשייה המקומית, ושוב, כדי להשלים את יריעת הידע שלה באמנות ״נטו״, פנתה ללימודי המשך במדרשה לאמנות. ״החיבור בין מסלולי הלימודים שעברתי מאפשר לי לשלב בין אמנות עם זיקה לאופנה לבין תוכן רעיוני (גיבוש קונספט של מותג, פיתוח שפה חזותית לעיצוב חללים מסחריים וחלונות ראווה) תוך כדי שימוש בתהליכים אלטרנטיביים של צילום. העובדה שלמדתי את התחום בתקופה ׳אנלוגית׳ היא יתרון בעידן שנשלט על ידי צילום דיגיטלי, כי צילום אנלוגי הוא הבסיס, היסוד להבנת תהליכים של סרטי צילום ועבודה בחדר חושך. כך אני יכולה לשחק בין שני העולמות, לפתח טכניקות אישיות וליצור מניפולציות שמעשירות את העבודות״.

בעבודות העצמיות אני מרבה לשלב מצבי קיצון בניסיון להמיס סטריאוטיפים ולאפשר מקום לצמיחה של תודעה חדשה ולא שיפוטית. התיעוד העצמי הוא האקט הכי אישי ומזוקק בחקר העולם הפנימי שלי בנקודות זמן משתנות

ואכן, משחקי תאורה, שכבות, אפקטים מתוחכמים וממד של חושניות ופנטזיה משתלבים בעבודותיה של מנור יחד עם אהבתה לצבעים, לטקסטורות ולחומרים מסוגים שונים ומגוונים. התוצאה היא יצירות מצולמות עזות מבע ובעלות ייחוד ויזואלי ורעיוני כאחד. ״לאמנות יש כוח לשנות תפיסות ולשבור מוסכמות. זו הסיבה שבעבודות העצמיות אני מרבה לשלב מצבי קיצון בניסיון להמיס סטריאוטיפים ולאפשר מקום לצמיחה של תודעה חדשה ולא שיפוטית. התיעוד העצמי הוא מבחינתי האקט הכי אישי והכי מזוקק בחקר העולם הפנימי שלי ובתיעוד הקיים בנקודות זמן משתנות – כסנכרון עם תקופות וחוויות חיים כפי שאני חיה וחווה אותן״.

סדר היום של מנור שממילא כולל נסיעות בעולם המנוצלות בדרך כלל לצילום עצמי בסביבות שונות, הביא אותה בשנה האחרונה שלוש פעמים לסין. ״בחור סיני שחי בארץ וראה עבודות שלי מוצגות בבית קנדינוף ביפו, התלהב וחיבר אותי עם חברת לייף־סטייל שם שפעילותה מכוונת לאנשי העשירון העליון. התחלנו לעבוד על מכירת עבודות, ומפה לשם הדברים התגלגלו והחלטתי לנסוע לבייג׳ין לפגישות עם פיגורות שמחוברות לעולם האמנות. הנסיעה הייתה מוצלחת. הסינים אהבו את העבודות – קיבלתי הצעות לקיים תערוכות וכן פרויקט גדול של יצירת תוכן ושל ייעוץ אמנותי למותג חדש של בית תה וקינוחים בבעלות סינית בניו יורק״.

פרויקט בית התה הביא בעקבותיו נסיעה נוספת שנועדה לאפשר למנור לחקור את עולם התה בצ׳נגדו, וכשגם הנסיעה הזו הניבה הצעות מעניינות היא שוב מצאה את עצמה במאי האחרון בסין (פעם שלישית ברצף) משתתפת ברזידנסי של אמנים. ״סצנת האמנות בסין עצומה, אבל הבנת מדיום הצילום ותפיסתו כמשהו אמנותי עדיין מצויות בהתפתחות. שלא כמו במערב, אין שם הרבה אמנים עכשוויים שמתעסקים בצילום בצורה רחבה (ועוד פחות מכך נשים אמניות), כך שהעיסוק שלי היה להם די חדשני. גם נושאי העבודות, שנעים בין האישי לגלובלי, והניגודים בין רבדים נרטיביים למופשטים היו יוצאי דופן מבחינתם״.

לצד העיסוק באמנות ממשיכה מנור לצלם בעבור חברות ומותגים וכן משתפת פעולה עם אדריכלים ומעצבים המשלבים את יצירותיה בחללים שהם מעצבים – גם עבודות מוזמנות ייעודית וגם כאלה שלקוחות מתוך גוף העבודות שלה ושאפשר להדפיסן על חומרים שונים ובגדלים שונים (עד כדי חיפוי קיר שלם). נוסף על כך היא עוסקת בצילום נשים, אך לאו דווקא מהכיוון של אופנה, אלא מכיוון ״טיפולי״ – באמצעות הכלי הצילומי היא מסייעת לנשים להתחבר לגופן ולהתגבר על פחדים או על טראומות.

״גם בצילומים מסוג זה שהם מסחריים בהגדרה או נחשבים ל׳עבודה׳, אני משלבת חזון, ראייה קונספטואלית ונראות ייחודית. לכן אני צריכה שתפיסת העולם של המותג ושל המוצר עצמו או של האדריכל והלקוח שלו יעניקו לי השראה ויתאימו לדרך שלי. החיבור הזה חשוב לי, ולכן אני לא מצלמת כל דבר. ככלל, אני לא מקבלת את ההפרדה בין מסחר ואמנות כי מבחינתי כל צילום שלי מגיע מאותה נקודת מוצא של תשוקה לאמנות וליצירה״.

עיצוב החלל: הילית קרש. צילום: עודד סמדר

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden