כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אליזה אוטנז, משתנה ציבורית ניידת לנשים. צילומים: Iris Rijskamp

איינדהובן 2018: התואר השני בעיצוב חברתי

אליזה אוטנז יצרה משתנה ציבורית ניידת לנשים; גבריאל פונטנה השתמש בקודים מעולם הספורט, כדי לבחון את כללי המשחק החברתי; קמילו אוליביירה יצר פלטפורמה דיגיטלית עתידנית, שמאתגרת את תפיסת העצמי

אליזה אוטנז (ELISA OTAÑEZ)

הפרויקט של אליזה אוטנז מתעסק ביחסים מגדריים במרחב הציבורי תוך בחינת צורך בסיסי ביותר בחיי היומיום שלנו: להשתין. ״הנקודה הצהובה היא חדר שירותים נייד המיועד כפתרון לטווח קצר כנגד היעדר מתקנים ציבוריים לנשים בהולנד״, היא מסבירה. ״המערכת מותאמת כרגע רק עבור שתן, מה שמאפשר לה ניידות וחיבור זמין לכל מערכות הביוב בעיר. הרעיון לא היה בהכרח מכוון: הפרויקט החל ביישום תפיסת נקודת מבט מגדרית שהתמקדה במרחב הציבורי, ובעקבות זאת בלטו בשטח ההבדלים הקיימים בין גברים ונשים בנושא נגישות לשירותים ציבוריים.

״קיים פער גדול מאוד בין גברים ונשים בכל הנוגע לגישה חופשית לשירותים ציבוריים. במקרה של איינדהובן, על כל עשר משתנות ציבוריות לגברים שבהן השימוש ללא עלות, יש רק מתקן אחד לשירותים בעבור נשים, וגם הוא מוגדר כיוניסקס וכל אחד יכול להשתמש בו בעבור תשלום של 50 סנט. באמסטרדם יש 35 משתנות ציבוריות לגברים ושלושה מתקני שירותים ציבוריים לנשים״.

מה המשמעות של זה?

״מבחינה היסטורית נשים נאלצו להסתגל לעיצובים ׳סטנדרטיים׳, אבל מתברר שהנורמה והסטנדרט מוגדרים על פי הגוף הגברי וגם תוכננו על ידי גברים. דוגמה לכך היא מקרה משנת 2015 באמסטרדם כשבעקבות צורך דחוף להשתין, והעובדה שלא הייתה מסוגלת למצוא שירותים ציבוריים בשעות הקטנות של הלילה, גירט פינינג נקנסה על השתנה בפומבי. היא סירבה לשלם את הקנס בטענה שלא הייתה לה ברירה אחרת בהיעדר שירותים לנשים. השופט החליט להקטין את הקנס, אך מבלי לנטוש את עמדתו שפינינג הייתה יכולה להשתין במשתנה לגברים״.

״הנושא של השתנה במרחב הציבורי הוא מורכב שכן בעבור גברים הפעולה הרבה יותר קלה ומהירה פיזיולוגית, בעוד שנשים בדרך כלל צריכות יותר מקום ופרטיות. מובן כי פתרון לנשים מצריך יותר משאבים, אבל הבדלי מין אלה והגבלות כלכליות אינם צריכים להיות הצדקה לכך שלנשים אין שירות בסיסי כזה (היות שגברים ונשים כאחד צריכים להשתין שבע עד תשע פעמים ביום).

״אי השוויון המגדרי בגישה לשירותים בתוך ערים היה בדרך כלל נושא בלתי נראה, ובאיזשהו שלב מצב זה של חוסר שוויון פשוט התקבע. מלבד זאת, עצם השימוש בשירותים (אפילו יותר במקומות ציבוריים בתוך ערים) הוא עדיין נושא טאבו שרק מגביר את רמת ההתעלמות מהבעיה״.

למה לייצר פתרון נייד?

״מרכיב הניידות חשוב לפרויקט שכרגע אני רואה אותו ככלי מחאה וכהצהרה פוליטית ש׳צועדים׳ ברחבי העיר ותובעים הכרה בזכויות הנשים במרחב הציבורי. התוצאה מסתכמת בשירותים פונקציונליים ובהצהרה על אי השוויון הנוכחי שחוות נשים רבות במרחב הציבורי. העיצוב שלי מתחשב במספר הליטרים שאדם יכול לסחוב על מנת לשנע את המתקן בעצמו. בעקבות זאת קיבלתי השראה ממיכלי הג׳ריקן – מהעיצוב הייחודי שלהם שמאפשר עמידות ויכולת להכיל ולהעביר נוזלים. עיצבתי את האסלה הניידת מתוך מחשבה על הסביבה הציבורית ועל האופן שבו יטופל חפץ כזה.

״בעקבות מחקר שערכתי באיינדהובן ובערים הולנדיות אחרות נודע לי ש־61% מהנשים אינן מתיישבות כשהן משתמשות בשירותים ציבוריים, וש־85% מהנשים משתמשות בשירותים ציבוריים רק כדי להשתין. ראוי לציין כי ל־100% מהנשים יש משהו במשותף: כולן צריכות להשתין. שאלתי את עצמי אם יש צורך לעצב מחדש את השירותים הציבוריים לנשים. כתוצאה מכך התחלתי לבחון את הרעיון של עיצוב שירותים ללא מושבים; כאלה שיהיו חזקים מספיק גם אם יתעורר אצל המשתמשת צורך לשבת על המושב, אבל בעיקר כאלה המיועדים למצב של כריעה. כך, האסלה הפכה לייצוג הפיזי של האפליה שעוברות נשים במרחב הציבורי. גיליתי שה׳נקודה הצהובה׳ היא פוטנציאל ליצירת זרז כדי לעורר שיח ממשי לבעיה שהיא די בלתי נראית״.

גם אני מכירה בצורך הזה בעבור נשים במרחב הציבורי, ומודה לך על המחווה החשובה. בשלב מסוים בחנת את האוביקט החדש במבחן המציאות: מה היו התגובות?

״היו כל מיני תגובות בעת הפעלת השירותים בעיר. אנשים רבים ניגשו לשאול שאלות או לצלם; האסלה הפכה למעין פרובוקציה ולאוביקט עיצובי שמעורר מחשבה. ברגעים רבים האסלה הפכה לפלטפורמה המאפשרת סוף סוף לדבר על הבעיה. כמו כן, העובדה שהאסלה ניידת לחלוטין ויכולה בקלות לנוע, הוסיפה מרכיב של כיף כשהיא התגלגלה סביב על הגלגלים שלה ממקום למקום עם לוגו פוליטי – FREE TOILET OCCUPIED BY WOMEN.

אנשים רבים ניגשו לשאול שאלות או לצלם; האסלה הפכה למעין פרובוקציה ולאוביקט עיצובי שמעורר מחשבה. ברגעים רבים האסלה הפכה לפלטפורמה המאפשרת סוף סוף לדבר על הבעיה

״בפעם השנייה שיצאתי לסיבוב עם האסלה היא מוקמה בכיכר ציבורית; הגיעו שני שוטרים ואמרו שיש צורך בהיתר כדי להתיישב שם. בעוד זה קורה שתי נשים התקרבו למסגרת והחלו להזדהות עם הפרויקט ולחלוק את דעותיהן החיוביות עם השוטרת. זה היה רגע מעניין כי החיכוך הבלתי נראה של מה שמותר עם מה שאסור קיבל ייצוג פיזי. הסברתי לשוטרים שהפרויקט הוא בדיוק על זה – אין פתרון ממשי לבעיה קריטית בעבור נשים בעיר, והן צריכות למצוא לעצמן אסטרטגיות חלופיות. ובדיוק אז הם קיבלו אישור לאפשר לי להמשיך את הבדיקה״.

את חושבת על הצעד הבא אחרי העלאת המודעות? מה עם פתרון קבע למצב? או שהאוביקט רלוונטי דווקא ככזה שמעלה את הנושא על סדר היום?

ברור לי שכדי להניע שינויים ברמת תפקוד העיר בענייני מגדר בסיסיים, יותר נשים צריכות לקחת חלק במוסדות הציבוריים ולהיות בתפקידים משפיעים בתוכם. בנוגע לפרויקט שלי – בסך הכל אני חושבת שהעיצוב הארעי המפורש של האסלה מכוון לעתיד שבו תפקידה יהיה קבוע. הזמניות של האסלה לא צריכה להישאר אלא להתחלף בעיצוב מתאים שיהיה בטוח, היגייני וזמין לכל״.

גבריאל פונטנה (Gabriel Fontana)

פרויקט הגמר של גבריאל פונטנה, MULTIFORM, משתמש בקודים מעולם הספורט במטרה לעצב חוויות גופניות דינמיות על ידי פירוק והרכבה של נורמות חברתיות על המגרש.

בעקבות מה הגעת לזיהוי של תחום הספורט כמערכת יחסי כוח, ואיך התמודדת עם תובנה זו בפרויקט שלך?

״ספורט הוא לא רק פעילות של הגוף, אלא גם אמצעי לייצוג של כוח. גופים וזהויות שנעים בגבולות של מסגרת המוגדרת על ידי חוקים ומשמעת. בחרתי להתייחס למגרש הספורט כאל מיקרוקוסמוס שבאמצעותו אוכל לברר כיצד דפוסי התנהגות מסוימים על המגרש משקפים את ההקשר החברתי הרחב שלהם. מתוך מחשבה זו פיתחתי משחק חדש המבוסס על פירוק האופן שבו אנו מתקשרים עם הסמלים המוכרים לנו מהמגרש – מאופן חלוקת המגרש ועד למדים ולתפקידים הספציפיים שהם נותנים לנו בקבוצה״.

גבריאל פונטנה. צילומים: Iris Rijskamp

״אני רואה את תחום הספורט כמחזק וכמשמר לוגיקה נורמטיבית; כך הוא הפך בשבילי להיות הכלי המושלם כדי לשנות את כללי המשחק החברתי שאנחנו כל הזמן משחקים. בהקשר זה פירקתי מצבים כדי ליצור מצב שבו האויב ובעלי הברית במערכת המשחק משתנים כל הזמן״.

ואיך עושים מהלך כזה של שינוי יחסים על המגרש?

״ניסוי שערך האמן אספר יורן הראה שכשמוסיפים קבוצה שלישית למשחק, כל הדינמיקה משתנה. התנהלות של שלוש קבוצות גורמת למצב שבו קבוצה יריבה ובת הברית משתנות כל הזמן. לדוגמה, בשלב מסוים במשחק שתי קבוצות יכולות לשתף פעולה וליצור כוח חזק על המגרש אל מול הקבוצה הנותרת – היחסים לא מאוזנים. במקום שתי מערכות יצרתי שלוש טריטוריות על המגרש שבהן משחקות שלוש קבוצות. כך, לדוגמה, כל שחקן יחווה את המשחק כחלק מקבוצה גדולה וגם ייקח חלק בתפקיד המיעוט״.

עיצבתי מדים שאילצו את השחקנים לשנות קבוצות ללא הרף. הסתכלתי על מדי קבוצה לא רק כמשמרים את ההיבט ה״מסורתי״ של הצוות, אלא גם כאפשרות לערער על המערכת הבינרית של ספורט, שבה אנחנו בדרך כלל רואים קבוצה אחת מתחרה נגד האחרת

״בשלב זה ראיתי את הקושי ואת הבלבול שחוו השחקנים – גם ברמת החלוקה ויחסי הכוחות בין היריבים וגם ברמת הזיהוי של כל קבוצה. כדי לקיים את המערכת הדינמית הזו עיצבתי מדים שאילצו את השחקנים לשנות קבוצות ללא הרף. הסתכלתי על מדי קבוצה לא רק כמשמרים את ההיבט ה׳מסורתי׳ של הצוות, אלא גם כאפשרות לערער על המערכת הבינרית של ספורט, שבה אנחנו בדרך כלל רואים קבוצה אחת מתחרה נגד האחרת. על ידי קידוד התבנית של התלבושת עקבתי אחר התנועות השונות ועיצבתי את יחסי הכוח השונים שכל שחקן יחווה. בכך שהוא מאפשר לאנשים לשחק תחת זהויות מרובות, המשחק מאתגר את הדרך שבה אנו מגיבים בדרך כלל לזולת. על ידי חשיפת חליפות וזהויות משתנות במהלך המשחק, המשחק מייצר אסטרטגיות לערכים חברתיים חדשים בתוך תחום הספורט ומחוצה לו״.

איך המדים החדשים שעיצבת עזרו לך לבחון את מערכות היחסים על המגרש?

״בשבילי הפורמט שבו מתקיימים שלושה צוותים על המגרש היה דרך לעודד שיתוף פעולה בספורט תחרותי. עם זאת, מהניסיונות ומהצפיות שערכתי, עלה שהקבוצות מעולם לא שיתפו פעולה או חברו אחת לשניה, ושהשחקנים תמיד מסרו את הכדור לשחקנים ששייכים לקבוצה שלהם (השחקנים שלובשים את אותם מדים כמוהם). הבנתי שמהלך כזה דורש זמן הסתגלות ושהשינוי התפיסתי הוא משמעותי. ודווקא בנקודה זו החלטתי לפתח גרסה רדיקלית יותר של המשחק שתאלץ את השחקנים לשתף פעולה״.

״השתמשתי בגישה של דיס־אוריינטציה כאסטרטגיה עיצובית כדי לאתגר את התנהגות הלמידה שלנו על המגרש. באופן הדרגתי במהלך המשחק המדים שעיצבתי (Multiform) חשפו עוד ועוד טלאים של צבעים שונים. בכל פעם שצבע חדש הופיע על התלבושת השחקן הפך שייך לקבוצה אחרת. בשלב מסוים במשחק היה ריבוי צבעוני על המדים שטשטש את הבנת השחקן לאיזו קבוצה הוא משתייך״.

מה גילית מהנסיונות שערכת?

״גיליתי הרבה דברים! לדוגמה, במהלך המחקר שלי כששאלתי משתתפים אלו תפקידים הם מבצעים על המגרש, 90% מהגברים ענו שהם משתתפים במערך ההתקפה ו־85% מהנשים ענו כי הן חלק ממערך ההגנה. בעקבות תשובות מסוג זה התחזקה אצלי ההבנה כי הספורט יכול לשמש מראה למערכות חברתיות. בעבורי מגרש הספורט משמש כמצע להנחת מבנים חברתיים, וברגע שמשחקים איתם ואולי משכפלים אותם כבר קשה להתעלם מהם וחייבים לקבל את השינויים. אני לא בהכרח חושב שהקבוצות על המגרש צריכות להתערבב, אבל אני רואה ערך בנזילות של המצב ובשיפור היכולת שלנו להסתגל לדינאמיות של החברה״.

קמילו אוליביירה (Camilo Oliveira)

את רוב התקשורת שלנו אנחנו צורכים כיום באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית. האמצעים זמינים בכל מקום ובכל זמן. ההאצה התקשורתית הדיגיטלית הפכה לחלק אינטגרלי מהמציאות שלנו ומעצבים רבים התעסקו בה בשנים האחרונות. קמילו אוליביירה בחר להתמקד במערכת היחסים החדשה שיש לכל אינדיבידואל מול ה״אני״ של עצמו במרחבים הדיגיטליים.

״חיי היום־יום שלנו״, מסביר אוליביירה, ״רוויים בגירויים דיגיטליים. לא מעט ממשקים עם העולם הדיגיטלי יכולים ליצור משברים קיומיים ותחושות של חרדה וניתוק. אנחנו לא מבינים את העולם שסובב אותנו וחשוב מכך את מי שאנחנו בתוכו. אנחנו הולכים לאיבוד. בעידן של שיתוף מידע מופרז, טשטוש זהות, מודעות עצמית גבוהה במיוחד ופחד מהעתיד אני חושב שכדאי לעצור רגע ולחשוב על עצמנו״.

ואיך עושים את זה? איך אתה היית רוצה להתחבר אל עצמך במציאות דיגיטלית? ואיזו הצעה אתה מציג בפרויקט?

״אם אני חושב על הדרך האידיאלית שבה הייתי רוצה לתקשר עם עצמי, הייתי שואף למערכת שתאפשר לי להתחבר אל עצמי באופן אינטימי וכן ככל האפשר. הייתי רוצה למצוא כלי שיאפשר לי לנהל שיחות שלא מתאפשר לי לנהל עם אף אחד אחר. הייתי סקרן למצוא את המרחב הזה שבו אוכל להתעמת עם המחשבות הכי עמוקות, לעיתים אולי אפלות ולא נעימות, שרק אני מול עצמי אמיץ מספיק כדי לחשוף. המחשבה שלי היא שהעימות מול העצמי גם יכול לחזק את תפיסת העצמי שלי. על ידי דיבור והקשבה אל עצמי אני מגבש את הזהות שלי״.

קמילו אוליביירה

״בפרויקט שלי אני מציע כלי להכרה עצמית ולהבנה עצמית. דרך אוטופית לראות את העתיד מבחינת האופן שבו הבינה המלאכותית תתפוס חלק משמעותי בחיים שלנו. לפי ההערכות בעוד כ־20 שנה רוב המידע על כל אדם יהיה מוזן במערכות דיגיטליות. היחסים שלי עם הממשקים הדיגיטליים מאוד מבלבלים אותי במובן שלא ברור לי מה אני באמת רוצה, וכמה אני מושפע מהעובדה שאני נצפה דרך העיניים או המסכים של אחרים (ומהעובדה שכל מהלך שאני עושה כרגע נאסף ונשמר). אותם כלים שמבלבלים אותי עכשיו גורמים לי לרצות למצוא דווקא בהם את ההזדמנות לייצר אצלי מקום של בהירות ושקט; פשוט להתייחס אליהם באופן אחר״.

שני הצדדים – אני והעצמי הדיגיטלי – מחליטים ביחד באיזו תדירות להיפגש. בכל מפגש עם העצמי הדיגיטלי נאסף המידע המקוון שלי, וחשוב מכך, הבינה המלאכותית לומדת ממני, שואלת אותי שאלות, בוחנת את הנתונים, וכן גם קולטת ומעבדת את המחשבות שאני משתף

איך המערכת עובדת?

״בחרתי לייצר פלטפורמה דיגיטלית המעמתת ומפגישה אותנו עם עצמנו. האני שמורכב באמצעות המרחב הדיגיטלי נפגש עם הבינה המלאכותית המגולמת באמצעות אוואטר עצמי שלומד ממני ולומד אותי מגיל קטן. שני הצדדים – אני והעצמי הדיגיטלי – מחליטים ביחד באיזו תדירות להיפגש. בכל מפגש עם העצמי הדיגיטלי נאסף המידע המקוון שלי, וחשוב מכך, הבינה המלאכותית לומדת ממני, שואלת אותי שאלות, בוחנת את הנתונים, וכן גם קולטת ומעבדת את המחשבות שאני משתף. אם היום הנתונים שנאספים עלינו הם בעלי ייצוג מספרי בלבד, האני הדיגיטלי יעבד גם את הרגשות ואת המחשבות שלי ויציב את הנתונים מולי כך שאני אוכל ללמוד מהם.

״הפלטפורמה עוזרת לי ליצור ולדמיין את ההבנות שלי. השיחה עם עצמי הדיגיטלי מגיבה באופן מסויים לפעולה שלא מעט מאיתנו מכירים – לדבר אל עצמנו במראה. הפעם, במראה יש בינה מלאכותית שמגיבה אל אותם דיבורים. אני מודע לכך שזו הסתכלות די רומנטית על הטכנולוגיה של העתיד אבל אני מעדיף ליצור סיפור חיובי שאוכל להיאחז בו״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden