כל מה שחשוב ויפה
יעל ברתנא

למה אמנים לא משתמשים באנימציה?

שמרנות? הרגלים? עניין של גיל? האוצר מאיר טאטי בדק איך ואיזה אמנים משתמשים באנימציה בעולם האמנות, בתערוכה "שובו של...", שתיפתח במוצאי שבת במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון

Yuval:

בוקר טוב מאיר. מה קורה?‎

Meir:

בוקר טוב‎. הכל בסך הכול נעים. איך אצלך?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. אני חייב להגיד שאני מאוד סקרן לגבי התערוכה, וגם לגבי השם שלה: ״שובו של…״. תוכל להגיד עליו משהו?‎

Meir:

בשמחה‎. אני פשוט חובב גדול של סרטי אנימציה וקומיקס, ואחד הדברים הנפלאים בסרטים האלו, הוא שאף פעם אף אחד לא באמת יכול למות – כמעט כל גיבור יכול לחזור (ואף שאתה יודע את זה כאפשרות, היוצרים תמיד מצליחים להשאיר אותך במתח). 

אני אוהב את העובדה שהגיבורים שלי חיים חיי נצח: סופרמן, ספיידרמן וכן הלאה – הם נשארים באותו גיל במשך שנים וחוזרים שוב ושוב ושוב. הכותרת היא גם סוג של הבטחה לחיי נצח. אני חושב שזה פחות או יותר ‎מה שעומד מאחורי השם

דנה דרוויש

מאיר טאטי. צילום: מ״ל

Yuval:

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?‎

Meir:

הרעיון הגיע די במקרה. ידעתי שאני רוצה שתהיה עבודת אנימציה אחת בתערוכה עוד לפני שהיה לי רעיון על מה העבודה. האמן הראשון שפניתי אליו היה שרון פדידה, מכיוון שאני מאוד אוהב את הרישומים שלו. הוא זרק לי – ממש בא לי לעשות סרט אנימציה. ראיתי את מה שהוא עושה במדיום באינסטגרם, מאוד התלהבתי, ומשם העבודות פשוט התחברו. עבודות אנימציה שונות שאני אוהב התחילו לעלות אצלי בראש – את העבודה של דנה דרוויש אני עוד זוכר מהקרנה בבמת מיצג לפני כמה שנים. כך, דרך אינסטיקט וזיכרון, הדברים התחברו

Yuval:

ומכאן בא הרעיון לבחון את האנימציה כאפשרות פעולה בעולם האמנות? כי לכאורה, ותקן אותי אם אני טועה, עולם האמנות לא ממש אימץ את הפורמט האנימטיבי. ואפשר לנחש למה…‎

עולם האמנות לא אימץ את המדיום הזה בצורה מלאה ואני לא בטוח שאני יודע למה. אולי כי זה מתחבר לסוג של עולם ילדי כזה או אחר… היה יחסית קשה למצוא עבודות שמשתמשות במדיום הזה כאפשרות

Meir:

אני חושב שעולם האמנות לא אימץ את המדיום הזה בצורה מלאה ואני לא בטוח שאני יודע למה. אולי כי זה מתחבר לסוג של עולם ילדי כזה או אחר, או בגלל סיבות אחרות… היה יחסית קשה למצוא עבודות שמשתמשות במדיום הזה כאפשרות. העבודות של ראובן קופרמן שמציג ציור שואבות השראה ללא התנצלות מעולם הקומיקס והאנימציה, ומיצרות גשר בין שני העולמות האלו. גם שרון פדידה מציג רישום קיר גדול שמתכתב עם עבודות ההנפשה שלו. אני רואה את האנימציה כעוד כלי בארגז הכלים של האמנים ולא כמדיום עיקרי ‎

Yuval:

זה קצת מוזר, לא? שלא לומר, מעיד על שמרנות. בכל זאת אנחנו ב־2018‎

Meir:

לא יודע אם שמרנות היא המילה המדויקת. אני חושב שרוב האמנים נשארים בתחומי המדיה שהם לומדים בבתי ספר לאמנות: יש חלוקה בין מי שלומד אנימציה למי שלומד אמנות. האנימטורים יסיימו את לימודיהם וימשיכו לתעשית הקולנוע והמשחקים. אני חושב שזו יותר שאלה של עד כמה אמנים מצליחים להיחשף לצורות עשיה שונות ולאמץ אותן ‎

ראובן קופרמן

שרון פדידה

Yuval:

יש לי תחושה שזה גם עניין של גיל – שאמנים צעירים (יחסית) פחות יגבילו את עצמם למדיום אחד וישחו טוב יותר במדיה דיגיטלית. אני צודק?‎

Meir:

יש בתערוכה רק עבודה אחת במדיה דיגיטלית – העבודה של שרון פדידה. העבודות של רימה ארסלנוב ודנה דרויש ושל סטודיו ילדי הפרא הן עבודות סטופ־מושן – עבודת כפיים ידנית ואיטית; אז אני לא בטוח שלגיל יש קשר לדבר הזה, אלא יותר החיבור אל המדיום הספציפי. גם העבודה של יעל ברתנא שנעשתה בשנים האחרונות היא בחירה מודעת במדיום. אני חושב שרוב האמנים בוחרים במדיום במודע, וזה יותר קשור לחיפוש במדיומים ולא לגיל בעיני 

Yuval:

מה עוד יש בתערוכה? תוכל להרחיב טיפה לגבי העבודות?‎

Meir:

עבודת האנימציה של רימה ארסלנוב, עין טובה עין רעה, מציגה עולם מסויט וסוריאליסטי שבו מתקיימים יצורים שונים במעין איי חורבות אפוקליפטיים. אוביקטים מחימר, ספק רובוטים קטנים ספק שואבי אבק, מסתובבים ומחפשים דבר מה, חלקי גוף ואובייקטים מתחברים למעין טוטם אחד גדול במרכז הכוכב וגליל חוטים מסתובב כאילו מפעיל את כל תיאטרון הבובות הזה. 

רימה ארסלנוב

יעל ברתנא

בעבודת האנימציה ״אמנות מנוונת חיה״ יעל ברתנא עוסקת בציור השוחות ונכי המלחמה של הצייר הגרמני אוטו דיקס. פעולת ההנפשה של העבודה מחזירה את החיילים לחיים: הם צועדים כרוחות מהעבר ומזכירים לנו את האפשרות הגלומה באמנות לערער על אידיאולוגיות ממשלתיות. שרון פדידה מציג רישום קיר גדול ועבודת אנימציה בתלת־ממד שנעשתה בתוכנת בלנדר, תוכנה חינמית שיתופית. פדידה עושה טרנספורמציה לעולמו הרישומי דרך אנימציית תלת־ממד: פרצופים מחוברים ומפורקים אחד לתוך השני, חלקי גוף מעורבלים לעיסה אחת, צורות גיאומטריות

 סדרת הקולאז׳ים גדולי הממדים של ראובן קופרמן לוקחים את ההיגיון של מערכת האנימציה אל תוך עולם הרישום ודו־הממד. לוחמת מנגה לובשת מסכה שעשויה משריון של לובסטר, שני חכמים סינים על רקע של דמפלינג גדול שנראה כחללית שבאה לתקוף, לוחם שנלחם בשיני דרקון, לובסטר ענק עשוי חלקי אוכל. בעבודת האנימציה ״צער האלים״ של דנה דרוויש אלמנטים שונים: מחזה יווני, תיאטרון בובות, מריונטות גזורות, מודבקות וקטועות איברים במופע ראוותני. כלבים, נשות הרמון, סריסים ונערות גלגל הם חלק ממחזה טראגי גדול. ‎

סטודיו ילדי הפרא הוא פרויקט חינוכי אמנותי שהוקם על ידי האמן הרב־תחומי מקס אפשטיין והאמן וסלי סרבני ז״ל. אפשטיין אוצר אוסף של עבודות אנימציה מהפרויקט בתוך התערוכה. את הסרטים יצרו ילדים שונים שלמדו והתחנכו בסטודיו לאורך שנות קיומו. בבסיס העבודות עומדות חוויות אישיות, סיפורים מספרים שהילדים קראו, טיולים, סרטים, פחד מחושך, אהבות ועוד. כל אלו באים לידי ביטוי על שולחן האנימציה. האנימציה מאפשרת להחיות את החלקים הנסתרים בנפשם של הילדים או את החלקים שקשה לבטא במילים

Yuval:

דיברת עם האמנים על השימוש שלהם באנימציה, אני מניח. איך הם מנמקים את השימוש שלהם במדיום?‎

Meir:

האמת שלא דיברתי איתם על השימוש במדיום. פניתי אליהם אחרי שהבנתי שאלו העבודות שאני רוצה לתערוכה ‎

Yuval:

התכוונתי אחרי הפנייה אליהם‎

Meir:

אז זהו, אני חייב לומר שלא דיברנו על זה ושאני מתכנן לבדוק את זה דרך שיחי האמן שנייצר בתערוכה ‎

Yuval:

וואלה. אז שאלה מכיוון אחר: מה אתה חושב יבין מי שיבקר בתערוכה (תוך כדי? אחרי?)

Meir:

אני חושב שכמעט כל אחד מאיתנו צפה בסרט אנימיציה כזה או אחר, ושרובנו צפינו בהם כשהיינו ילדים. צפייה בעבודות בתערוכה מאפשרת לנו להיכנס לעולם האמנות דרך מדיום שאנחנו מכירים והוא נגיש בעבורנו. אני חושב ומקווה שהצופים יוכלו להתחבר יותר לדברים המוצגים בתערוכה מפני שהם עשויים במדיום האנימציה, ושהם יראו אותה לא רק כבידור לילדים ‎

צפייה בתערוכה מאפשרת לנו להיכנס לעולם האמנות דרך מדיום שאנחנו מכירים והוא נגיש בעבורנו. אני חושב ומקווה שהצופים יוכלו להתחבר יותר לדברים המוצגים בתערוכה מפני שהם עשויים במדיום האנימציה, ושהם יראו אותה לא רק כבידור לילדים

יעקב פלנקר, סטודיו ילדי הפרא

בוריס בינימינוב

Yuval:

אני יכול להגיד לך שזה אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתם בשבוע האיור, ובגלל זה מיומו הראשון היה לנו חשוב לבסס את האיור כסוגה אמנותית לכל דבר, ולא רק כז׳אנר שאנשים מזהים אותו אוטומטית עם ילדים‎

Meir:

אני מבין, ומסכים שזה אתגר גדול מאוד. גם הפרויקט של סטודיו ילדי הפרא בתערוכה שבו מוצגות עבודות אנימציה של ילדים – העבודות עצמן אינם ״ילדותיות״, אלא מטפלות בדימויים לעיתים מורכבים שמעניינים את הילדים (ולא רק גיבורי על ופיות חמודות) 

Yuval:

בהחלט. הבנתי שיש באירוע הפתיחה מופע פרפורמנס מיוחד‎?

Meir:

כן. העבודה Self Contained Archives של אנה לן ויונתן טריכטר (פנטהאוס) מזמינה את הצופים־משתתפים להיכנס למכולת משלוח. היא עוסקת בשינוי הדימוי העצמי המובנה. האמנים המציגים שואפים לפרוץ לארכיון העצמי של הצופה באמצעות שימוש בפרפורמנס, במיצב ובסאונד, וליצור התרחשות שבה הצופה הבלתי נראה הופך לנראה, והיצירה מתבוננת בו בחזרה.‎

הצפיה בעבודה היא בתוך מכולה המחולקת לשניים באמצעות זכוכית שמפרידה בין הקהל לבין הצופים, כך שההרגשה המתקבלת היא שאנחנו לא רואים מופע חי אלא סוג של סרט מקוטע; התנועות נראות כתנועות של סרט סטופ־מושן‎

Yuval:

נייס. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Meir:

תבואו, יהיה מגניב 🙂‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden