כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

לינור מזרחי כהן. צילומים: ילנה קוונטי

ArtBNB ירושלים: 41 אמנים, שלושה מרחבי אמנות, עיר אחת

41 אמנים יצרו במסגרת פרויקט ArtBNB עבודות למרחב הציבורי, בשלושה מרכזי תרבות ירושלמיים - המפעל, ביתא, והמרפסת של מוסללה - הזמנה למשחק, למחשבה ולהתרשמות, או פשוט מנוחה בתנועה היום־יומית של העיר

מי שיסתובב ברחובות שכונת נחלאות בירושלים יבחין בדבר מה לא רגיל: על קירות הסמטאות ועל חלונות בתים פרטיים מצויירים משפטים בשפה הערבית. קליגרפיה ערבית היא דרך היצירה של לינור מזרחי כהן, אמנית רב־תחומית מברוקלין, ילידת קהילת חלב של יהודי סוריה, שעוסקת בעבודותיה בייצוג של זהות מזרחית בעולם המערבי ומעוניינת להנכיח את השפה הערבית ברחוב הירושלמי. ״ערבית מאוד מוכרת לי, זו שפת אם של אנשי הקהילה שלי, זה היה לי טבעי כשחשבתי על מה קורה כשעוקרים מישהו ממקום ולוקחים אותו למקום אחר״, היא מספרת. ״דרך חיינו לא דומה לאיך שסבא שלנו חי, זה לא משנה מי אנחנו ומאיפה אנחנו. מוזר שאנחנו לא עוצרים לחשוב על זה ועל הקשר של העבר לעכשיו״.

מזרחי כהן הגיעה לארץ כחלק מפרויקט ArtBNB, שלו גרעין שאפתני: רזידנסי של 41 אמנים, 20 מהם אינם מהארץ, שנפגשו בירושלים לשבועיים של יצירה ומחיה משותפת בשלושה בתי אמנות מרכזיים – ביתא שברחוב יפו, הגג של מוסללה שבבניין כלל והמפעל, ששוכן במרכז. חלק ממרכזי התרבות היקצו חללים למגורים בנוסף לתשתיות עבודה, ובכך הפכו לבתי הארחה זמניים לאמנים מחו״ל. מכאן נבע גם שמו של הפרויקט, ArtBNB, יוזמה ושיתוף פעולה של הרשות לצעירים בעיריית ירושלים, חברת עדן, הרשות לפיתוח ירושלים והמפעל. בתום שבועיים אינטנסיביים של עשיה, שכללו גם מפגשי אמן, סדנאות והרצאות הפתוחים לקהל הרחב, יצרו האומנים יצירות למרחב הציבורי של העיר.

לינור מזרחי כהן

בעבודתה מזרחי כהן מבקשת לעצור ולחשוב על נושאים אלו בדיוק. ״עשיתי מסלול שמחבר בין ביתא עד לבית הכנסת עדס בנחלאות, בית כנסת של הקהילה החלבית. יש בתוכו הרבה אמנות שיעקב שטרק צייר, זה מעורר מחשבה״. את המסלול סימנה באמצעות פתגמים של קהילתה, כתובים בערבית על קירות בתים ובניינים לאורך הדרך. ״תמיד עניין אותי איך אמנות קשורה לשפה עצמה. החלטתי להשתמש בביטויי עבר מהקהילה שלי בערבית, שהיו בשימוש לפני מאה שנה. יש לי מאגר של 55 ביטויים והשתמשתי בלפחות עשרה מהם״.

כך, המהלכים בשביל יתוו דרכם על ידי משפטים כדוגמת ״כל אצבעותיך לא באותו גודל״ או ״לבי במזרח ואנכי מזרחי״, המעטרים את רחובות העיר בקליגרפיה ערבית שלרוב מודרת מהם. למרות המחשבה המתבקשת על תגובות זועמות במציאות נפיצה, מזרחי כהן מספרת על התעניינות רבה, קריאות עידוד ואף הצעות ליד עוזרת. ״החלטתי לשים תרגום. כולם אוהבים את זה. היה לי היום משהו עם אישה אחת שהתעצבנה על זה, אבל הסברתי לה על הפרויקט ובסוף, בגלל שגם הייתה ממוצא מזרחי, היא הבינה והזמינה אותי אליה. אני חושבת שזו השפה הכי יפה בעולם. יכולים לעשות איתה כל כך הרבה״.

מרחב מכיל בלב העיר

תהליך בחירת האמנים נעשה על ידי המנהלים האמנותיים של כל מרכז, שבחלק מהמקרים פנו ישירות לאמנים ובחלק קיבלו כאלו שהגישו תיקי עבודות. בין האמנים המשתתפים אפשר למצוא שמות כמו ענאן עדנן חמדן (וואלג׳ה), העוסק בפסיפס; אמן העץ מיכאל בייטס (בולדר), שהציב סלע במרכז ספסל ציבורי וחילק אותו לשניים; הדס אפרת מירושלים, ועוד. לכל בית מארח גישה אמנותית אחרת, מצע שאיפשר מפגשים ותוצרים מגוונים.

עמית טריינין בביתא

אביטל נאור וכסלר

״הצטרפנו בשלב מאוחר של הפרויקט והוא הגיע אלינו בדיוק בזמן. ידעתי שהדבר הבא שאני רוצה לעשות בביתא זו אמנות במרחב הציבורי״, מספרת אביטל נאור וכסלר, אוצרת המרכז. מיקומו של ביתא ברחוב יפו, ממש על יד השוק, מעלה את הרושם כי הוא נהנה ממיקום מרכזי בעיר, אך נאור וכסלר מעידה אחרת: ״אני באזור שהוא לא כל כך חי. אנשים הולכים לשוק או חוזרים ממנו. אין כאן בתי קפה, אין פאבים או מוקדי תרבות נוספים. יש בחלק הזה של הרחוב משהו פונקציונלי״.

תוך שימוש בחלונות הרחבים של הבניין, ולצד ההכרה שחלק זה של הרחוב הוא ציר תנועה מרכזי בעיר (פסי הרכבת הקלה ממוקמים מטרים ספורים מהכניסה למרכז), בחרו בביתא להציג לראווה את האמנות שבפנים, להפוך את המשך הבניין לקנבס של איורים מתחלפים ולהשאיר אורות תצוגה עובדים בעת לילה. כך נוצר מפגש של התוכן האמנותי עם עוברי האורח: תיירים באי השוק, חיילים בדרך לתחנה המרכזית, חרדים מהשכונה ליד ושוחרי אמנות שבאים במיוחד.

רוני קומן ותמי צרי

בהמשך הרחוב, האמן רוני קומן (לונדון) והאמנית תמי צרי (ישראל), בנו כוך מדיטטיבי והציבו אותו במרכז בבניין כלל. הבניין מהווה בעיר כשל תכנוני שמציע חוויות מפוקפקות דוגמת קשיים בהתמצאות, תחושת מחנק ובעיקר בלבול. קומן, יליד אמסטרדם המתמחה בפתרונות מגורים לא שגרתיים לחיים בטבע, הגה מרחב שקט שבו אנשים באים להרגע. מדובר במבנה עץ קטן ונעים שאליו רק אדם אחד רשאי להיכנס בכל פעם, לאחר שהפקיד את הטלפון הנייד שלו בכניסה וחלץ את נעליו. האדמה שמפוזרת ברצפת המבנה מבקשת לחבר את המבקר למקום לרגע, והשקט שבו נדיר. כך יוצרים קומן וצרי את הבלתי אפשרי והופכים את בניין כלל למרחב מכיל בלב העיר.

היצירות של מזרחי כהן ושל קומן הן חלק מאוסף מזכרות שהשאירו האמנים המתארחים. מפגש מהיר של עין חיצונית עם קונטקסט עירוני ייחודי הוליד עבודות מזמינות; הזמנות למשחק, למחשבה ולהתרשמות, או פשוט מנוחה בתנועה היום־יומית.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden