כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אוולנד לאלאן, פרט מתוך הסירנה. צילומים: מ״ל

אלוהויות בפרטים הקטנים (בגלריה ללימודי אפריקה)

צבעוניות אמיצה, טכניקה יוצאת דופן וסיפורים שאנחנו לא מכירים: עידית טולידאנו, אוצרת התערוכה נס ודגל בגלריה ללימודי אפריקה, מספרת על הדגלים של אמני וודו מהאיטי ועל שיתוף הפעולה עם קולקטיב קוצ׳ינטה

Yuval:

הי עידית, בוקר טוב. מה שלומך?‎

Idit:

מצויין. בוקר טוב גם לך‎

Yuval:

יפה. בואי נדבר על נס ודגל ועל השילוב הזה של אמני וודו מהאיטי, קולקטיב קוצ׳ינטה, גיל יפמן, זויה צ׳רקסקי: איך זה קרה? נשמע כמו אחד השילובים היותר מסקרנים ששמעתי עליהם לאחרונה‎

Idit:

ראשית תודה. הרעיון התחיל מביקור שלי בקולקטיב קוצ׳ינטה, קולקטיב של נשים פליטות שסורגות סלים על מנת לשפר את מצבן הכלכלי. ‎חשבנו כיצד הגלריה ללימודי אפריקה תוכל לסייע להן באופן שבו אנחנו נוהגים לסייע – נתינת במה או כלים להרחבת ידע כלשהו. בשיחה עם דידי (ד״ר דידי קאהן־מימון) מייסדת ומנהלת קוצ׳ינטה, היא סיפרה לי שהיא חיה שנים רבות בהאיטי ועוסקת מזה שנים בטיפול בטראומה.‎

היא הכירה בהאיטי בעלת גלריה ישראלית – שרונה נתן – ולאחרונה ראתה שם תערוכה יוצאת דופן של דגלי וודו, שנעשים בטכניקה ייחודית של רקמה. כך צץ לו הרעיון שנביא אמנית שתעבוד ותלמד את נשות קוצ׳ינטה את הטכניקה, על מנת להרחיב את מנעד כלי היצירה שלהן. במקביל דידי יצרה קשר עם שרונה נתן שהתלהבה וקישרה אותי לאספן מקומי של דגלים. 

ולגבי גיל יפמן וזויה צ׳רקסקי – גיל עובד כבר שנים רבות עם קוצ׳ינטה ועבודות משותפות שלהם יוצגו גם הן בתערוכה, וגם זויה התנדבה לסייע בשמחה רבה

Yuval:

מקסים. ורגע לפני, תגידי מילה על עצמך ועל הגלריה ללימודי אפריקה, לטובת מי שלא מכיר‎

Idit:

הגלריה ללימודי אפריקה כשמה כן היא – גלריה שמיועדת להציג בפני הקהל הישראלי את התרבות העשירה של היבשת האפריקאית. מאז הקמתה, לפני שבע שנים, אנחנו מנסים להציג מגוון רחב של יצירה מהעבר וההווה, קצת לאתגר חשיבה לגבי מהי יצירה אפריקאית? מי קובע מהי? ומתי היא טובה? ובמקביל ליצור שותפויות עם אמנים ישראלים וגם מוסודות אקדמיים (לאחרונה בצלאל) על מנת לקרב בין תרבויות. ‎

אני עוסקת ביצירה מהיבשת האפריקאית כבר 20 שנה. תחילה באקדמיה – לימדתי קורסים שעסקו ביצירה אפריקאית באוניברסיטת תל אביב, אך מעולם לא בחוגים לאמנות שלא התעניינו. מאז הקמת הגלריה אני משלבת בין המחקר לבין הפעילות ״בשטח״ או לפעמים אני אף מכנה זאת ״מעבדה״ כי מה שמגלים בתהליך של הקמת תערוכה לעולם אי אפשר למצוא בספרים

אנטואן אולייאנט, מקסון

עידית טולידאנו

Yuval:

יפה. נחזור לתערוכה. מה את יכולה לספר על תהליך העבודה?

Idit:

ראשית הדגלים עצמם מרהיבים בעוצמתם – מה שלא מצליח לעבור גם בצילומי הקטלוגים הטובים ביותר. הם נעשים בטכניקה של ריקמת חרוזים ופייטים שהיא ממש מאסטרפיס. כשראיתי אותם גם הבנתי את מה שקראתי אודותם – הם נועדו למשוך אלוהויות שונות להשתתף בטקסים. כאשר הם מונפים בתחילת הטקס, הניצנוץ והברק מושכים את תשומת ליבם של האלוהויות והם מצטרפים.

הדגלים שנציג הם כאלה שכבר נועדו לשוק המערבי, שגילה בהם עניין לפני כ־30 שנה, לכן התלבטתי אם אופן הצגתם בגלריה צריך להיות כ״אמנות״ או לנסות ולהכניסם לקונטקסט כלשהו, שיאזכר את הטקס. כאן תמיד יש סכנה של אקזוטיזציה שאמנם מושכת קהל, אבל אני מנסה להמנע ממנה

Yuval:

ומה המסקנה?

Idit:

תצוגה מוזיאלית, שתכלול סרט דוקומנטרי וגם הקשרים שיחברו לקונטקסט, אבל בסך הכל לאפשר התבוננות ישירה ביצירות אמנות נפלאות

Yuval:

מה נפלא בהן? (זה לא בציניות…) תני כמה דוגמאות

Idit:

במבט ראשון – צבעוניות אמיצה כמעט, שמבלבלת את הצופה המערבי (מוכר לי מאד מהיצירה האפריקאית) שמובילה למחשבה ראשונית של עליצות, אבל במבט שני, זה אף פעם לא כל כך שמח, לרוב מדובר במציאות חיים קשה, גם אם מלאת הומור. לאחר מכן הטכניקה – קשה לתאר במילים לאיזו רמת מקצועיות של הבעה ניתן להגיע באמצעות חרוזים. ולבסוף הן מספרות סיפור שאנחנו לא מכירים – של דת אחרת, שמשלבת בין דימויים שמוכרים לנו – מריה וקדושים נוצריים אחרים לעולם דימויים עשיר ומלא סמלים שמעביר מסרים שישארו עבור רובנו סתומים, אבל הם מעוררי סקרנות רבה‎

Yuval:

ומי היא אותה אמנית דגלי הוודו, מאדאם מורו?‎

Idit:

מאדם מורו היא אמנית שהתחילה את דרכה במפעל בהאיטי לתפירת עילית לשוק המערבי, שבו היא רקמה על שמלות ערב. כשהמפעל נסגר, מכרה הציעה לה ליצור דגלים לשוק האמנות. מאדם מורו השיבה לה שהיא איננה וודואיסטית ואותה מכרה אמרה שאין צורך שתהיה. היום שני בניה הצטרפו אליה והם פתחו מעין מפעל יצירתי‎

אוולנד לאלאן, הסירנה

Yuval:

וכשאת מסתכל על מה שקוצ׳ינטה עושות לתערוכה, לעומת עבודות קודמות שלהן, איפה את מזהה המשך ואיפה משהו חדש?

Idit:

בסריגת הסלים אין להן הרבה מקום לביטוי עצמי (מלבד הסלים שהן סרגו עם גיל יפמן – סלים המדמים דמויות אנושיות ובתוכם הוכנסו נגנים שמשמיעים את עדויותיהן). טכניקת הריקמה יכולה לשמש להן לביטוי חווייתי רב יותר. אני מעריכה שמעטות מהן יקחו את הטכניקה למקומות של יצירה ״אמנותית״ שכזו, אבל גם אם הן יעשירו באמצעותה את מגוון האביזירים שהן מייצרות – דיינו

Yuval:

הזכרת את גיל, איפה זויה נכנסת עניינים?‎

Idit:

זויה וגיל התגייסו ביום הראשון לסייע לנשים בקוצ׳ינטה להעביר אל הבד את מה שהן רצו לרקום.

Yuval:

אז שאלה אחרונה לגבי התערוכה הזו ובכלל מהניסיון שלך: האם יש לי סיכוי בכלל להימנע מהמבט האקזוטי כשאני מגיע לגלריה בשדרות רוטשילד בתל אביב? עם איזה מבט את ממליצה להיכנס לגלריה כשאני מביט בעבודות?‎

Idit:

עם יד הלב, אני חושבת שאנחנו כולנו עדיין מתבוננים במבט מתנשא, שנובע משנים רבות שלימדו אותנו מה היא ״אפריקה השחורה״ ועד כמה התרבויות בה אינן מתקדמות, לעומת פאר היצירה המערבי. אני לא משלה את עצמי שהיום עם המולטי־תרבותיות והקבלה של ״האחר״, ובתוך כך את היצירה שאינה נובעת מהידע האקדמי, אנחנו לגמרי נקיים ממבט מתנשא, שבשם הליברליות לימד את עצמו לקבל.

אני מקווה שלאט לאט אני מצליחה להציב את היצירה האפריקאית במקום של שונה, אבל לחלוטין שווה. שמסקרן, אבל לא מתוך תראו את הפראים האלה כמה שהיצר שלהם בא לידי ביטוי ביצירה, אלא תראו איזו יצירה נפלאה יכולה להיווצר. לדוגמה, כשקתולי בשעת קושי רוצה גם סיוע מהאלוהויות של אבותיו, וכמה אסתטיקה יש בריטואלים הדתיים שלו

Yuval:

כן, זה באמת טריקי הנושא הזה. אבל כמו שאמרת, לאט לאט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

Idit:

כדאי לבוא לראות את היצירות האלו, הן מוצגות לעיתים נדירות במערב והצלחנו להביא אוסף של רופא האיטיני שחי בקרב האמנים ותומך בהם כבר משנות ה־80, ולכן גם האוסף הוא רטרוספקטיבי ומגוון מאד. ושביום שישי (25.1) בשעה 11:00 תיערך הפתיחה החגיגית של התערוכה בגלריה ללימודי אפריקה ברוטשילד

קולקטיב קוצ׳ינטה בתהליף העבודה על התערוכה. צילומים: ארלי קוסט

גיל יפמן

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden