כל מה שחשוב ויפה
נורית דוד, פורום גבעון לאמנות. צילומים: מ״ל

שיחת סטודיו // נורית דוד

״העבודות שלי הן תמיד קולאז׳יות, ספרותיות״, אומרת נורית דוד, שמציגה את סדרת הבגדים הדו־ממדיים והמודפסים שלה בפורום גבעון לאמנות. ״התפרים המחברים בין החלקים נראים לעין, כמו מעשה רקמה על ידי ויקטור פרנקנשטיין״

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online


הדלת לדירתה של נורית דוד נפתחה. היא עמדה שם בשיער לבן, מוארת מקרני השמש של צהרי שישי, שחדרו לחלל דרך הווילונות הסתורים ומילאו אותו בהילה מסנוורת. סלון ביתה משמש כסטודיו וגלריה: סדרת העבודות האיקוניות האחרונה שלה מוצגת בו על ערימות ספרים והדפסים שהיא יוצרת בטכניקות חדשניות, כמעט מרחפות באוויר בהרמוניה מושלמת. נכנסתי פנימה ועולם של צורות גיאומטריות וצבעים חמים נפרס לרגלי, דוד מנצחת על התזמורת בשלווה, קסם אישי ושנים של ניסיון שטבועות בערימות הקנבסים, הקטלוגים והספרים שהיא ממשיכה לייצר כבר 40 שנה.

התיישבנו ליד החלונות הגדולים המשקיפים על אחד הרחובות העמוסים של העיר. דוד מביטה עליו מלמעלה, כשליטה על ממלכתה; זה המקום שבו היא גדלה, חוותה, יצרה, ואף פעם לא התחתנה, במהלך ארבעה עשורים של יצירת אמנות.

נורית דוד. צילום: יצחק גולומבק

חתונה. צילום: רם ברכה

לא ידעתי מאיפה להתחיל ולסקור איתה את הקריירה הארוכה והמגוונת שלה בעולם האמנות הישראלי, אז שאלתי בדיוק על זה – הסגנונות, הנושאים והז׳אנרים השונים המאפיינים את עבודותיה. ״השינויים נובעים מכל מני סיבות״, היא אומרת לי: ״הראשונה והמובנת מכולן היא גיאוגרפית, היות ועבודותי תלויות מיקום; תמיד קיים בהן אזכור חד־משמעי למיקום הבית או הסטודיו שלי בזמן תהליך היצירה, לצד ייצוג הרגשות המשתייכים למקום הספציפי הזה. אבל אם להעמיק לדיון פילוסופי יותר, אפשר לומר שאני פשוט לא מאמינה במונחים כמו ׳סגנון׳ ו׳אישיות׳. אני לא ניגשת לאמנות ככלי להבעת עושר פנימי אלא רואה באמנות עצמה כלי להעשרה פנימית, כך שאני מרשה לעצמי לחקור ולהתנסות עם סגנונות וז׳אנרים שונים, תוך שגם אני משתנה עם הזמן.

או שאולי אני פשוט משתעממת מהר״, היא מוסיפה בחיוך שובב.

״אבל יש גם כמה מאפיינים קבועים״, טוענת דוד ומונה אלמנטים שנמצאים בכל עבודה שהיא אי פעם יצרה. ״העבודות שלי הן תמיד קולאז׳יות, ספרותיות; אני מרכיבה אותן מילה על יד מילה, משפט על יד משפט, פסקה על יד פסקה. כל אחת יוצרת מקום שמורכב ממקומות וזמנים שונים, עם מספר רב של נושאים ודימויים, כשהתפרים המחברים בין כולם נראים לעין. זה כמו מעשה רקמה על ידי ויקטור פרנקנשטיין״.  ״רק הרבה יותר נעים למראה״, הייתי חייבת להוסיף.

למרות שדוד מציגה משנת 1978, היא מחשיבה את עבודתה ״אני שנולדתי סינית״ משנת 1980 כיצירתה הראשונה. ״כתבתי את הטקסט ללא שום הכרות עם התרבות הסינית״, היא מסבירה, ״אבל היצירה הזו גרמה לי לחקור את תרבויות מזרח אסיה והולידה את סדרת ׳העבודות הסיניות׳ שיצרתי בשלושת השנים שלאחר מכן״.

צילומים: אבי אמסלם

כשאני מציינת את הרפרנסים האסייאתים המצויים ברבות מיצירותיה, היא מחלקת את הקריירה שלה בעולם האמנות הישראלי כרונולוגית, לשלושה פרקים של השראה. ״עד שנות ה־90 המוקדמות הייתי מושפעת מסין ואחזתי בגישה אקזיסטנציאלית כלפי אמנות, האמנתי שאפשר לשנות את המציאות ולהמציא את עצמנו דרך האמנות, שכל אחד יכול לבחור את גורלו בעולם. אז החלה תקופה המאופיינת במה שאני מכנה ׳ייאוש אירופי׳ שבה יצרתי ציורי שמן על בד פיגורטיביים, שהיו טאבו במלייה האמנותי שאליו השתייכתי באותה תקופה.

״רוב ההתרחשויות בציורים האלו היו בחללים סגורים, תוך הכרה במגבלות של הגוף ובמכשולים שהעולם מציב לנו, כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות. התקופה האירופאית נמשכה עד 2004, כשבן זוגי היפני בעשור הקודם הלך לעולמו. אז התחלתי ליצור אמנות שמושפעת מתרבות ואסתטיקה יפנית, שמתי דגש על צורות והענקתי לעבודות שלי רובד הומוריסטי. עבודות ראשונות מהתקופה היפנית מתארות עולם שלאחר המוות ומאוחרות יותר מתכתבות עם עולם העיצוב.

״אם מסתכלים אחורה על שתי התקופות הראשונות, התוכן היה מרכיב עיקרי וחשוב; התמודדתי שוב ושוב עם השאלה ׳מהי הדרך הנכונה והטובה ביותר לחיות את החיים האלו?׳; אך מאז 2004 משהו השתנה. מחשבות על העתיד לא הטרידו אותי יותר והרשיתי לעצמי לשלב עיצוב, אופנה וארכיטקטורה באמנות שלי״. כך לדוגמה ציוריה מהסדרה ״אביב מאוחר״ משנת 2012 משלבים בפואטיות שמלות אופנתיות עם מבנים איקונים של העיר תל אביב, תוך שימוש בצבעוניות הייחודית לדוד.

בימים אלו מוצגת סדרת הבגדים הדו־ממדיים המודפסים שלה בפורום גבעון לאמנות בנווה צדק, לצד אמנים כמו מאיה אטון, מיכה אולמן, משה גרשוני, יצחק גולומבק ואחרים, כחלק מהתערוכה הקבוצתית ״מידה״.

אז מה עכשיו? אני שואלת. ״עכשיו אני עובדת עם שבלונות שאני יוצרת במחשב, הדפסים שאני מעתיקה לקנבס ואז מוסיפה להם צורות, קווים וצבעים, עד כמה שהציור יכול לשאת. אני משחקת עם טכניקות שונות להצגת העבודות שלי בחלל הבית, היות ואני מוציאה אותן לתצוגה בחוץ לעיתים רחוקות בלבד. כמו כן גיליתי את הכיף שבהדפסה ואני נהנית להדפיס מהדורות קטנות משלי״, היא מושיטה לי חוברת קטנה שהיא הדפיסה לאחרונה. ״תודה, אני אוסיף את זה לאוסף הפאנזינים שלי!״ הכרזתי בהתלהבות. ״פאנזינים..? תני לי לרשום את זה כדי שאוכל לחפש בגוגל אחר כך״.

מוקסמת מאישיותה התוססת וצמאה לשמוע עוד מסיפוריה, אנחנו ממשיכות לפטפט על אדן החלון וגולשות לפוליטיקה, #metoo, חירות ונרגנות. אם רק היתה לי ביד כוס יין לבן וצונן יכולתי להשאר שם לנצח.

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאת כל הכתבות של שיחת סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden