כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

חנן קמינסקי, מתוך אגדת המלך שלמה

נכון לעכשיו: חנן קמינסקי מסכם סמסטר כראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון

במקום ״יזמות״ הוא מעדיף להגיד ״אקטיביזם עיצובי״, ואומר שחשיבה עיצובית ואסטרטגיה זה בסדר, אבל זה לא הכל. פרופ׳ חנן קמינסקי מסכם סמסטר כראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון

כשחנן קמינסקי מספר על הסיבה שבגללה הסכים להתמנות לראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון, תפקיד שהוא ממלא מתחילת השנה האקדמית הנוכחית, הוא חוזר לראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת, לימיו כסטודנט לתואר שני בתקשורת חזותית ברייקס־אקדמי באמסטרדם. זה היה אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, משם המשיך לעבוד כמעצב גרפי בטלוויזיה הישראלית המתפתחת וליצור סרטי אנימציה קצרים לילדים.

״כבר בטלוויזיה הישראלית, מיד לאחר הלימודים בבצלאל, נתנו לי לעשות פחות או יותר מה שרציתי; עשיתי שם סרטים מהיום למחר״, הוא מספר. ״אבל באמסטרדם נפקחו לי העיניים. ראש התכנית שלי למד בבית הספר של הבאוהאוס – כבר אז הוא היה מבוגר – והייתי פוגש אותו פעם בשבוע ומראיין אותו. אז נחשפתי לעולם העיצוב, אם אפשר להגיד. בבצלאל שמעתי על הבאוהאוס, אבל זה לא היה אותו דבר.

״כל התואר באמסטרדם היה ׳תעשה מה שאתה רוצה אבל שתהיה לו משמעות׳. לא משנה מה הפרויקט, צריך שתהיה לו משמעות תרבותית, פוליטית, חברתית. אל תעצב עוד כוס, עוד לוגו או עוד פונט שלא צריך. שם הבנתי את המהות של המקצוע, את מה שחשוב, וכל דבר שעשיתי מאז נוגע – גם אם רק קצת – במהות הזו״.

חנן קמינסקי. צילום: מ״ל

במהלך שנות ה־80 יצר קמינסקי סרטי אנימציה קצרים לסדרת הילדים רחוב סומסום, בגרסאות האמריקאית והישראלית, ומאוחר יותר, בשנות ה־90, גם לגרסה הפלסטינית של הסדרה. ״המטרה הייתה ללמד ילדים קטנים שנושרים מבית הספר לקרוא, לכתוב ולספור. עשו מחקר וגילו שהילדים האלו רואים הרבה טלוויזיה, ושיש להם הבנה מדהימה של קולנוע: הם מרוכזים ומבינים. ככה נבנתה התכנית כשילוב של משהו חינוכי, חברתי וחדשני. הרגשתי שאני תורם״.

ואיך זה קשור לעיצוב משולב?

״את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בחו״ל בסוף שנות ה־80, כל החיים שלי אני מתעסק במקצוע שהוא לא תחום אחד. אני מאמין שקולנוע הוא האמנות של המאה ה־20, ה־21. זה העיצוב המשולב: כשאני צריך לבנות בסרט את הארמון של שלמה המלך אני צריך להבין באדריכלות, בעיצוב, להמציא אביזרים, ליצור מציאות״.

זה לא נגמר במשהו אחד

קמינסקי נולד בשנת 1950 בבריסל, בלגיה. בגיל 20 עלה לישראל לבדו וסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל ב־1977. במהלך השנים 1985-1988 חי בפריז, שם יצר את סדרת סרטי האנימציה הראשונה שלו לטלוויזיה, Les Betises (השטויות). בין השנים 1991-1995 ביים את סרט האנימציה באורך מלא הראשון שלו, חכמי חלם (The Real Shlemiel), שהיה מבוסס על סיפורים קצרים מאת יצחק בשביס זינגר.

ב־1998 היה לבמאי אנימציה בסרט באורך מלא ובשנים 1999-2008 יצר שלושה סרטי אנימציה נוספים באורך מלא וסדרות טלוויזיה. בשנת 2015 זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל הבין־לאומי לסרטי אנימציה בוונציה, וב־2017 סיים לביים את סרטו האחרון עד כה, אגדת המלך שלמה, הסרט מצויר לילדים הראשון בישראל.

החל מאמצע שנות ה־90 החל קמינסקי ללמד באקדמיה. בשנת 1996 הקים את מגמת האנימציה בבצלאל, ולאחר מכן עמד בראש המסלול לאנימציה במחלקה לאמנויות המסך שצמחה ממנו. לאחר מכן, ובמקביל, לימד במוסדות שונים כמו אוניברסיטת תל אביב ושנקר. את המינוי שלו לניהול התכנית לתואר שני בעיצוב משולב הוא רואה כהתפתחות טבעית של הקריירה שלו: ״כמנהל אמנותי של סטודיו לאנימציה ניהלתי 300 איש. בסרט הראשון שביימתי עבדו 500 איש. אני רגיל לנהל, עם תקציבים הרבה יותר משמעותיים. האתגר כרגע הוא העולם האקדמי״. 

מה זה עיצוב משולב?

״נקודת המוצא היא שילוב של כל תחומי העיצוב. כמו שאני הייתי צריך להיות איש רנסאנס, לדעת גם לצייר וגם לדבר עם שחקנים וגם לעשות קולנוע, היום בעולם העיצוב לא מספיק שתלמד איך לעצב כוס, וזה לא רק לתת שירות. אתה צריך להיות יזם, לא כלכלי אלא פוליטי, חברתי, תרבותי. 

״כשאתה מנהל פרויקט אתה אולי לא יודע לעשות כל דבר ולהשתמש בכל הכלים, אבל אתה צריך לדעת מה היכולת של הכלים, מה המחשב מסוגל לספק לך. בסרטים שלי כולם היו יותר טובים ממני: בחרתי באנימטורים הכי טובים שאני יכול למצוא; במעצבי תפאורה הכי טובים, במעצבי הסביבות הכי טובים. כולם היו יותר טובים ממני״.

מה אתה רוצה להשאיר ומה לשנות בתכנית?

״קודם כל חשוב להגיד שזו תכנית מעניינת שמפגישה אנשים שלא בהכרח מגיעים מתחום העיצוב ושמתעניינים בעיצוב בלי לדעת על זה הרבה, ובעקבות המפגש עם מעצבים הם מגלים שעולם העיצוב הוא משהו אחר ממה שהם חשבו. וזה עובד גם הפוך: מעצבים שנרתעו מכל דבר עם קצת מספרים, כי זה הפחיד אותם, פותחים את הראש כתוצאה מהמפגש עם אותם אנשים ומתכנית הלימודים. 

״מבחינת שינויים, עד עכשיו בתכנית הלימודים שלנו לא הופיעה המילה יצירה ואני הולך לשנות את זה, בדגש על התוצר. לפעמים אני רואה סטודנט שמדבר שעה על המחקר שלו וכמעט ולא מזכיר את התוצר. אני רוצה לשנות את שיווי המשקל: בפקולטה לעיצוב התוצר חשוב יותר מהמחקר. אתה לא שואל שאלות והולך הביתה. אתה חוקר משהו שיש לו חשיבות תרבותית, פוליטית חברתית; הגורל של העולם בידינו״.

ומבחינת הקורסים?

״לדוגמה, קורס עיצוב נרטיבי שהתחלתי ללמד, שבמסגרתו אתה נדרש למצוא פתרונות לא במדיה אחת אלא בכמה מדיות. פעם דיברו על קרוס־מדיה: יש לך סרטון, ספר, משחק, אתר, צעצוע. היום מדברים על טרנס־מדיה: קח לדוגמה פרויקט של ערוץ הטלוויזיה הצרפתי־גרמני ארטה, שעשו בזמנו תכנית ריאליטי על אמנות, במטרה לקרב צעירים לעולם הזה. מעבר לשידור התכנית בטלוויזיה הם יצרו גם אתר שבו יכולת ללמוד סוגיות רלוונטיות מתולדות האמנות, ולאחר מכן פתחו תערוכה במוזיאון. זה לא נגמר במשהו אחד״. 

יש בעיה? תמציא משהו 

מבין הסטודנטים שסיימו בשנה שעברה את התכנית, עוד לפני שנכנס לתפקיד, קמינסקי מציין לחיוב שלושה פרויקטים. האחד, פרויקט הגמר של רניי מזור, שיצר את המוזיאון הנייד לפליטות שמשמש כמנגנון נייד של הסברה, כחלק ממהלך אקטיבסטי שנועד להגביר את המודעות לנושא הפליטים בישראל ובעולם. ״הצבר בראיה בין תרבותית״ פרויקט הגמר של דניה צ׳למינסקי, עסק בצמח הצבר המצוי, שמקורו הבוטני במקסיקו.  לצמח הזה משמעות תרבותית דומה בתרבות המקסיקנית, הישראלית והפלסטינית: הצמח והפרי שלו מסמלים הגירה והתישבות, גבול בין ישובים, שורשיות ומקומיות. איילת טרלובסקי פיתחה מצע קרמי ביולוגי לקירות ירוקים, שמציע פתרון חסכוני ופשוט יחסית לביצוע: גינות תלויות מערכת צינורות ומחברים קרמיים כמצע גידול לצמחיה, מבוססות על השקיית מי מזגן בסביבה עירונית.

דניה צ׳למינסקי. צילום: רן ארדה

רניי מזור, המוזיאון הנייד לפליטות. צילום: מ״ל

״אני מחפש סטודנטים שצמאים ללמוד עיצוב כדי ליצור משהו חדש, כדי לשנות. אני לא מחפש רק חשיבה עיצובית ועבודה עם ארגונים קיימים אלא גם יזמות. לא רק מה שקיים אלא ליצור דברים חדשים. יש בעיה? תמציא משהו, בשביל זה המעצב קיים. וכשאני אומר יזמים זה לא בהבט הקפיטליסטי. זה מעצבן אותי, הקפיטליזם האגרסיבי. הסרטים שלי לא משרתים את הקפיטליזם מפלסטיק של מקדונלד׳ס. לכן צריך למצוא מילה אחרת ליזמות, אולי לדבר על יצירה. במקום יזמות אני אומר אקטיביזם עיצובי, כמו האקטיביזם השיפוטי.

״כשהתחלתי ללמוד בבצלאל היו אולי שלושה סוגי אותיות: פרנק ריהל, אהרוני, הדסה. חד משמעית מאז קרתה מהפיכה בנראות של השפה כי מעצבים המציאו פונטים; השפה היום יותר עשירה. אתה מסתכל איך התפתחה האות, לא רק האות העברית: היום יותר קל לעצב אותיות כי מישהו המציא תוכנה כדי שתוכל לעצב אותיות; אנחנו היינו צריכים לפסל אותן בחומר. כמעצב יש לך אחריות לחברה. חשיבה עיצובית ואסטרטגיה זה בסדר אבל זה לא הכל״.

מה זה עיצוב טוב מבחינתך?

״קודם כל עיצוב שיש לו משמעות: יפה זה לא מספיק. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי: משמעות שמשנה חיים, בין אדם לאדם, בין אדם לחברה. כל דבר שעשיתי היה צריך שתהיה לו מטרה. וזה לא סותר שאתה לא עושה דברים בחינם, זה לא שאני לא אוהב לחיות טוב…״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden