כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

טל דרורי, Dark Totem. צילומי פריטים: כפיר עינב

טל דרורי: מעולם לא חשבתי שיש דבר כזה, לפחד מצבע

תחילה הטכנולוגיה סיקרנה אותה, אבל אז היא גילתה את הפוטנציאל: הצעיפים המאויירים של טל דרורי, שפועלת בלונדון, משלבים דימויים סוריאליסטיים, צבעוניות יוצאת דופן והרבה הומור

Yuval:

הי טל, מה קורה? מה שלום הברקסיט?

Tal:

שאלה טובה. קשה לעקוב

Yuval:

כמה זמן את כבר בממלכה המאוחדת?

Tal:

מ־2011 נדמה לי, קשה לעקוב 🙂 רשמית עברתי ב־2010

Yuval:

אהבתי. תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים למי שלא מכיר, איך התגלגת לשם, מה עשית קודם ומה את עושה מאז

Tal:

וואוו. טוב. לאנגליה עברתי ממילאנו, חייתי ועבדתי במילאנו חמש שנים, ולפני כן למדתי בעיר קטנה בצפון איטליה, לימודי תואר שני בעיצוב אינטראקציה. לאיטליה עברתי ב־2002 נדמה לי

Yuval:

וזה היה אחרי שלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, נכון?

Tal:

נכון. למדתי במחלקה לתקשורת חזותית, למרות שבהתחלה קראו לה פשוט עיצוב גרפי. ארבע שנים שאני עדיין מתגעגעת אליהן. אחריהן התחלתי לעבוד בחברת סטארט־אפ בשם זאפה. זה היה ממש בתחילת הבום. לא היה לי מושג מה הם באמת עושים ומה זה אינטרנט אבל אהבתי את הווייב ואת האנשים, אבל תמיד פזלתי החוצה. וכשההזדמנות נקרתה עברתי לאיטליה

Yuval:

ומה הביא אותך ללונדון?

Tal:

בעלי ואני חיפשנו מקום ששנינו נרצה לגור ולעבוד בו. לגבי לונדון היה קונצנזוס. הוא איטלקי שכמוני נדד במשך עשור כמעט. שנינו רצינו להתמקם סוף־סוף ולונדון ענתה על הקריטריונים של שנינו. עכשיו לאור הברקסיט וכו׳ אני תוהה לפעמים אם הימרנו על הסוס הנכון

Yuval:

עכשיו תורי להגיד שאלה טובה…

Tal:

כשהגענו לאנגליה בהתחלה גרנו בדרום, מרחק שעה מהעיר, בגלל העבודה של אנריקו. כל סופשבוע היינו נוסעים ללונדון לקבל את הפיקס שלנו, המוזיאונים, הגלריות… ואני זוכרת שכל ״נחיתה״ בעיר היממה אותי לחיוב – האנרגיות השפע (לא במובן כלכלי) המגוון זה שאב אותי פנימה. עכשיו התחושה שונה אבל קשה להפריד בין מה שקורה מסביב ובין זה שחלף זמן וגם הנוף האישי השתנה

צילומי לוקבוק: אסף עיני; סטיילינג: שי לי נסים

Yuval:

אז איך התחיל כל העניין של הצעיפים?

Tal:

אז לצד ה־bread and butter שמימן את המשכנתא והחיים בלונדון, תמיד יצרתי, איירתי בעיקר. העבודה היום־יומית לא סיפקה אותי מבחינה יצירתית וגם מבחינה אינטלקטואלית. הצעיפים היו פלטפורמה שהתחלתי להתנסות בה כשגיליתי את הדפוס הדיגיטלי: זה היה מדיום שאיפשר לי להפיח חיים בדימויים. וכמו בהרבה סיפורים, זה לא התחיל ממחשבה על כיוון מסחרי. אנשים מסביב, במקום העבודה, וחברים, התחילו להתעניין ולבקש את הצעיפים שהדפסתי וכך זה התחיל (או המשיך)

Yuval:

מתי הבנת שזה עסק? את זוכרת את הרגע, אם היה כזה?

Tal:

לא חושבת שהייתה נקודה אחת בזמן שהבנתי שזה ״עסק״. היו כמה אבני דרך אבל זה ריקוד טנגו מורכב ואני מאד חסרת קורדינציה, אז יש כל הזמן תחושה של צעד קדימה ושניים אחורה. אבל ללא ספק שההזמנה להשתתף ביריד בשבוע האופנה בפריז היה נקודת מפנה. תום אלברטי, אחות של חברתי הטובה אייל, עבדה בזמנו עם שני לקס והכירה את העולם הזה טוב ממני. היא אמרה לי שזה משמעותי ושלא כדאי לי לפספס אז החלטתי ללכת על זה.

כמובן שככל שרגע האמת התקרב תחושת הפאניקה עלתה ואז לפני שנתיים אחותי הגדולה נכנסה לתמונה ובאה לתמוך בי ומאז אנחנו שותפות. היא באה מרקע שונה: היא כלכלנית ועבדה במשך שנים רבות במדיה. היא מאד מוכשרת אבל גם היא לא באה מרקע של קמעונאות אז עקומת הלמידה שלנו עצומה

Yuval:

ובואי נעבור לדבר עצמו: למה צעיפים? מה את אוהבת בפריט הזה?

Tal:

הצעיף הוא קנבס מבחינתי. העבודה מתחילה מדו־ממד אבל מקבלת צורה או צורות, תרתי משמע, ברגע שהיא נלבשת, ומעניין אותי המעבר בין שני הממדים. אבל אני חייבת להיות כנה ולומר שהדרייב הראשוני באמת היה כי הטכנולוגיה וההזדמנות הייתה שם, והיא סיקרנה אותי, ואחרי שהתחלתי להתנסות בה גיליתי את הפוטנציאל. אבל צעיפים זו רק ההתחלה. או זו התחושה לפחות

טל דרורי, צילום: תמר קרוון

Yuval:

והדימויים עצמם? והצבעוניות? יכולה לספר קצת על התהליך, איך זה עובד, מאיפה מתחילים?

Tal:

שאלת השאלות… אז ככה. חשבתי על זה הרבה לאחרונה. אני עובדת המון מהבטן וזו תגובת נגד ישירה לתהליך העבודה שעשיתי במשך שנים כשעבדתי בתעשיה כמעצבת אינטראקציה. אבל כשחושבים על זה, אז זה גם קצת בניגוד לתהליך העבודה שלמדתי בבצלאל: בריף, מחקר, קונספט, ביצוע. וזה לא נאמר כביקורת, מה גם שאני עושה לזה הפשטה.

אבל מה שאני מנסה לומר הוא שעד היום התהליך הוא לא מאד מובנה ולא מאד מתודי. זה בדרך כלל מתחיל מדימוי שעולה לי בראש שאני מתחילה להתעסק איתו. לשחק איתו. הדימוי תופס צורה או צורות ומביא איתו עוד רעיונות ועוד כיוונים. אבל מה שכן, עם הזמן יצרתי לעצמי עולם של דימויים שחוזרים על עצמם: הצמה, העיניים הרוזטה. עכשיו באופן יותר מודע אני מתייחסת לעולם הזה ועובדת איתו וסביבו

Yuval:

והצבעים?

Tal:

צבע זה סיפור אחר. זה תמיד היה הצד החזק שלי – במובן שתמיד הרגשתי שאני באלמנט שלי כשזה מגיע לצבעוניות. לפני שנה בערך השתתפתי בחנות פופ־אפ בלונדון עם שתי מעצבות מקומיות. אחת מהן אמרה לי יום אחד: את לא מפחדת מצבע! התגובה הראשונית שלי הייתה שמעולם לא חשבתי שיש דבר כזה, לפחד מצבע. תמיד הרגשתי המון חופש שם; הרבה בטחון ורצון לחקור.

אבל זה מאתגר מבחינה מסחרית. אנשים אוהבים לראות צבע, אבל מאוד מפחדים ללבוש צבע. יש התלהבות עצומה מהשפה הצבעונית שלי אבל אני חייבת להודות שדווקא הצעיפים השחורים והיותר מונוטוניים (ואין הרבה כאלה) משמעותית מצליחים יותר מבחינה מסחרית

Yuval:

וואלה. מי הקהל שלך? בנות כמה? מאיפה?

Tal:

תלוי איפה. טווח הגילאים גדול אבל רוב הנשים הן באמצע שנות ה־30 ומעלה. אולי זה גם קשור למחיר. אבל זה גם משתנה מעונה לעונה. ביפן אין לי מושג מי הנשים שרוכשות אותם ואני סקרנית, ומקווה שגם גברים! בארץ הקהל שקונה אותם אולי מעט יותר מבוגר אבל שוב, בשתי העונות האחרונות היה בום של צעיפי משי, והרבה נשים צעירות נמשכו אליהם. הססמוגרף של הטרנדים וכו׳, זה עולם ומלואו.

לפולאר (צעיף המשי הקלאסי) יש כמובן גם הקשר תרבותי שונה במקומות שונות. יצא לי לפגוש אשה צרפתית שמאד אהבה את הצעיפים המרובעים אבל אמרה לי שהיא לא מסוגלת ללבוש אותם – זה סמל הבורגנות הצרפתי וזה מעורר אצלה תגובת נגד קשה (למרות שהיא עצמה, כך נראה לי לפחות, באה מאותו הרקע) במקום זה היא בחרה בפורמט מלבני. יש לצורה הרבה כוח 🙂

Yuval:

מעניין. מה יהיה בפופ אפ בגן העיר?

Tal:

יהיו צעיפי כותנה, גדולים, וגם בנדנות. יהיה שמח. חבל שאני לא אהיה שם… שלושה ימים עם תמר, עם אחותי ועם דניאלה שיצא לי לפגוש בלונדון, you can’t go wrong

Yuval:

נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Tal:

שכיף לברוח מהברקסיט מחד, ומהטילים על תל אביב מאידך, ולדבר רק על צבע וצורה. ושאני קוראת עכשיו את הממואר של ויו אלברטין מ״הסליטס״, ושזה ספר מדהים (לפחות החצי הראשון) ואני מאד ממליצה


את הצעיפים של טל דרורי אפשר יהיה למצוא בפופ־אפ של תמר קרוון בגן העיר לצד הפריטים של SORRY, מותג האופנה של דניאל ויינברג, ושל NUTOPA, מותג תיקי העור של שרון מורגנשטרן. לאחרונה מונתה קרוון למנהלת האמנותית של גן העיר, ויריית הפתיחה היא חנות הפופ־אפ שתקדם ותציג מעצבים ישראלים צעירים ומוכשרים שאין להם חנות. המהדורה השנייה של הפופ־אפ תתקיים בימים רביעי-חמישי 20-21.3 בשעות 10:00-20:00, וביום שישי 22.3 בשעות 10:00-15:00. 

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden