כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ניצן מינץ ודדה. צילומים מ״ל

דדה וניצן מגיעים לכיכר המדינה

בניו יורק הם כמעט נעצרו על ידי המשטרה; בתל אביב הם פלשו לבניינים לקראת הריסה. ניצן מינץ ודדה עוברים מהרחוב לתערוכת יחיד־זוגית ראשונה בגלריה זימאק״עבודות הסטודיו הן עולם שלם והן גם מאפשרות לנו להתפרנס״, הם אומרים

hagit:

הי ניצן ודדה, מה שלומכם?‎

nitzan & dede:

מצוין. איך את חגית? 🙂 כיף לשוחח!‎

hagit:

לא רע, יום פורה והומה 🙂

nitzan & dede:

נשמע מצוין!‎

hagit:

אתם שניכם שם או רק ניצן?‎ שאדע עם מי אני משוחחת‎

nitzan & dede:

שנינו ביחד לגמרי‎ 😍

hagit:

כיף, מתרגשת לדבר עם שניכם. ‎הבוקר ראיתי באינסטגרם את ניצן משתחלת בפירצה בקיר. זה כבר טיזר לתערוכה?

ניצן מינץ ודדה (בגבו למצלמה). צילום: לירון אראל

דדה וניצן, טולוז

nitzan & dede:

נכון, זה טיזר לתערוכה. צילמנו את זה כשפרצנו לאחד מהבתים הנטושים. ספציפית המבנה הזה ממוקם בנווה צדק והוא נקרא בית הרב קוק‎

hagit:

וממש הייתם צריכים לפרוץ ולהתגנב למקומות הללו, או שזה משהו פשוט שעומד פרץ לכל ורק צריך לחשוב על זה‎

 nitzan & dede:

כל בניין וסיפור הפריצה שלו. הפריצה הקלה ביותר למען האמת, הייתה הפריצה לבית הרב קוק. כל שהיינו צריכים לעשות הוא להכנס דרך הפתח הצר המתפורר והיינו בפנים! יתר הבניינים היו מבצעים צבאיים ממש‎

hagit:

למה זה היה חשוב כל כך להיכנס פנימה? אספתם חומרים ויזואליים או פיזיים ממש?‎

 nitzan & dede:

אספנו חומרים ויזואליים כמו תמונות שלאחר מכן עיבדנו לשבלונות או לתמונות מודפסות. וגם אספנו חומרים פיזיים כמו שברי קירות, חלונות, דלתות שלמות, טפטים וחתיכות קיר. אוסף של חפצים מרגשים, חלקם שרופים ומאוד מתפוררים שהיינו צריכים לחטא ולטפל כדי שיוכלו להחזיק מעמד‎. היה לנו חשוב להיכנס בעיקר מכיוון שכל המבנים הללו מיועדים להריסה או לשיפוץ ואלו הם הרגעים האחרונים שלהם‎

דדה וניצן, פראג

דדה, גג בתל אביב. צילום: דניאל וכסלר

hagit:

זו תערוכה ראשונה שלכם בגלריה (בארץ לפחות)?‎

nitzan & dede:

זו תערוכה משותפת ראשונה שלנו בארץ. לפני כן לדדה הייתה תערוכת יחיד בגלריה דן

hagit:

לא נחשב. התכוונתי זוגית‎

nitzan & dede:

כן לגמרי. מאוד מתרגשים‎

hagit:

בשנים האחרונות אתם הולכים ונהיים יותר מזוהים יחד, גם בעבודות הגדולות בחוצות: דדה בציורי קיר וניצן בטקסטים של שירה מותאמים למקום. תספרו קצת על מעלליכם בעולם – איפה הייתם ומה עשיתם?‎

nitzan & dede:

זה נכון. אנחנו עובדים על החיבורים בינינו ובמקביל כל אחד שומר את היצירה העצמאית. אנחנו שותפים בכל תהליכי החשיבה היצירתיים של השני, גם אם זה שיתוף פעולה וגם אם לא‎. אז בשנים האחרונות היינו המון בחו״ל. אפשר לומר שיצא ככה שחודש אנחנו בארץ וחודש בפרויקט מחוצה לה. עשינו פרויקטים של קירות גדולים בכל מיני מדינות והיינו בתכניות רזידנסי וגם הצגנו בגלריות ובירידים‎

hagit:

לעומת פעילות גרילה של אמני רחוב, עברתם לעבוד בעיקר על פרויקטים מוזמנים. איך שומרים על האדג׳?‎

nitzan & dede:

חצי מהזמן מדובר באמת בעבודות מתוכננות מראש, בשיתופי פעולה עם שגרירויות או עמותות, וחצי מהזמן אלו יוזמות שלנו ואפשר לקרוא להן פעולות גרילה. ככה אנחנו שומרים על האנרגיה של העשייה העצמאית החופשית, ובמקביל זוכים להתפתח בעולם המקצועי‎. אחד הדברים שעושים אותנו הכי מאושרים זה לעבוד לא חוקי בניו יורק: לקום באמצע הלילה ולסחוב סולם ענק בסאבוויי ולעבוד גבוה. זה גורם לנו לריגוש מטורף ואלה הרגעים שאני הכי מתגעגעת אליהם‎

hagit:

מתגעגעת במובן שכמעט ואין כאלה כבר או במובן שחייבים את זה לתדלוק האדרנלין‎?

nitzan & dede:

היה לוקיישן אחד בלואר־איסט־סייד במנהטן, ליד הסוהו, שהצריך מאתנו סולם שבעה מטרים‎. והיינו צריכים להשיג סולם כזה ולהיסחב איתו ברכבת וזה תפס קרון שלם‎. עמדנו איתו בקרון בארבע לפנות בוקר כשכל הפועלים עולים עייפים בדרך לעבודה‎, וכולם חשבו שאנחנו חסרי בית או מוזרים או נרקומנים‎.

והלכנו עם הסולם האימתני הזה במנהטן ברגל והגענו ללוקיישן והיו מלא משטרות והיינו צריכים לתמרן ככה שברגע שהניידת עוברת עובדים. בסופו של דבר היו כל כך הרבה ניידות שפשוט הפסיק להיות לנו אכפת והלכנו על זה‎. זה היה הכי כיף בעולם‎

hagit:

אתם ובנקסי‎

nitzan & dede:

😋

hagit:

ישבתם פעם בניידת מעצרים בחו״ל או גרוע מזה?‎

nitzan & dede:

כן כן:) זה קרה בניו יורק. תפסו אותנו שוטרים באמצע מעשה ולקחו אותנו איתם. הם החרימו לנו את כל העבודות שתכננו להדביק באותו לילה, אז יש למשטרת ניו יורק אוסף שלם של יצירות שלנו 🤣 ואחר כך רשמו אותנו במערכת ויש עלינו אזהרה. המשמעות של זה היא שאם ניתפס בשנית לא נורשה לשוב לארצות הברית. זה פחד גדול מאוד כי אנחנו בהחלט מתכננים לשוב.‎ לדדה יש גם רישום כזה בניו זילנד‎

hagit:

אות כבוד וקלון (סמיילי מבועת). באמת תיזהרו לכם‎

nitzan & dede:

גם בארץ עצרו אותנו אבל זה פחות מאיים בגלל שאנחנו אזרחים, יש לנו זכויות‎

ניצן, ים המלח

דדה, הדולפינריום תל אביב wind up

ניצן, פולין

hagit:

איפה עוד הותרתם את חותמכם?‎

nitzan & dede:

פולין, צ׳כיה, סרביה, לונדון, ברלין, קנדה, ארצות הברית, הודו, צרפת‎, רוסיה וגם אוסטריה‎

hagit:

וואו. ובכל מקום שיש עבודה מוזמנת יש גם עבודות גרילה ביוזמה אישית?‎

nitzan & dede:

לפעמים יש רק עבודה מוזמנת ולפעמים יש רק עבודה לא חוקית ולפעמים גם וגם‎. אנחנו נהנים מהכל‎

hagit:

ועוד לא נתקלתם במשטרה ברוסיה או גרמניה או פולין…‎

nitzan & dede:

אואה. שלא נדע

hagit:

לעומת העבודות הללו, איך אתם רואים את עבודות הסטודיו/גלריה? זה לא קצת קטן עליכם?‎

nitzan & dede:

עבודות הסטודיו הן עולם שלם בפני עצמו. הן מאפשרות לנו לעשות דברים לטווח הארוך, להשתמש בחומרים אחרים פלסטיים וגם להתפרנס, שזה חשוב מאוד‎. אין עניין של אם גדול יותר יותר טוב: זה עניין של חיבור ללוקיישן או לחומר‎

hagit:

אז בתערוכה הזו אתם מביאים חומרים מהלוקיישן אל הגלריה?‎

המושבה האמריקאית בתל אביב

מונטיפיורי יבנה

nitzan & dede:

נכון. מכיוון שכל נושא התערוכה הוא הבתים הנטושים ההיסטוריים שעומדים בעודנו מדברות להיהפך למלונות בוטיק, פרויקטים נחשקים או לווילות, היה לנו חשוב להוציא מהם כמה שיותר חומרים לפני שלא יתאפשר‎. ואכן רוב הבתים כבר לגמרי השתנו מאז שפרצנו‎

hagit:

הכותרת ״אל־הרס״ מדברת על איזה פעולה הפוכה? שימור זיכרון של מקום?‎

nitzan & dede:

אל הרס היא שיטת בדיקה‎. קוראים לה ככה כיוון שהיא נחשבת כשיטת בדיקה שלא הורסת את האוביקט‎. אנחנו מבחינתנו עשינו פעולה של דגימה מתוך המבנים, בעוד שהמבנים עצמם כן עומדים להיהרס‎

אהבנו את השם אל הרס כי בעברית הוא מאפשר שלוש אפשרויות קריאה‎:
אל הרס – אל תהרוס
אל הרס – אלוהי ההרס
אל הרס – לעבר הרס‎

hagit:

מעניין…‎ הרבה מהכתובות ש״טיפלתם״ בהן נמצאות באזור ההיסטורי של תל אביב, לא רחוק מבית ילדותך, ניצן?‎

nitzan & dede:

נכון, איזה יופי ששמת לב:)‎

הבתים הנטושים שאליהם פרצנו נבחרו בקפידה. הם ממוקמים רק בשכונות, אזורים או רחובות שכיום נחשבים הנחשקים ביותר בתל אביב. הם כבר מזמן עברו את גל הג׳נטיפיקציה. לא מדובר בבתים נטושים בדרום העיר‎. הבחירה הזו נעשתה מכיוון שהעיר עוברת תהליך מואץ, ומקומות כמו לב תל אביב – שהיו עד לא מזמן נגישים במידה מסוימת – כבר לא יהיו עוד. חלקים רבים מתל אביב הופעים למעין מנהטן: זה אומר שמבחינה כלכלית לא יהיה לאנשים רבים אפשרות לדרוך שם‎. אולי לדרוך כן, אבל לא מעבר לכך.‎

וציינת את בית ילדותי, אז הוא משחק תפקיד חשוב עבורי. כשגדלתי בנווה צדק היא הייתה שכונה עניה ומתפוררת‎. ובמהלך חיי (30 שנה) היא הפכה לאחת השכונות היקרות ביותר בארץ ואולי גם כבר בעולם‎

hagit:

בן כמה דדה? ואיפה גדל?‎

nitzan & dede:

דדה לא מגלה את הגיל שלו אבל גדל בתל אביב‎

hagit:

מה זה לא מגלה‎?

nitzan & dede:

הוא לא מגלה מה השם שלו ומה הגיל ואיזה מידה במכנסיים‎. נעליים זה 47‎

hagit:

חחחח‎. אני צריכה לקחת אצלו שיעורים ‎באינקוגניטו‎. טוב, נניח שהוא אדם בוגר ואחראי וגם את. הגלריה מסמנת שלב בהתבגרות האישית? המקצועית? אתם הופכים לאמנים מסודרים? כאמור, זו פעם ראשונה שאתם מציגים תערוכת ״יחיד זוגית״ בגלריה. וזה בסך הכל קורה די מהר בקריירה שלכם ‎

nitzan & dede:

אנחנו תמיד היינו מאוד מסודרים מבחינת הפרקטיקה שלנו. שנינו מאוד אחראיים למן היום הראשון ולקחנו את עצמנו ברצינות. אז מבחינת הגלריה בהחלט, זה שלב נפלא שבו גם אחרים לוקחים אותנו ברצינות ומשקיעים בנו. אנחנו מאוד מוחמאים לעבוד עם זימאק והם טובים אלינו בצורה מחממת לב‎

hagit:

זה תהליך שדומה לג׳נטריפיקציה וקצת עומד בניגוד לתדמית של אמנות רחוב. בחודשים האחרונים גם KLONE, גם KNOW HOPE וגם אתם מציגים בגלריות מהשורה הראשונה. מה שמחזיר אותי לראשית שיחתנו – יש לכם עוד דחף לעבוד ברחוב בחסות החשיכה, או שזה ככה פה ושם לזכר הימים הפרועים?

nitzan & dede:
מעניינת ההשוואה שלך לג׳נטיפיקציה בהקשר הזה!‎

דדה וניצן, מונטריאול

hagit:

ואולי גם שאלה על החיבוק הזה של הממסד – לא מחניק קצת ומעקר את הקול האמנותי המקורי של הרחוב?‎ ואני לרגע לא מנסה להיות רומנטית לגבי החופש האמנותי לצעוק ולא להתפרנס…‎

nitzan & dede:

אין דבר שאני מתגעגעת אליו יותר מאשר לחזור לניו יורק לעבוד לא חוקי. ברגע שמזג האוויר יסתדר שם וירגע הקור אנחנו נחזור לעבוד. אבל החודשים האחרונים היו בעיקר העבודה על התערוכה והיינו סגורים מאוד בסטודיו. כל היום וכל הלילה. ‎אז אנחנו נמצאים עדיין עם האהבה שלנו לרחוב‎.

וכמובן שרוצים מאוד להמשיך להתפתח בעולם האמנות. השנה גם זכיתי בפרס שרת התרבות שזה היה הלם ענקי. הכל מתערבב עם הכל ולדעתנו כל עוד עושים מה שאוהבים אז זה מצוין: ביום שימאס לנו מהמרחב הציבורי נפסיק. אין צורך לקיים את העשייה הזו שלא מתוך תשוקה‎. אבל האהבה כלפי המרחב הציבורי לא תיעלם אף פעם. אולי העשיה שלנו בה כן, אבל האהבה לא‎

hagit:

טוב במילים כאלה צריך לסיים, לא? עוד משהו חשוב לפני שניפרד?‎

nitzan & dede:

שאנחנו ממש מתרגשים לקראת הפתיחה. אתמול בלילה לא ישנתי בכלל מרוב דאגה‎ – שיהיה מעניין, שייצא טוב. אבל זו רק אני. דדה ישן טוב מאוד‎

hagit:

שיהיה בהצלחה‎


אל הרס, תערוכה זוגית חדשה, דדה וניצן מינץ. אוצרת: הגר בריל
גלריה זימאק לאמנות עכשווית, כיכר המדינה, ה׳ באייר 68, תל אביב
פתיחה: יום חמישי 4.4 בשעה 20:00; נעילה: 24.5

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden