כל מה שחשוב ויפה

מי הן החיות ובמה לא להאכיל אותן

פלסטרים בשימושים שונים, בעלי חיים עשויים קרשים, תיבת דואר חלודה, שברי דלת ישנה וידיות מתפרקות: ״נא לא להאכיל את החיות״, תערוכת היחיד החדשה של דדה (Dede), תיפתח ביום חמישי בגלריה דן בתל אביב
Nothing to write home about. דדה, 2015. צילום: ברק ברינקר

Nothing to write home about. דדה, 2015. צילום: ברק ברינקר

Yuval:

הי דדה, בוקר טוב. קצת הקדמתי…

Dede:

זה באופנה היום להקדים קצת

Yuval:

יש מצב… מה שלומך?

Dede:

טוב מאד ואתה?

Yuval:

לא רע בכלל ובוא נתחיל! ספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר

Dede:

אוקיי, זה תמיד הדבר שהכי קשה לעשות והוא אמור להיות שאלת החימום… אני לא נוהג להציג את עצמי, רוב האנשים נתקלים בעבודה שלי לפני שהם מכירים אותי.

אני אמן שעובד במרחב הציבורי ומחזיק גם סטודיו, פעיל בתל אביב כמעט עשור ומספר שנים גם בחו״ל

Yuval:

הא! תהיתי באמת איך תענה על השאלה הזאת… אז אני אשאל עוד שאלה במסגרת החימום: מה מושך אותך במרחב הציבורי?

dede_elsewhere dede_gray_area

Dede:

בעיקר צורת התצוגה הדמוקרטית והפתוחה, ללא צורך במתווך או בגלריה כדי להראות את האמנות שלי. אני גם מוצא שהקירות והלוקיישנים בחוץ משרתים בצורה הכי טובה את מה שאני רוצה להציג ולומר

Yuval:

והנה אתה נכנס לגלריה. לא שאני חושב שזה מנוגד, אבל יש בכל זאת פער בין התפיסה הציבורית של אמנות הרחוב לבין הניכוס שלה על ידי עולם האמנות, המוזיאונים והגלריות. איך אתה רואה את זה?

Dede:

ברגע שאני נכנס לגלריה זו לא אמנות רחוב יותר. אני, או כל אמן רחוב, נשפטים לפי החוקים ״הרגילים״ של האמנות. אני חי ואוהב אמנות ושמח לא להיות מקובע לצורת תצוגה אחת. במילים אחרות, אין כאן באמת פער, כשתכנס לגלריה תראה תערוכת אמנות לכל דבר

Yuval:

אז שנייה לפני התערוכה בגלריה – האם מה שאתה אומר לא נכון גם לגבי העבודות שלך במרחב הציבורי? הרי גם הן אמנות לכל דבר. לא?

Dede:

בוודאי. כלומר, מעולם לא התעכבתי כדי לבדוק האם הן אמנות. פשוט התחלתי ליצור מתוך דחף ויצר אישיים. אבל במבט אחורה, וכמובן גם על מה שאני עושה היום, העבודות במרחב הציבורי הן עבודות אמנות לכל דבר ועדיין במקום הראשון בעבורי לפני כל גלריה

Yuval:

אם כך, מה אתה יכול לספר על העבודות שתציג בגלריה, ומה ההבדלים ביניהן לבין אלו שאתה מציג במרחב הציבורי, מעבר לקנה המידה כמובן

Possible Landscape. דדה, 2015. צילום ברק ברינקר

Possible Landscape. דדה, 2015. צילום ברק ברינקר

Dede:

קודם כל, יש לציין שהגלריה הספציפית שבה אציג, גלריה דן, פונה לרחוב סואן עם ויטרינות גדולות ושקופות ובכך יש מראש ערבוב של הרחוב עם חלל הפנים. עדיין נשמר כאן עיקרון של צפיית עוברי אורח שיתכן שלא היו נכנסים לגלריה לצפות בתערוכה. לגבי העבודות, הן כוללות הרבה אלמנטים וטכניקות שמזוהים איתי מהמרחב הציבורי, היגיון פנימי שמלווה אותי לאורך הדרך וגם שאלות פנימיות שאני מציב לצופים.

ובכל זאת יש הרבה שוני, מבחינת החומרים היותר עדינים, שלא הייתי מציב ברחוב, צורת התליה והתצוגה שמותאמת לגלריה ועוד. כלומר, באמת שאפשר לפתח את זה עוד המון, האמנות שלי היא לחלוטין תלויית זמן ומקום, ועצם הצבתה בצורה כל כך שונה מכתיבה הרבה שינויים שכמובן עדיף לראות ממש שם במקום לנסות להסביר 🙂

Yuval:

תמיד עדיף לראות, אבל תמיד גם מעניין לשמוע את היוצר. לפעמים זה לא פחות מעניין, אגב, אבל זה נראה לי דיון לפעם אחרת. בוא נמשיך עם התערוכה: מאיפה הגיע השם שלה, נא לא להאכיל את החיות?

Dede:

השם ״נא לא להאכיל את החיות״ הוא התנגשות של מספר רעיונות שרציתי להציג. התערוכה כוללת מספר סדרות שונות וכל אחת בדרכה מציגה פרשנות לשאלות מי הן החיות ובמה לא להאכיל אותן. המשפט עצמו כמובן לקוח ממוסכמה מוכרת ומושלך על עולמות אחרים שמעסיקים אותי בשנים האחרונות ובאופן טיבעי מוחצנים ביצירה שלי.

ואגב, מסכים מאד לגבי מה שאמרת מקודם – לשמוע את היוצר ולא רק לראות – אך במקרה הזה, היות ומדובר בהרגשה שצריך להרגיש, באמת צריך לראות את השינוי במקום כדי להבין את התשובה

Yuval:

אז אפרופו הפרשנות: מה אתה רוצה לעורר אצל מי שצופה בעבודות שלך, אצל מי שיבקר בגלריה? מה הדבר הכי חשוב שאתה רוצה שיקרה לו במהלך הביקור או אחריו?

Dede:

אני בעיקר רוצה לעורר שאלות. תמיד. לא רק בתערוכה, אבל גם פה בחלל הגלריה. אני לא חוסך את דעתי ועמדתי, לעיתים במרומז ולעיתים בצורה קצת יותר נחרצת, אבל תמיד אני משאיר מקום לפרשנות ופיתוח כדי שהצופה יוכל להשלים חלק מהסיפור אצלו בראש. אין תשובות חד משמעיות ונכונות, זה משתנה בהתאם למקום שבו הצופה נמצא. אבל אני מציע נקודת מבט, או נושא שלדעתי יש להתעכב עליו. הדבר הכי חשוב שהייתי רוצה שיקרה לכל אחד הוא שירגיש משהו

Yuval:

אז במקרה של התערוכה נוכחית, שאלות על מה? על אורבניות? על היחס שלנו לחיות? על אמנות? כל התשובות נכונות?

Dede:

במקרה של התערוכה הנוכחית השאלות הן בין עולם האמנות לבין המקום שבו אנו נמצאים, הזירה הפרטית שלנו כקבוצת מיקוד, למרות שתהליכים דומים קורים בכל העולם. ישנה התייחסות לאמנות, אורבניות, נדל״ן, הון מקומי, וכמו כן נקודת מבט אישית פנימית שמעלה שאלות אישיות לגבי הנקודה שבה אני או הצופה נמצאים בכל המילים הגדולות האלה

dede_do_not_touch_the_ground dede_roots dede_fight_for dede_animal dede_leaving_the_nest

Yuval:

אמנם עוד לא ראיתי את העבודות בלייב, אבל ממה שראיתי מהצילומים, יש בהן משהו פואטי ומרגש, שנובע גם מקנה המידה שלהן – אבל לא רק – כי המשהו הזה נוכח גם גם בחיות הגדולות שאתה מצייר על קירות, או בשיתוף הפעולה שלך עם ניצן מינץ, לדוגמה. ואני תוהה עד כמה האסתטיקה והפואטיות האלו מאפשרות ביקורת – קצת אפרופו תחילת השיחה שלנו – של התדמית החתרנית והאנטי ממסדית לכאורה של אמנות הרחוב כפי שהיא נתפסת בדרך כלל.

אני ברור?

Dede:

כלומר, האם ניתן לבקר את זה?

Yuval:

גם. כלומר ברור שאפשר לבקר, אבל אני תוהה על האפקטיביות של המהלך, על המוטיבציה שלך, על הרצון להשפיע – אם בכלל – על היכולת של האמנות להשפיע, ובסופו של דבר על היכולת שלך להשפיע. אחרי הכל אני מניח שאתה לא רוצה רק לעשות עבודות יפות (שזה חשוב לכשעצמו)

Dede:

בוודאי. עבודות ״יפות״ לא היו השיקול בשום שלב לאורך הדרך. כלומר מאז ומתמיד אני מונע קודם כל מקונספט. עולה לי רעיון ואז אני חושב מה ואיך לבצע אותו. זה מה שקרה כאן ובתהליך נתתי גם ליד המקרה להשאיר חותם. אני חושב שאולי מה שיצא לך לראות היא הסדרה של נקודת המבט האישית שדיברנו עליה קודם.

בתערוכה ישנן מספר סדרות, כל אחת כמעט שונה לחלוטין מהאחרות, בטכניקה, במסר, באמירה, בגודל וכו׳. אני מאמין שבתערוכה טובה, לא רק שכל סדרה או עבודה צריכה להיות טובה אלא שהאפקטיביות והערך נובעים מסך התערוכה. המסר השלם עובר כשרואים את כל התערוכה יחד והמסרים מתחברים לאמירה ורעיון.

יחד עם זאת, אני מקבל את האמירה שלך לגבי פואטיקה כמחמאה גדולה. יצירה פואטית היא סוג של אמת פשוטה וכנה בעיניי ובכך היכולת שלה להשפיע גדלה. מה גם שמהבסיס אני יוצא ליצור גם בשבילי, לא רק בכדי להשפיע על מישהו. אני יוצר הרבה מתוך אילתור ואינטואיציה והתהליך הוא מדיטטיבי ותראפי, מה שהרבה פעמים (אולי) מביא לתוצאה מעט פואטית.‎ ואני גם חושב שנוצר מתח חיובי בין מקורות חומרי הגלם וההשראה לבין התוצאה הפואטית‎

Yuval:

אז אולי שאלה אחרונה: כשאתה בוחן את ההתפתחות של העבודות שלך מאז שהתחלת בקריירה האמנותית ועד היום, מה השינוי שאתה רואה? או מה היה כבר כשהתחלת והיום הוא מגובש יותר?‎

Dede:

וואוו, זאת שאלה מצויינת, שאני נאלץ להתמודד איתה כל בוקר. היצר הראשוני הוא אחד הדברים החזקים ביותר, הוא היה שם מההתחלה. לאורך הדרך האמנותית אני כמובן מנסה לחדד ולחפש בדיוק מה הוא ולמה הוא שם.

אני לא חושב שהיה שום דבר מגובש מההתחלה. יש לי את הדעות וההשקפות שלי, אבל בהתייחס לקריירה האמנותית, היא עדיין מתפתחת ומשתנה כל יום. אני גם מקווה שהיא לעולם לא תפסיק להשתנות, אני נהנה מהגיוון ומשתעמם מעצמי מהר אם אני נתקע במקום אחד יותר מדי זמן.

את מה שאני עושה היום למדתי בעיקר בצורה אוטודידקטית וכשמתחילים ממצב כזה יש רק עוד ועוד ללמוד ולהתגבש, מה גם שהמרחב הציבורי והקהל הם כל כך דינמיים שכל יום צריך ללמוד דברים אחרים בכלל. אני מציב לעצמי אתגרים לאורך הדרך ומנסה לנצח אותם. הם גדלים מפעם לפעם ובכל התקדמות קשה יותר למצוא את הגבולות שנשאר למתוח או לשבור

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Dede:

(:::[]:::)

(היות וזה ראיון אינטרנטי)

זה היה אמור להיות פלסטר אבל כמובן הפך לסמיילי

Yuval:

כמובן…‎

dede_burn

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden