עבודה בעיניים // יהודית לוין

הפרטים הטכניים

פורטרטים 1, 2, 3, 4, 5, 6 – בתערוכה ״שתי סדרות, שש צוללות״, המוצגת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד. אוצרת: סמדר קרן. התערוכה עד 27.4.19. במוזיאון מוצגת במקביל תערוכתו של עמרם סטולר ״ואדי פיג׳אס״.

מי אני

יהודית לוין, ילידת הארץ 1949, עין ורד. למדתי אמנות בשנות ה־70 במדרשה לאמנות ושם אני מלמדת. 

העבודה

כשעבדתי על הסדרה לא חשבתי שתהיה בעיה בזיהוי הפורטרט. מתוך 100 אנשים רק שבעה מזהים מיד והיתר (אולי) מעדיפים לא לראות. כשמזהים, הדימוי נעשה ברור לכל לגמרי אבל ממשיך להיעלם (גם בעיני).

הסדרה נוצרה ב־2014. שלושה מהפורטרטים הוצגו בסוף אותה שנה בתערוכה קבוצתית בשם ״לכל איש יש שם״, שהתקיימה בגלריה דביר בתל אביב. בתערוכה ביקר אוצר ממוזיאון לאמנות בת זמננו מהעיר מונטבלייר שבצרפת, ששהה בדיוק באותה עת בארץ. הוא התעכב על שלוש העבודות ותהה מדוע העבודות המופשטות הללו נבחרו לתערוכת נושא שכזה. בתשובה הציע לו דביר, בעל הגלריה, שייגש ויביט בעבודות שוב, כפי שאכן עשה, וכשראה שוב הבין מה מצויר באמת.

שנה אחר כך הוא הציג את העבודות בתערוכה רחבת היקף בשם ״בחזרה לתהום: האמנות במבחן רצח העם״ (Retour sur l׳abîme: L׳art à l׳épreuve du genocide). במוזיאון באשדות יעקב נבנה במיוחד לתערוכה קיר המחלק את אולם התצוגה לאורכו ומאפשר לראות את כל ששת הפורטרטים באופן רצוף. מהצד השני של קיר החיץ נמצאות העבודות של האמן עמרם סטולר.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהסדרה תוצג במקום/ות מרכזיים וחשובים בארץ ו/או בחו״ל ו/או בתצוגת קבע (אשרי המאמין).

פלוס אחד

עבודה אהובה עלי במיוחד: ״חימרה״ מהתערוכה ״בעיות השעה״ בביתן הלנה רובינשטיין (2017). האוצר דורון רבינא הזמין אותי להרפתקה לצד עוד חמישה אמנים – לצייר ציור שימחק בסוף התערוכה על קיר בתערוכה. הסכמתי. כפתרון ראשון לבעיית גודל הקיר נמצאו בעבורי שש צוללות: הן מילאו את המרחב בציור, ופצצת אטום (שתכננתי לפוצץ בה את הצוללות) לא שכנעה. אחד האמנים שעבר ליד העבודה הסתכל ואמר ״הצוללת הזאת נראית כמו מטוס נשרף״. כמו אש להט חרב מתהפכת זה חוזר אלי: כשהייתי בת שבע צביקה, אחי הטייס, נהרג במטוס שנשרף. חשבתי שהשכול עבורי כבר עבר וחלף, ששבעתי ממנו, והנה אני מבינה, הוא שב.

בימים שעבדתי על הקיר הגעתי לתל אביב בבוקר וחזרתי בערב הביתה ברכבת, מרוכזת לחלוטין בדבר אחד שחמק ממני, מתוסכלת, נחושה, מבלי לדעת לאן התהליך יקח. השתמשתי בצבע זהב לצייר ארמון על הצוללת, אבל הארמון לא שייך. תוך כדי מחיקה נברא צבי או איל, אני מבינה שזה סיפור העקדה. הצוללת הופכת להיות גם מזבח או הר המוריה. הילד הסורי שנמצא מת על חוף הים היה לרחש לב פועם. חשוב היה שיחיה במרכז התמונה לפרק זמן קצר. כמעט הכל כבר נמחק. מרוב יאוש ואין אונים נוספו בצבע חום שני ראשים לציור, כאילו נכנסו פנימה, לתוך הקיר, כאילו נמאס להם מהתהליך שאינו יודע, והם הולכים מכאן. ממחיקתם נוצר היצור, אז ידעתי שהציור מושלם.

הקושי להיפרד מהציור הוביל ליצירת ״שש צוללות״, עבודה חדשה המוצגת בתערוכה הנוכחית, המורכבת משני סרטים, באחד תיעוד ערוך של ציור הקיר ולצידו רצף חזותי מקביל, הכולל אסוציאציות, מחשבות והבנות שקרו בזמן העבודה על הקיר ולאחריה.