מפגש עם נפשות על הקנבס: מיכל טמיר בבית האמנים ירושלים

בגלילה אקראית באינסטגרם קפצה לי תמונה שלה, מביטה אליי במבט צד פתייני, יושבת שפופה על נעלי עקב גבוהות ודקות. צילום מקצועי מסוכנות הדוגמנות שמייצגת אותה. משהו שם הפך לי את הבטן. המבט הזה הצחיק אותי אבל גם הבהיל והעציב אותי. רגע, היא הבת שלי. מה זה הדבר הזה שהיא נראית כאילו היא של העולם, מוצגת לראווה ומשדרת מיניות?

בסטודיו התחלתי לעבוד עם ההרגשה הוורודה החונקת הזו, כמו מסטיק שנתקע בגרון. הציור של הבת שלי שנהיית אישה ויוצאת לעולם, שהושפע מצילום הדוגמנות שלה, נוצר מיד אחרי גוף עבודה של חמישה ציורים שעסקו בשעות הפרידה מאמי, והוצגו בגלריה בנימין בתערוכה הזוגית ״גוף זר״ יחד עם נטע בכרך, שאצרה נעמה הנמן.

המעבר ממיטת המוות של אמי ומהתכנסות שבט הנשים המשפחתי סביבה לסצנת הדוגמנות של בתי, נתן את הטון לגוף העבודות שנולד ומוצג כעת בבית האמנים בירושלים, בתערוכת היחיד הראשונה שלי ״אוהל אדום״ – גם היא באוצרותה של נעמה.

יום הנעילה של ״גוף זר״ היה יום הפתיחה של ״אוהל אדום״. הצמידות בין שתי התערוכות יצרה מעין לידת תאומים לא זהים. שתי התערוכות התפתחו באותו אינקובטור, בלי מרחק נשימה בין הציור האחרון של זאת לציור הראשון בזו. כך מצאתי את עצמי נעה בחדות, כמעט בלי מחשבה, מקצה אחד של החיים – העזיבה את העולם, לקצה השני – היציאה מהבית אל החיים.

הדמויות המופיעות בציורים מאופיינות באלמנטים קרקסיים כבתיאטרון בובות – שפה גרוטסקית שנולדה מתוך הרצון שלי לייצר מרחב מדומיין שאינו קונקרטי. דרך הציורים אני רוצה לבטא מצב נפשי ורגשי, לא דיוק ביוגרפי או פיזי של הדמויות

הציורים בתערוכה ״גוף זר״ לא עסקו באמי, אלא בנו – הנוכחים סביבה, ובמרחב הרגשי שנוצר בינינו. דרך הציורים ניסיתי להעביר רגעים מתוך החוויה הרוחנית שאפפה אותי באותן שעות: מצב ייחודי של הלימה בין קודש לחול, בין חיים למוות.

אנחנו משפחה המורכבת ברובה מנשים והתחושה הייתה של טקס נשי עתיק. המעמד ודרך הפרידה התנהלו בדרך שהרגישה לי טבעית ביותר. במקום להיות מוצפת כאב כפי שציפיתי, הופיעו שלווה וקלילות. התחושה הזו באה לידי ביטוי ברצון הגדול שלי לשוב לעבוד בסטודיו מיד לאחר מותה, והתבטאה בצבעוניות הוורודה העזה של הציורים.

הדמויות המופיעות בציורים, הן בתערוכה ״גוף זר״ והן בתערוכה ״אוהל אדום״, מאופיינות באלמנטים קרקסיים כבתיאטרון בובות – שפה גרוטסקית שנולדה מתוך הרצון שלי לייצר מרחב מדומיין שאינו קונקרטי. דרך הציורים אני רוצה לבטא מצב נפשי ורגשי, לא דיוק ביוגרפי או פיזי של הדמויות.

היצירה נובעת מתוך הקשר האישי ביני לבין הדמויות שאני מציירת, נשים המוכרות לי, קשורות לחיי ונושאות עבורי משמעות רגשית עמוקה. אלה הם לא דיוקנאות של זרות, אלא מפגש עם נפשות שהאהבה אליהן מאפשרת התבוננות מעמיקה המתגלמת גם על הקנבס.

לפספס אותי

כשאני בסטודיו, דרך הציור היא הדבר היחיד שעומד מול עיניי. אין באותו רגע חשיבות לנושא הציור. הלך הרוח שאיתו אני מגיעה מוטמע כבר בתוכי ומתבטא מעצמו. אני מנסה להוציא אותו החוצה דרך שאלות על קומפוזיציה, איכות הקו והכתם, מערכת היחסים הצבעוניות, המתח בין ריק לדחיסות, קצב העבודה ונוכחות הדמויות העולות.

בציור של בתי, אלה, היא מופיעה כמעין בובה עם ראש גדול ועיניים ילדותיות. דרך הציור ניכסתי אותה לעצמי מחדש, ניטרלתי את המיניות והחזרתי בכוח את הזמן לאחור. הציור מחזיק בתוכו עבורי את המתח בין הדחף להגן עליה לבין העלבון שלי מהנפרדות בינינו וההכרה בעצמאות שלה.

שם התערוכה נולד בהשראת הספר״ האוהל האדום״ של אניטה דיאמט, המתאר מרחב נשי ללא גברים, מרחב של תמיכה, טקסים וחוכמה משותפת, המאפשר לנשים החיות בעולם פטריארכלי אלים לשמור על בועה של רוך וחמלה.

גדלתי בחיפה בבית תלת־הורי: אמא שלי, אבא שלי וסבתא שלי שגרה איתנו מאז שהייתי בת חמש. אנחנו שלוש אחיות, וביחד כולנו חמש נשים – אוהל אדום מודרני. אמא וסבתא שלי הגיעו מעולם שבור ונאבקו לשרוד בעולם גברי ושוביניסטי. הן לא הסתדרו זו עם זו; אבל אני, שאהבתי את שתיהן, הרגשתי חגיגה של אחוות נשים שלא נחגגת.

כל אחת נשארת בודדה בבועה שלה. הן חוו את עצמן כשקופות, ובמובנים מסוימים אכן היו כאלה בכך שהסכימו למלא את ״תפקיד האישה״. המאבק שלהן לתפוס מקום היה נדמה לי כחלש מדי ולעיתים כושל, מה שעורר בי כעס ותסכול.

כשיצאתי לעולם, הרגשתי נטולת כלים או דוגמה לאופן שבו אישה יכולה לתפוס מקום. החרדה הגדולה שלי הייתה להרגיש אוויר כמותן, לפספס אותי. מתוך המקום הזה התעורר בי דחף לפענח אותן ואת ילדותי לצידן. במשך ארבע שנים ציירתי רומן גרפי (״החוף השקט״, הוצאת מטר, 2009), שבאמצעותו ניסיתי להבין מהו הדבר שנצרב בי כהחמצה ולמה. גיליתי שעבורי פעולת היצירה עצמה היא ההיפך מההחמצה ומהשקיפות שגדלתי בתוכה.

בתערוכה אני ממשיכה את השאלה על נראות ובוחנת אותה גם דרך הדורות הצעירים של המשפחה. באחד הציורים אחיינית שלי יושבת על הספה ומצלמת סלפי, לבי נכרם למראה האילוץ שבחיוך הקפוא. חשתי את משקל הציפייה החברתית שמאחורי הצילום ואת הדחף להיראות שמחה. בציור התעקשתי לייצר הבעה כפולה, חיוך שמאחוריו בעתה דקה.

הציורים בתערוכה נעים סביב נשים בדורות שונים במשפחתי – מבתי אל אחיותיי ואחייניות שלי, דרך אמי וחמותי ועד אליי. אנחנו מופיעות לבדנו, בזוגות ולעיתים כערימת נשים שמתמזגת אחת אל השנייה על ספה. בחרתי לשמוט את ה׳ הידיעה בשם התערוכה ״אוהל אדום״, ובכך אני מוותרת על המקום המקראי האידאי.

אוהל אדום הוא מרחב המהדהד זיכרון קדום המשותף לנשים, אבל באנונימיות שלו טמונה גם אפשרות לשכוח שבכוחנו ליצור יחד מקום של אהבה וכוח אחת עבור השנייה, שיש לנו אחריות לפעולה של חמלה, הכלה ושיתוף זו עם זו; ואפשרות לייצר הבנה שאנחנו לא מתקיימות רק עבור עצמנו. אני חושבת שפעמים רבות האפשרות הזו מוחמצת ולא מתממשת, למרות שזה הכוח והטבע שלנו.

בטקסט האוצרותי מצליחה נעמה ללכוד במדויק את חשיבות המרחב המשפחתי הנשי שלי עבורי, ואת הדרך שבה הוא מתבטא דרך הציור שלי: ״באמצעות מלאכת הציור בוחנת טמיר את השבט המשפחתי הנשי שבתוכו היא מתקיימת. הדמויות, המגלמות אותה, את אחיותיה ואף את הדור הנשי הבא במשפחה, שבות ומופיעות.

״מציור לציור הן עוברות טרנספורמציה, מחליפות תפקידים, צבעים ופנים, כך שלא ניתן לזהות ולהבין מי היא מי. הסיפור האישי מוסט הצידה, ובמקומו עולה רגש אינטימי של סולידריות ושל שותפות גורל. באחוות נשים הן דרות שוב יחדיו בין כותלי הגלריה, המשמשים כתחליף לאוהל האדום, משתקפות האחת באחרת כבמראה אינסופית, וכך מעניקות נִראות והכרה זו לזו״.

---

מיכל טמיר | אוהל אדום
אוצרת: נעמה הנמן
בית האמנים ירושלים, שמואל הנגיד 12
נעילה: 9.5