כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מיקו כובשת את העולם ומחממת (כהולוגרמה) את ליידי גאגא

סרטה של אן אורן, The World Is Mine, שזכה בתחרות הסרטים הישראלית בפסטיבל אפוס האחרון, עוסק בדמות מנגה וירטואלית שהפכה ללהיט בקרב מעריצים אובססיביים בטוקיו

Shlomit:

הי אן, ברכות על הזכייה. כבת משפחה אני שמחה במיוחד… ציפית לזה?

Ann:

לא חשבתי על זה ממש, פשוט שמחתי להקרין את הסרט במוזיאון

Shlomit:

הסרט כבר הופיע בפסטיבלים רבים בעולם: משהו השתנה בזה שהוא מוצג במגרש הביתי מבחינת התחושה?

Ann:

בטח. הקהל הישראלי הוא מאוד חד, ומכיוון שזה העולם שממנו אני מגיעה, זה חשוב לי ומסקרן אותי לראות איך הוא מתחבר למה שאני עושה. למרות שזו לא המטרה שלי לספק את הקהל אלא לשאול שאלות, אם אני מרגישה שהקהל יוצא מועשר או מאותגר ועט עלי בשאלות לאחר ההקרנה, אני מרגישה שעשיתי עבודה מעניינת; שהוספתי משהו לנוף. ולכן אני אוהבת גם לשבת באולם תמיד בזמן ההקרנה

Shlomit:

ספרי קצת על הסרט לטובת אלה שלא ראו

Ann:

הסרט סובב סביב דמות וירטואלית בשם האטסונה מיקו. מיקו היא תוכנת סינתיסייזר, אבל בשביל לקדם את מכירות התוכנה, עוצבה דמות מנגה חמודה, ורק אז היא הפכה ללהיט בקרב קהילה של מעריצי מנגה אובססיביים בטוקיו. כל יישותה של מיקו – מילים, לחן ואנימציה – נוצרת על ידי המעריצים, וזה הקסם שלה. והיא אפילו מופיעה כהולוגרמה! 

והכרטיסים נחטפים. החברה שיצרה אותה הבינה שבמקום לתת למעריצים אלילה מן המוכן, היא יכולה לתת להם את הכלים ליצור את האלילה בעצמם. וזה עובד: היא קיימת כבר יותר מעשור, והפופולריות שלה לא דועכת. להפך, יותר ויותר שומעים עליה בעולם. המעריצים שלה יכולים להמציא אותה בכל יום מחדש, והיא מצליחה להישאר רלוונטית. היא אפילו ״חיממה״ את ליידי גאגא כהולוגרמה.

רציתי לראות מי הם המעריצים האלה, ובשביל להכנס לעולמם, חשבתי שאם אתחפש לדמות, פרקטיקה המכונה ״קוספליי״, הם יפתחו אלי יותר וכך אוכל לעשות את הסרט המעניין ביותר כבחורה מערבית שמנסה להבין מה קורה שם. נסעתי לטוקיו לצלם ומה שיצא בסוף זה סרט מסע הבוחן זהות דרך קוספליי וההערצה של דמות וירטואלית, בעולם שבו הפנטזיה יותר אמיתית מהמציאות וההפרדה בין השתיים הפכה למיושנת

Shlomit:

איך הגעת לנושא הזה של קוספליי ביפן?

Ann:

במקור סוקרנתי מתרבות ה״אוטקו״, קהילת מעריצי המנגה האובססיביים; זו תת־תרבות ביפן, ממש לא מיינסטרים. הייתי ב־2012 בטוקיו כתיירת וביקרתי באקיהברה, המֶכה שלהם. הם נראו לי כמו כת משונה בכניסה לחנויות של החוברות והפיגורינות לאספנים, כולם לבושים דומה עם מכנסיים בגיזרה גבוהה, פאוץ׳, שמנמנים יחסית, ומה שהכי בלט לי היה המבט בעיניים, מרחף כזה, כאילו הם לא רגילים ליצור קשר עין. זה היה נראה לי קצת מסומם. המפיקה השותפה שלי, מוטומי הארויאמה, אמרה לי שהם לא רוצים לבזבז זמן בשיחה כי הם רוצים להשקיע אותו בקריאת עוד ועוד מנגה.

בהמשך גיליתי שזה עולם שסוחף אנשים עם חוסר יכולת חברתית לתקשר ורציתי לעשות עליהם סרט, מכיוון שזו בעיה שנוכחת יותר ויותר בכל העולם. במסגרת התחקיר גיליתי את מיקו, הדיווה הווירטואלית, וכפי שאחת הדמויות בסרט הגדירה אותה: ״המלאך הקטן שלנו״. גיליתי איך מיקו נותנת להם עילה לתקשר וליצור ביחד (השירים, האנימציות והארועים הם כולם שיתופי פעולה שנעשים בעילום שם דרך הרשת). הם מרגישים יוצרים, אמנים, וכשהם שרואים אותה כהולוגרמה על הבמה, הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, חלק מהמנגנון הזה שיוצר אותה

Shlomit:

איך זה בא לידי ביטוי?

Ann:

זה שהיא דמות ריקה מתוכן, נותן למעריצים שלה מרחב יצירה. בחלל הזה הם יכולים להציב את התשוקות והצרכים שלהם, הם דוחסים זאת למלים ולמוזיקה שהם כותבים, וגם לפעילות אחרת שלהם: הם מקשטים מכוניות עם הדמות שלה, מתחפשים להאטסונה מיקו, מרכיבים בובות שלה, ויוצרים בשיתוף פעולה אנימציה שמלווה את שיריה. כך הם יוצרים לעצמם תחושת שייכות ומייצרים לעצמם הזדמנות להשתלב חברתית. זה הרגיש לי כמו הקצנה של תרבות המדיה החברתית ולכן ידעתי שזה נושא אוניברסלי.

לקוספליי נחשפתי בשיטוטי התחקיר, והזמנתי לי תחפושת במקור רק להשראה, אבל כשניסיתי בעצמי הבנתי מה זה. כמו לאכול מלא מלא סוכריות ואחר כך משהו כמו מסיבת פורים. כשמתנערים מהבושה זה די כיף בהתחלה. הרגשתי כמו גרסה מצויירת של עצמי, וכשהורדתי את התחפושת הרגשתי כמו ״טיוטה״ של עצמי

Shlomit:

אני מניחה מבחינה טכנית שההפקה לא היתה פשוטה

Ann:

מממ… היא דווקא כן היתה פשוטה. עבדתי עם צוות מקומי, צלם ומפיק בשטח ומוטומי שהיתה גם המתרגמת הסימולטנית. עם צוות קטן היינו מאוד דיסקרטיים והכל התגלגל חלק בצורה מפתיעה. מכיוון שאני לא דוברת יפנית בכלל, מוטומי תירגמה מהר ביני לבין שאר המשתתפים בסרט וחתכנו את זה בעריכה.

לא היה לנו ממש תסריט, רק אנשים ולוקיישנים שבחרתי בשיטוטי התחקיר: הסתובבנו מוטומי ואני שבועיים בכל מני מקומות, זה הרגיש לי כמו להיות עיתונאית. התכנית היתה רק עם מי להפגש ואיפה, וניחשתי מה יקרה, אבל הופתעתי כל רגע מחדש: לא יכולתי לחזות דבר מכיוון שזו תרבות כל כך שונה, אז זרמתי וניסיתי למתוח את הגבולות כדי לתפוס רגעים מיוחדים ולהביא את עצמי באופן האותנטי ביותר שלא הייתי מסוגלת במצבי. לא רציתי להיות המראיינת עם המיקרופון, אלא ״לקפוץ עמוק לבריכה״ ולראות מה יקרה. כן… זו בדיוק היתה הגישה

Shlomit:

איך את מגדירה את הסרט? מצד אחד את מגלמת דמות, ומצד שני כל מה שקורה מסביב הוא אמיתי, דוקומנטרי

Ann:

תמיד קראתי לזה faux-cumentary, כי כל הדמויות אמיתיות וגם האירועים, רק אני חצי מבויימת. אבל כל יוצר דוקומנטרי יכול להעיד שהסרט הוא רק המבט הסובייקטיבי שלו. אין אחריות עיתונאית לתחקיר וחשיפת ״אמת״ כמו בעיתון יומי, למרות האשליה. ובגלל שגיליתי שם קהילה שלא ממש חשוב לה מה אמיתי ומה לא כל עוד הם מחייכים, וזה מצב שיש לו שלוחות בכל העולם, פוסט־אמת בין טראמפ לאינסטגרם, חשבתי שזו גישה דוקומנטרית שמשקפת את העולם שהסרט בוחן בפרט, ואת התקופה ככלל

Shlomit:

אחרי שחקרת לעומק את התופעה וממש התערית בתרבות הזו, את יכולה לחלוק כמה מהתובנות שעלו? מה לדעתך השורשים לכך?

Ann:

אני חושבת שהיא כמו סם בשבילם, בריחה שמשכיחה את הצרות, מעלה חיוך, אך בסוף היום לא פותרת שום דבר. זו רגרסיה לילדות. אגב, סביב מיקו אין הרבה מיניות, זה קצת מרגיש כמו מסיבות יומולדת בגן; כאילו הם מצאו מפלט מהקשיים החברתיים שלהם. טיפול פסיכולוגי מקובל שם פחות, והפסיכולוגית שהשתתפה בסרט כל כך התרגשה לפגוש אותי ורצתה למדוד את ציוד הקוספליי שלי בעצמה. זה אומר הרבה לא?

אבל שוב, האוטקו הם לא כל יפן אלא רק תת־תרבות. מישהו שפגשתי בתחקיר סיפר לי על אקיהברה, השכונה שלהם, שפעם היתה שכונה של סמוראים, ומבחינת מסירות, האוטקו הם כמו סמוראים

Shlomit:

איך זה מתייחס לתרבות המערבית? את רואה אותנו מתפתחים לזה? במידה מסויימת אנחנו כבר שם ומצד שני התרבות הזו לא מפותחת אצלנו

Ann:

זו הקצנה אך לא מופרכת: בכל העולם אנשים יושבים רוב היום מול מסך מחשב ועוקבים אחרי אנשים כפי שהם ״משווקים״ את עצמם ברשת. זו סוג של בדיה. בזה קים קרדשיאן הצטיינה, ומהשורש הזה מיקו היא רק הקצנה. ויש גם דוגמניות וירטואליות היום ופילטרים מצועצעים, וכל מודל היופי משתנה בהשראת זה.

הכוכבים בתרבות הפופולרית תמיד משפיעים על הפנטזיה הקולקטיבית לכן גם אלו שמזלזלים בחשיבות התופעה של מיקו ואומרים ״היפנים משוגעים״, בעיניי הם עיוורים. החיים של כולנו שזורים בפנטזיות וירטואליות, וזה לא דבר חדש כמובן: האינטרנט נותן כלים לחוות את זה בצורה מסויימת אבל זה הטבע האנושי. גם רוברט מוזיל כתב על זה בשנות ה־40 ב״אדם ללא תכונות״, על תחושת המציאות, עולם עם חוויות בלי האדם שחווה אותם, כאילו חוויה אמיתית היא דבר שנעלם מהעולם

Shlomit:

איך הסרט מתייחס לשאר העבודה שלך בשנים האחרונות? יש קשר?

Ann:

כל העבודות שלי קשורות לפנטזיה ולשאלה למה אנחנו רוצים מה שאנחנו רוצים? זה בא לידי ביטוי במיצבים ובסרטים בכל מני פורמטים. אני מנסה לקשר אותם תמיד, באמצעות הקצנה, או לתרבות מהעבר (קולנוע, תאטרון או ספרות) או לתופעה פופולרית עכשווית. אני מתעניינת בתרבות פופולרית ומנסה להקצין אותה כדי לשאול שאלות על התקופה, לא בכדי להעביר ביקורת, כי היא ברורה מאליה

Shlomit:

מה הפרוייקט הבא?

Ann:

אני מתחילה גוף עבודות סביב אומנית סאונד לסרטים שעולמה מתערבב עם עבודתה

Shlomit:

יש למה לחכות

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden