כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ליאור זלמנסון, שיחדש. צילומים: מ״ל

השִׂיחָדָש של ליאור זלמנסון

בתערוכת יחיד ראשונה במשכן האמנים הרצליה, ליאור זלמנסון בוחן כיצד האלגוריתמים של גוגל ופייסבוק משנים את הדרך שבה אנו מתקשרים אחד עם השני, ואת האופן שבו אנו מסתכלים על ההיסטוריה

Yuval:

הי ליאור, מה קורה? מזל טוב על התערוכה!‎

Lior:

תודה רבה רבה, מתרגש מאד‎

Yuval:

יפה! קודם כל אהבתי את השם, שִׂיחָדָש

Lior:

הוא לא שלי, אלא של ג׳ורג׳ אורוול. Newspeak היא השפה שהוא מציע, שכיכבה גם ב־1984, רדוקציה של אנגלית שנועדה לשליטה במחשבות דרך הגבלת יכולת הביטוי.‎ אני לא בטוח מאיזה תרגום היא התחילה להופיע בעברית כ״שיחדש״, כנראה בתרגום בהוצאת עם עובד‎ של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג׳נטילה ברוידא)‎

Yuval:

ועם זה בדיוק רציתי להתחיל, כי רציתי להגיד שהוא לא באמת חדש, השיח, אפילו במובן שלך. כמי שעוקב אחרי העשייה האמנותית והתרבותית שלך, זה מסוג שהנושאים שאתה מתעסק איתם הרבה זמן: הדיאלוג עם בינה מלאכותית, כיצד הטכנולוגיה משנה את תפיסת המציאות שלנו. נכון?‎

Lior:

לגמרי. התערוכה היא תוצר של מחקרים אמנותיים וחברתיים שלי שהתחלתי כבר לפני יותר מחמש שנים. כל שנה אני נהנה לאצור את פסטיבל פרינט סקרין במדיטק חולון, שבו הנושאים האלו עולים, אבל הפעם הרגשתי שאני לראשונה מבצע תהליך עומק, אמנותי, שבו אני מייצר קו ברור בנוגע לשאלות של בינה מלאכותית בהקשרים של שפה. 

ליאור זלמנסון. צילום: בוריס גילטבורג

וגם לך יש חלק בזה: ב־2015 הצגתי בבית הנסן ב־oops, תערוכה שאצרת שעסקה בטעויות, את העבודה Excess Ability, שמראה מה קורה כשמפעילים את הכתוביות האוטומטיות של יו־טיוב על ועידת העיתונאים שבה השיקו את הכתוביות האוטומטיות. הטעויות שהיו בחלקן מצחיקות ובחלקן מבהילות, התחילו אצלי תהליך ארוך תחת השאלה מה קורה כשרובוטים ואלגוריתמים מתווכים לנו את השיח והשיחה? מה אנחנו מאבדים בדרך? איזו שפה חדשה נוצרת?‎

Yuval:

שמח שהזכרת את oops, מאוד נהניתי לעבוד עליה. אבל אם לחזור אליך, אני יודע שזו שאלה גדולה, אבל מה הבנת על הנושא בחמש השנים האחרונות? ואיך תרגמת את התובנות בתערוכה?‎

Lior:

אולי הדבר הכי גדול שהתחדד אצלי הוא שבינה מלאכותית לא רק הופכת את המחשב ליותר ״אנושי״, אלא ככל שהיא מוטמעת בתהליכים יום־יומיים, היא הופכת אותנו ליותר ״ממוחשבים״. לדוגמה, צפיתי לא מעט בסרטוני יו־טיוב שבהם אנשים מתקשרים עם העוזרות הממוחשבות והבוטים, וראיתי עד כמה התקשורת שלנו נהיית מוגבלת, ממוכנת, ונוטה להשתמש ב״ציווי״.

אנחנו רוצים שהמחשב יבין אותנו ולכן אנחנו צריכים לתקשר איתו לא כאל אחד כמונו אלא כאל תייר, כאל ילד או לעיתים כאל עובד זר, אך כשדיבור זה נהיה יום־יומי הוא חודר למציאות כולה. כשילדים מתחנכים מגיל צעיר לדבר קודם אל המחשב, הדיבור הזה ממשיך אל מול האנשים האחרים בחייהם

הדבר הזה מובן, אנחנו רוצים שהמחשב יבין אותנו, הוא עדיין בעל מוגבלויות ניכרות ולכן אנחנו צריכים לתקשר איתו לא כאל אחד כמונו אלא כאל תייר, כאל ילד או לעיתים כאל עובד זר, אך כשדיבור זה נהיה יום־יומי הוא חודר למציאות כולה. כשילדים מתחנכים מגיל צעיר לדבר קודם אל המחשב, הדיבור הזה ממשיך אל מול האנשים האחרים בחייהם 

Yuval:

מעניין! לא חשבתי על זה

Lior:

בתערוכה זה מתרגם לעבודה ״Basic Basic English״. הלכתי להיסטוריה לשנות ה־30 של המאה ה־20 ולניסיון לצמצם את השפה האנגלית (על ידי הבלשן/סופר סי קיי אוגדן) ל־850 מילים בלבד, שאפשר יהיה ללמד בקלות כל אחד במדינות הכבושות של האימפריה הבריטית. כעת לקחתי את אותן 850 מילים ונתתי לאנשים מהמדינות הללו (לדוגמה הודו או קניה) להקריא באנגלית. זה תהליך שלוקח כ־25 דקות בכל פעם. 

לאחר מכן הרצתי את קובץ הקול לאלגוריתם זיהוי הקול של גוגל, זה שמזין את העוזר האלקטרוני שהם בנו, ומחקתי מהמילון כל מילה שהעוזר פספס לפחות ב־30 אחוז מהמקרים. נשארתי עם מילון של 648 מילים בלבד. בתערוכה, יש מעין הולוגרמה שהיא האנשה של עוזרת ממוחשבת והיא מלמדת אותך כיצד יש להשתמש בשפה החדשה ולדבר איתה.‎

התוצאה יכולה להיראות מצד אחד אוטופיסטית, אנו הולכים לקראת הבנה מחודשת בין אנושי ללא אנושי, ומצד שני דיסטופית שכן השפה החדשה מלאה בציוויים ובניסיונות לפשט משמעות, להימנע מכל דבר שהוא לא ברור לרבות מטאפורות ודימויים

Yuval:

אני אולי מקדים קצת את המאוחר אבל אני תוהה מה קורה שמתרגמים את המחקר לעבודת אמנות. למה אתה עושה את זה? מה אתה מקווה שיקרה לקהל? לאיזה תגובות אתה מצפה, אם בכלל? כי יש הבדל בין לספר על זה לבין ליצור מזה אמנות‎

Lior:

אני איש אקדמיה בעבודתי היום־יומית. כמובן שהיה מקום למחקר של ממש הבוחן את נקודה זו, ואני עדיין מעריך שיש סיכוי שאגיע לכך בעתיד.

במחשבתי על תערוכה רציתי להפגיש בין האנושי ללא אנושי, בצורה המוחשית ביותר האפשרית, ואת זה אי אפשר להשיג בדפי נייר עמוסים בהערות שוליים. התרגום של מחשבות המחקר לגלריה פיזית לא היה פשוט, והייתי אף אומר שהמחקר עצמו נגמר בשנה הקודמת ושבשנה האחרונה אנו רק חושבים על איך מציגים את כל זה בהקשרי גלריה. 

בתהליך הזה הבנתי שהתערוכה שלי עוסקת לא רק בשאלות של שפה, ובטח לא רק בשאלות טכניות או חברתיות, אלא בתהליך היצירה של הבינה הלא אנושית; הדרך שבה היא יוצרת משפטים או אימג׳ים או אוצרת (בלי להתכוון) אוביקטים רבים, פשוט על ידי זה שהיא מזהה אותם כשייכים לאותה מחלקה. כמו כן יש בתערוכה התייחסות לדימוי הפופולרי שיש לנו של בינה מלאכותית בציבור הרחב – כעל נקבה וכנותנת שירות, דמויית דיילת מכירות כמו בסרטים דוגמת ״היא״.

יש בתערוכה התייחסות לדימוי הפופולרי שיש לנו של בינה מלאכותית בציבור הרחב – כעל נקבה וכנותנת שירות, דמויית דיילת מכירות כמו בסרטים דוגמת ״היא״

במובן רב, הבנתי שלמרות הנושאים הגדולים של שפה ושיח, אני מועסק לא פחות בשאלות של דימוי הלא אנושי, של אמנות הנאצרת על ידי הלא אנושי, וכן של התוצאות הרגשיות של המפגש בינינו לבין הממוחשב.‎ כתוצאה מכך אני רוצה להאמין ולקוות שבתערוכה החוויה לא תהיה לימודית, אלא דווקא אסתטית ורגשית

Yuval:

אהבתי! ספר מה עוד יש בתערוכה‎

Lior:

המיצב השני והגדול שמשלים את התערוכה נקרא ״Image May Contain״. אם במיצב אודות השפה הרזה אני מתמקד בחוש השמיעה של הבינה המלאכותית, פה אני בוחן את הראייה. מסתבר שפייסבוק פיתחו אלגוריתם שיכול לזהות אוביקטים מסויימים בתמונות ולתרגם אותם כשם אלטרנטיבי לתמונה. ולמה זה נדרש? מדובר בפיצ׳ר שנועד לעיוורים: כשהם גולשים בגרסה קולית של פייסבוק, הם מאזינים לשם התמונה כתחליף לתמונה שלא יוכלו לראות.

עד כאן טוב ויפה, בדומה לכתוביות האוטומטיות של יו־טיוב שעוזרות לחירשים, גם פייסבוק עוזרת ״להנגיש״ טכנולוגיה בסיועה של הבינה המלאכותית. הבעיה מתחילה כשהאלגוריתמים עושים עבודה מאוד מאוד בעייתית. מה שעשיתי בגלריה זה לקחתי עשר תמונות ששינו את העולם ב־100 השנים האחרונות, לדוגמה רצח קנדי. התמונה של קנדי נוסע בשיירה שניות לפני היריה, תורגמה על ידי האלגוריתם ל ״עשרה אנשים, מכונית״; לא ברור מה העיוור אמור להבין מזה

Yuval:

קטעים

Lior:

ואז מה שבחרתי לעשות זה לאתר את כל התמונות שקיבלו את אותו תיאור בדיוק בפייסבוק. הגעתי לעשרה אנשים ליד מכונית חתונה באסיה, ועשרה ילדים ליד מכונית משטרה, ככל הנראה באוסטרליה, ועוד כהנה וכהנה. השתמשתי בטכניקה של הדפסה לנטיקולרית, המוכרת לנו מהגלויות בחנויות המזכרות שבהן יש כמה תמונות שזזות כשאנו מזיזים את הגלויה. יצרנו עשרה אוביקטים שבכל אחד התמונה המקורית ששינתה את העולם ועוד 5-6 תמונות הזהות לה על פי האלגוריתם, ואת כל האוביקטים התלת־ממדיים הכנסתי למיצב אחד גדול שמרגיש כמו תא־הדים, או מבוך מתעתע שבו כל צעד שלך משנה את כלל הדימויים שאתה רואה

Yuval:

אז עוד שאלה בהמשך למקודם: מה שתיארת עכשיו נשמע מגניב, אבל אני תוהה איפה עובר הגבול בין עבודה מגניבה לעבודה עם ערך (וזה לא סותר כמובן). או אולי השאלה אחרת, גם בהמשך לשאלה הקודמת: ביקרתי בתערוכה, הבנתי שלהסתמך על טכנולוגיה זה דבר בעייתי, מה עכשיו? מה אני יכול לעשות? אפשר או צריך להילחם בה? ‎

וכן, אני יודע שזה הרבה שאלות ולא שאלה אחת…‎

Lior:

ראשית, אני חושב שזה קצת מוזר בעולם האמנות לדבר על דיכוטומיה של מגניב מצד אחד ובעל ערך מצד שני. אני חושב שאמנות, להבדיל מעיצוב וממדע, היא בעלת ערך בעצם יצירת החוויה הרגשית והאסתטית, ואני מודע לכך שכיוצר טכנולוגי קל לי ליפול למלכודת של ״המגניב״ ואני מאד מנסה ביחד עם האוצר המופלא, רן קסמי אילן, לא ליפול למלכודות המוכרות. במובנים רבים, גלרייניים, זו תערוכה אנלוגית משהו, ורוב הטכניקות שהשתמשנו בהן להצגה אינן ״חדשניות״.

אני חושב שזה קצת מוזר בעולם האמנות לדבר על דיכוטומיה של מגניב מצד אחד ובעל ערך מצד שני. אני מודע לכך שכיוצר טכנולוגי קל לי ליפול למלכודת של ״המגניב״ ואני מאד מנסה לא ליפול למלכודות המוכרות

לגבי האמירה בתערוכה, אני חושב שזה יהיה פשטני להגיד שטכנולוגיה זה דבר בעייתי. אני חושב שטכנולוגיה היא גם דבר נפלא וזה די לא ייאמן מה אותם אלגוריתמים מסוגלים לעשות. אני מעריך מדעני מחשב ואנשי בינה מלאכותית רבים, אבל אני מנסה לומר דבר אחר: אני חושב שכבר כיום, אפילו שהאלגוריתמים אינם מושלמים, אנו במידה רבה נשלטים על ידיהם. כמעט כל התוכן שאנו נחשפים לו מסונן, מתועדף ומוצג לנו עקב חישוב אלגוריתמי. אני רוצה להנגיש את המורכבות של ״העין האלגוריתמית״ הזו: אני לא רוצה רק לחשוב מה היא לא עושה טוב, אלא ״מה היא עושה״ בכלל

Yuval:

אז מה היא עושה?

Lior:

אני חושב שהיא מייצרת נקודות ראיה חדשות, שפות חדשות, וזה יהיה קצת פשטני להגיד שזה טוב וזה רע. אין לי ספק שבעבור חלק, שמראש חוששים מטכנולוגיה, התערוכה עלולה להזין את הפחדים שלהם, ואני חושב שאם אנשים יתקרבו ויחשבו על העבודות ועל חווית הצפיה וההאזנה, הם יבינו שיש פה בעיקר הזדמנות למפגש עם האחר הלא אנושי, על שלל ההטיות והמגבלות שלו, ועל התוצרים שלו, שבין אם נרצה לבין אם לא, מהווים את הדימויים המרכזיים שלהם אנו נחשפים בעידן האלקסה והסירי, הפייסבוק והאינסטגרם

Yuval:

אז אני חייב לשאול: אתה אופטימי? גם בכלל בחיים וגם בכל הקשור ליחס אדם־טכנולוגיה?‎

Lior:

בוא נגיד שאני חושש בימים אלו מהמשבר האקולוגי יותר ממה שאני חושש מהשתלטות הבינה המלאכותית. אני באמת מאמין שבהקשר של השני, המודעות הולכת וגדלה, ויש שיח אקדמי, חברתי ואמנותי אמיתי בדבר השפעת האלגוריתמים על חיינו. יש במהלכים שנעשים בשנים האחרונות גם כדי לשנות קצת את חברות הענק כדי שיחשבו על ההשלכות האתיות והעתידיות של מעשיהן, אבל אנחנו כמובן עדיין לא שם. עדיין יש סכנות אמת שהחברה שלנו הולכת להיות פחות שיוויונית ופחות אנושית בגלל כל הטכנולוגיה. בגדול, למרות הכל, אני נשאר חיובי בנושא הזה. כאמור, בעניין משבר האקלים, אני הרבה פחות

Yuval:

כן, יש עוד סוגיות שאני פחות אופטימי לגביהן אבל זה נושא לצ׳אט אחר… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Lior:

אני חושב שתערוכה מסוג זה מרוויחה המון משיח, ולכן אני מודה גם לך על ההזדמנות לשוחח על זה וגם מזמין את הקוראים לשני אירועי שיח בנושא. הראשון בשבת 15.6 בשעה 11:00 עם הדוקטורים רומי מיקולינסקי, נטע אלכסנדר וערן פישר; והשני בשלישי 2.7 בשעה 19:00 עם ד״ר כרמל וייסמן, ד״ר עפרי אילני ובר חיון. כל זה, במשכן האמנים הרצליה


שִׂיחָדָש
משכן האמנים הרצליה, רחוב יודפת 7, הרצליה
ב, ד 10:00-14:00; ג, ה 15:00-19:00; שישי, שבת 10:00-14:00

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden