כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

עינת עמיר, מיצב משתף קהל בתערוכה בינינו במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

מגלים אוצרות // שיר מלר ימגוצ׳י

מה״מעבדאדא״ במוזיאון ינקו דאדא ועד ״בינינו״ במוזיאון ישראל, שיר מלר־ימגוצ׳י חוקרת את האופן שבו אמנות מזמינה את הצופים לדיאלוג וחוויה. במקביל היא מגשרת בין תרבויות כאוצרת מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח  

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה המעבדאדא במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד ב־1995. באותה תקופה עבדתי במוזיאון כרכזת חינוך ולמדתי אוצרות באוניברסיטת תל אביב. אני רואה את תפקידי כאוצרת לגשר בין תרבויות הרחוקות זו מזו בזמן ובמקום. רציתי לאצור תערוכה פעילה, שתאפשר למבקרים להיות ״אמני דאדא״ ולחוות בעצמם את החיבור בין אמנות לחיים. כלומר: להתנסות במגוון אופני ביטוי דאדאיסטיים כמו מיצג, שירת דאדא, פוטומונטאז׳, רדי־מייד ועוד. תהליך העבודה המשותפת עם קבוצת תו, מעצבי התערוכה, היה בעבורי קפיצה פנימה לעולם חדש, אין־סופי באפשרויות הגלומות בו. עולם שידעתי שארצה להמשיך לחקור ולגלות מקרוב.

מעבדאדא במוזיאון ינקו דאדא. צילומים: מ״ל

שיר מלר ימגוצ׳י

התחנה האחרונה

מ־2006 אני אוצרת מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח בקיבוץ הזורע, שם אני מחברת בין אמנים עכשוויים מאסיה ואמנים ישראלים שיוצרים בזיקה לאמנות המזרח – הקרוב והרחוק. המוזיאון נמצא בנוף קיבוצי של מדשאות ושבילים, מרוחק משאון העיר, וגם אופי התערוכות מאפשר מבט פנימי ומדיטטיבי. באמצעות שיתופי פעולה ותכניות שהות־אמן (רזידנסי) הזמנתי למוזיאון אמנים מהודו, קוריאה, וייטנאם, סין ויפן – אלו הן תרבויות ותפיסות אסתטיות ופילוסופיות שלקהל הישראלי יש פחות הזדמנויות להכירן. למרות שנדמה שהעולם הופך לכפר גלובלי, אותי מעניינים דווקא ההקשרים בין ההווה לעבר, בין המסורת לשאלות שמעסיקות אמנים בני זמננו.

לאחרונה נפתחה במוזיאון תערוכת יחיד של אורית חופשי ״פעימות״, שפורצת את גבולותיו המוכרים של תחום ההדפס; לצידה מוצגת תערוכה פעילה ״קימונומטריקס״ – קימונו מעוצב בהשראה מקומית על ידי סטודנטיות מהמחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. לפני כן הצגתי מיצב של האמן היפני קוג׳י אונו ״מרחבי תודעה״, עבודה תלוית חלל עשויה מחוטי משי מוארים, שיצרו גופים צפים, חוויה שעטפה את המבקר ודרשה האטה והשתהות – במטרה ליצור חוויה שמעבר לממד הפיזי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מרתקים אותי חיבורים מקוריים בין אוסף המוזיאון שמתמקד באמנות מן המזרח, לבין אמנות ישראלית עכשווית – כמו אלה שבאו לידי ביטוי בתערוכות של ליאת לבני, שרון גלזברג ועירית תמרי, שבחנו את מקומו של מוזיאון לאמנות אסיה בתוך קיבוץ בישראל. זהו חיבור אותנטי, שנבע מהביוגרפיה של כל אחת מהן והמשיך דרך מחקר הנוף המקומי והקהילה.

אורית חופשי

אמנות מקוריאה במוזיאון וילפריד ישראל

קוג׳י אונו

התערוכה ״בינינו״, שננעלה לא מזמן באגף הנוער במוזיאון ישראל, הייתה בעבורי הגשמה של חלום. את נושא המחקר שלי בעבודת המאסטר בלימודי מוזיאולוגיה (באוניברסיטת לייסטר, בריטניה) היה ״התערוכה כמקום לדיאלוג״. תמיד ריתק אותי הרעיון של תערוכה פעילה במוזיאון לאמנות – כיצד התערוכה יכולה להפוך למרחב חי המשתף את המבקר, וכיצד אמנות יכולה לקרב בין בני אדם.

התערוכה תוכננה כמהלך של מפגש אנושי ישיר, באמצעות יצירות אמנות – לכאורה נושא טריוויאלי, אך בתקופה שבה אנו חיים, שבה המפגש דרך מסכים הופך ליותר מרכזי, בעיקר בעבור הדור הצעיר, חשבתי שקשר בלתי אמצעי וקרבה אמיתית ראויים לתשומת לב מיוחדת. בתערוכה הזו היו הזדמנויות רבות לחוויות היוצרות קשר ואמפתיה. לדוגמה, עבודה של עינת עמיר ״מתי בפעם האחרונה״, שהזמינה אנשים להיכנס בזוגות לתאים שקופים, לשבת זה מול זה ולענות על שאלות אישיות, היוצרות מרחב אינטימי. העבודה של ארווין וורם שבה הפכו הצופים לפסל לדקה אחת, כשלבשו יחד סוודר; או העבודה הכנסת אורחים של דניאל לנדאו, שהזמינה את המבקרים להתארח בסלון משותף פלסטיני־ישראלי, ולהכיר את בני המשפחות באמצעות משקפי מציאות מדומה.

היו בתערוכה הזדמנויות להתבונן מחדש במצבים מוכרים מחיינו, במערכות היחסים ובקשרים בין בני אדם. מעניין אותי לבחון את האופן שבו תערוכה יכולה באמת להשפיע על החיים וליצור שינוי הכרתי באופן התפיסה ובגישה שלנו למציאות.

בינינו במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

בינינו במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

מכל מלמדי השכלתי

תערוכות מפעימות במיוחד היו TRA (ההיפוך של ART) ו־In-Finitum בפאלאצו פורטוני בוונציה, שאצר צוות בראשותו של Axel Vervoordt. תפיסת האמנות כקרש קפיצה של האדם אל הלא נודע, חיברה בין יצירות אמנות מתקופות ותרבויות שונות, באופן שהרחיב את ההקשרים החזותיים והרעיוניים שלהם ויצר חוויה חושית ואינטלקטואלית מגרה ומעוררת את הדמיון.

תערוכת החלומות

תהליך העבודה עם אמנים על פרויקטים אינטראקטיביים המשתפים את הקהל ומטשטשים את הגבולות בין דמיון ומציאות מרתק אותי. ההתרגשות, העוצמה וההתמסרות לחוויית הצפייה חשובה מאוד, ואני מקווה להזדמנויות נוספות לאצור תערוכות שתהיה בהן חוויה טוטאלית, רב חושית מצד אחד ובו זמנית מעוררת מחשבה. אני חולמת ליצור תכנית שהות קבועה לאמנים מאסיה במוזיאון וילפריד ולאצור עוד תערוכות של אמנים ישראלים ביפן ובארצות אחרות באסיה. סנונית ראשונה הייתה התערוכה ״לא שחור ולא לבן״ בביאנלה בנקנוג׳ו ביפן ב־2017, בהשתתפות טל אמיתי־לביא, אורי גרשט, מאיה כהן לוי, פריד אבו שקרה, מנאר זועבי ונעה יקותיאלי.

בקרוב אצלך

בסוף יולי הוזמנתי לאצור תערוכה לבן זוגי, האמן נובויה ימגוצ׳י, בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון. הכרתי את נובויה ביפן כשהיינו בני 21 והוא סיים את לימודי הפיסול באוניברסיטה בטוקיו. אנחנו חיים בישראל. בעשור האחרון הוא יוצר כלי נגינה ייחודיים וגני פסלים מוסיקליים במרחב הציבורי, וכעת הוא משלב את שני התחומים ויוצר פסלים מוסיקליים שעוסקים בנושא ״זיכרון של בית״. התערוכה מסמנת רגע מיוחד בעבור שנינו, כאמן וכאוצרת וגם כבני זוג.

x סגירה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. דרורה דקל

    שיר היא תופעה. החיבור שיצרה במשפחתה בין מזרח/מערב, הצניעות החזותית שלה, אצילות המראה, התשוקה הגדולה להבנת אמנות שמעוררת בה רגש, ידע, חיבור, אנושיות ועוד… הוליכה ומוליכה גם עכשיו לעבודה ייחודית. זוכרת את אוצרותה במוזיאון דאדא, ועוקבת אחרי מסלול הליכתה בהערכה גדולה וסקרנות. תמשיכי להפתיע ולהצליח.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden