כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
עידו פרבר (מימין) ועוז בירי. צילום: אופק כהן

סאבלט בקולנוע: ליין אירועי התרבות של התלתליסטים בתלפיות

קבוצת התלתליסטים הירושלמית, המוכרת בעיקר ממסיבות פופ אפ, התיישבה לחודשיים בקולנוע רב חן הנטוש בתלפיות, והיא מזמינה את הקהל להתארח

סאבלט היא שכירות משנה, כזו שמציעה נכס להשכרה לטווח קצר: טסים לחו״ל ומחפשים מקום ״מקומי״ ללון בו; מנסים לגשר על פער כלכלי בתקופת הנסיעה או סתם למצוא מי שישקה את העציצים והחתול. כך או כך, נראה שבזמן האחרון כולם נוהגים להציע את ביתם להשכרה באופן לא רשמי. שונה במקצת המקרה של קבוצת ״התלתליסטים״ הירושלמית, שמסבלטת את קולנוע רב חן הנטוש בתלפיות, ומארחת את תושבי העיר לאירועי תרבות אצלה בסלון.

התלתליסטים חתומים על שרשרת של מסיבות גרילה, שמתאפיינות בהשתלטות על בניין נטוש והפיכתו לאתר חגיגות עד הבוקר. גם הפעם הם עושים את מה שהם יודעים לעשות, אבל קצת להפך: ״סאבלט״, הפרויקט החדש שלהם, הוא מתחם בילוי שפונה לקהל הרחב ומבקש להחזיר את ימי הזוהר למבנה שבעבר היה מוקד עלייה לרגל. הפרויקט השאפתני בתמיכת עיריית ירושלים מקיף את כל אולמות בית הקולנוע הישן, שעדיין תלויות בו כרזות סרטים מימים עברו ומכונת הפופקורן עוד במקומה מאחורי הבר. בשיטוט ביניהם ובין מספר לא מבוטל של אנשים שיש להם יד בדבר, נגלים גלגוליהם המחודשים של האולמות, שחלקם זכו לחיזוק ושיפוץ ומתהדרים בבמות עץ או בתפאורה צבעונית. 

צילום: אופק כהן

פרויקט סאבלט, שכל המעורבים בו (וחבריהם ובני משפחתם) עובדים בהתנדבות, יעמוד על כנו במשך חודשיים. יוזמת פופ אפ מצד אחד, אבל מתמשכת מנגד. הבילוי שהוא מציע במשך שלושה ימים בשבוע – שלישי, רביעי וחמישי – מתפרש על פני שישה אולמות. התפריט כולל סרטים ישנים, הופעות סטנד אפ, מסיבות טכנו, הפעלות ילדים ותערוכות מתחלפות, שכולם משובצים באולמות השונים במקביל. הפרויקט הוא נטע זר בשכונת תלפיות, המוכרת כאזור מתועש של מוסכים, בעלי מלאכה, חנויות חומרי בניין ובתי דפוס; זו לא בדיוק הסצנה שבה מבקרים תיירים בהגיעם לעיר. אבל בין עננות פיח וצפירת משאיות פועמת בתלפיות גם פעילות תרבותית בזכות בתי ספר לאמנות כמו ״סם שפיגל״ ובית הספר לתיאטרון חזותי, סדנאות האמנים והגלריה שלהן. 

לא גלריה נקיה ומפונפנת

בית הקולנוע נבחר על ידי הקבוצה מתוך נוסטלגיה אישית ומתוך הרצון להחזיר עטרה ליושנה. מי שאחראים על הניתוח הפלסטי המקיף שעבר בית הקולנוע הישן הם עוז בירי ועידו פרבר, הראשון מעצב תערוכות במוזיאון ישראל, והשני מעצב תעשייתי ושותף בקבוצה מזה כמה שנים, שניהם בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ״בתור סטודנט לעיצוב תעשייתי ואחד כזה עם מברגה ומקדחה, ישר חוברתי לתוך הקבוצה ו׳יאללה בוא נתלה מקרנים ובוא נעשה תפאורה׳״, מספר פרבר.

״ככה התחיל החיבור ביננו. האירועים הרגילים של התלתליסטים הם אירועים של לילה אחד, שבו היינו משתלטים על בניין נטוש, מקימים בו תפאורה מאוד מאוד מושקעת, מביאים אמנים ופרפורמנס ויוצרים ערב מלא בתוכן. במקרה של סאבלט הרעיון התחיל מרצון לאצור תערוכה של אוביקטים, תערוכה של עיצוב ולאו דווקא דברים שמוצגים על הקיר. לצד זה היה הרצון לקיים אירוע תרבות שהוא יותר רחב ויותר ארוך מלילה אחד״.

בירי ופרבר הקימו את ״גלריה 6״, על שם האולם שבו היא ממוקמת. ״זו לא גלריה נקיה ומפונפנת, זה ממש מרכז תרבות שיכולים להיות בו באותו ערב גם סרטים, גם הופעה וגם דראג־שואו, גם גלריה וגם אמני רחוב שיכולים לבוא ולצייר על הקירות. מדובר בחוויה כוללת שהיא לא רק קיר לבן עם ציורי שמן. למרות שזה גם יהיה פה. בטח שבוע אחד, כי אני מת על זה״, אומר פרבר.

בירי: ״נקודת המוצא שלי בגלריה היא התייחסות אל חלל שהוא חוויה. אני רוצה שאנשים שנכנסים לגלריה ירגישו, שהם ייצאו ויגידו ׳מגניב, מעניין׳; שהאמנות תהפוך לשיח גם אצל אנשים שלא מכירים כל צייר בתולדות האמנות. אני רוצה שאנשים ידברו על אמנות ככה שזה יהפוך לחלק מהשיח המרכזי לא רק אצל אמנים ומעצבים״.

איזו חוויה תיצרו לבאי הסאבלט?

פרבר: ״יש חמישה אולמות פעילים. אולם מס׳ 1 משמש כאולם קולנוע. בגלל שלא היו לנו כיסאות הבאנו כיסאות מפירוק רכבים, מה שיוצר חוויה שונה. באולם מס׳ 2 בנינו במה גדולה, קונסטרוקציית עץ, שמיועדת להופעות ומסיבות. אולם מס׳ 3 הוא אולם של הורים וילדים. אולם 6 הוא גלריה לאמנות ואולם 7 הוא אולם לאירועים מיוחדים״.

צילום: אופק כהן

בירי: ״הפרויקט יפעל שלושה ימים בשבוע במשך חודשיים – כל יום עומד בפני עצמו. יום שלישי הוא יום קולנוע שמנוהל על ידי ׳מדינת ירושלים׳. הם יביאו סרטים ישנים, סרטי קאלט וסרטי סטודנטים, לצד טוק שואוז ושחזורי סרטים. יום רביעי הוא יום של תוכן מקורי, חלקו שלנו וחלקו של אורחים – בליל של תוכן שמנוהל לעבוד יחד. יום חמישי בהגדרה שלו הוא יום של התלתליסטים – מסיבה שנמשכת לתוך הלילה. ככה אנחנו מנסים לבנות שבוע מרובה תוכן. הקהל יכול להגיע מכל העיר ומכל גיל, וגם המחיר הוא בהתאם – אפשר ב־30 שקלים לראות שישה סרטים ולהיות בפתיחת תערוכה״.

מה גורם לקבוצה שמזוהה עם מסיבות בניחוח חוץ ירושלמי במחירים גבוהים ובאופי מובחן להציע משהו שפונה לרחב הקהל ובמחירים נגישים, כמעט לכל המשפחה?

בירי: ״אני חושב שהתלתליסטים כקבוצה עברו תהליך בשנים האחרונות. הם פועלים כבר הרבה שנים והקבוצה עצמה קצת השתנתה מבחינת ההרכב. נכנסו אנשים שגדלו בירושלים, חלקם ממש פה באזור, וזה השפיע על הרצון להשפיע וליצור אירועים גדולים בעיר שהם יותר מלילה אחד של כיף. במובן הזה הם מיצו את העניין של המסיבות והם היו מוכנים לשלב הבא״.

את הבחירה בקולנוע רב חן לשעבר מסביר פרבר: ״אנחנו מחפשים מקומות שיש להם אופי, שיש בהם מטען שהוא יותר מרק חלל. יש דירות שבהן כל הקרמיקה חדשה והן מאוד נקיות אבל הן לא מרגישות כמו בית, ויש דירות שהכל שבור ומטפטף בהן אבל יש תחושה של בית, ולבית הזה יש אופי. בחללים נטושים יותר קל לייצר חוויה כמו שאנחנו רוצים. אנחנו כולנו יוצרים; להיכנס לחלל נקי ומאובזר זה משעמם ומגביל, לא משאיר לי מקום להתבטא״.

בירי: ״אני גדלתי ממש פה ולתלפיות לא הייתי מגיע. היו ילדים שגרו בתלפיות והיו מתביישים בזה. זו שכונת עוני, לפחות הייתה. קולנוע רב חן הוא פלא בסביבה כזו. לעשות כאן מרכז תרבות זה מנוגד לכל מה שאני מכיר במקום מזה 30 שנה. היום, אני רוצה שאנשים ירגישו שזה מקום שחלומות מתגשמים בו״.

תערוכת יחיד לגוף

וחלומות אכן מתגשמים בו. כשקיבל לידיו את הפרויקט חשב בירי אלו אמנים יציגו בו. לבסוף פנה אל האמנית מיה אגם, והזמין אותה ליצור תערוכת יחיד ראשונה בגלריה של אולם 6. התערוכה, אשר פותחת את הפרויקט, נקראת ״Derformation״.

״נולדתי בצרפת למשפחה ישראלית שעזבה את הארץ בשנות ה־80 והשתקענו שם, בין צרפת לבלגיה״, מספרת אגם במבטא קל. אימה עסקה בעיצוב אופנה, פנים ותפאורות ואילו אביה עוסק בטכנולוגיה, היא עצמה בחרה ללמוד תקשורת חזותית. במסגרת פרויקט הגמר שלה יצרה את ״מין, מגדר ומה שביניהם״, ספר עב כרס שמשמש כלקסיקון ובו 122 מושגים מילוניים סביב נושא זה, שלכל אחד מהם יצרה דימוי.

מיה אגם, Derformation. צילומים: רותם גרידיש

״זה התחיל בשאלה מה מסווג בני אדם. מאוד קשה לסווג בני אדם, בעלי חיים מסווגים בעיקר בגזע, אבל את עצמנו אנחנו לא מסווגים כך. הדבר היחיד שנהוג לסווג אותו זה גבר ואישה. אנחנו נאחזים בזה״. את נושא המגדר, שאותו מתארת אגם כמחקר שלא עוזב אותה מאז, היא ממשיכה לחקור בתערוכה הנוכחית. אני מתעסקת בגוף האדם. אני מלאה בהתפעלות ממי שאנחנו. הגוף שאנחנו לבושים בו, שהוא כביכול יצירה ביולוגית, כמו כל יצירה חיה אחרת, עטוף בכל כך הרבה המצאות. יש לנו טקסים, יש לנו אמונות, שאיפות וחלומות והרבה תחושות. יש משהו נפלא בדבר הזה שנקרא בני אדם. רוב האמנות שלי עוסקת בפער שבין חומריות לבין האלמנט השמימי שאנחנו מוסיפים לו״.

העבודות של אגם מלאות דימוי גוף אנושי ללא פנים או סימני זיהוי, מנקות את האישי מהאנושי. בהסתכלות הנקייה הזו אפשר להתייחס לגוף האדם בצורתו הפשוטה, לעיתים מרתקת, לעיתים מצחיקה, לעיתים יפה ולעיתים מכוערת. ״אני חושבת שאנחנו יצור מצחיק ומרגש. אני מתרגשת מזה שאנחנו מתביישים ונהיים אדומים, מתרגשת מזה שאנחנו עצובים ובוכים. יש משהו מדהים בגוף הזה״ היא מוסיפה בחיוך.

מהי אמנות ירושלמית לדעתך?

״אני חושבת שזה זרם תרבות אמיץ, חלוץ, חסר פחד, ושנוהג כנגד כל הרוחות הנגדיות. זה המקום הכי מסובך בישראל, לעשות פה תרבות זה להיות הכי אמיץ. אנחנו חיים במציאות שהתרבות קשה לה, מאוד. תל אביב רוויה באירועים: הכל מהיר. אבל בתל אביב קשה לי יותר להתברג במרחב האמנות, וכאן ממש כמו מיטה מקבלת, יש כל הזמן הזדמנויות. קורה פה משהו אותנטי ביחס לתרבות ואמנות. יש כאן לא רק את רוח הקודש, אלא גם רוח אמנותית. במובן הזה ירושלים היא מתנה: היא המקום שבו התרבות קורית בצורה הכי אמיתית שיכולה לקרות. יש בעיר הרבה יותר יוזמה כנה להנחיל אמנות לתושבים ובכלל, לנסות להביא אנשים בזכות אמנות; זה כלי חשוב מאוד״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden