כל מה שחשוב ויפה
הכניסה ל״סטנלי קובריק - התערוכה״. צילומים: Ed Reeve, מוזיאון העיצוב לונדון

האדריכלות של אדג׳יה, הקולנוע של קובריק

התערוכות של דייויד אדג׳יה וסטנלי קובריק במוזיאון העיצוב של לונדון גרמו ליובל סער לתהות מה הופך תערוכה לתערוכה טובה. התשובה במקרה הזה הפתיעה גם אותו

01

אף על פי שהתערוכות של במאי הקולנוע סטנלי קובריק ושל האדריכל דייויד אדג׳יה במוזיאון העיצוב של לונדון שונות זו מזו, הביקור בשתיהן העלה אצלי את אותה השאלה: מה הופך תערוכה לתערוכה טובה.

זו שאלה שמטבע הדברים אני מתעסק בה לא מעט: כאוצר, כעיתונאי וכצופה מהשורה. ולמרות שתחת כל כובע נקודת המבט משתנה, והקריטריונים לא זהים, בסופו של דבר השאלה תמיד תעלה, במיוחד כשאני מתבקש לספר על התערוכה ולספק המלצה למתעניינים, לא משנה מי הם ולמה הם שואלים: שווה או לא? כדאי לעשות את המאמץ או אפשר לוותר? לרוץ לפני שנסגר או רק אם מזדמנים לאזור?

02

במקרה של התערוכות של קובריק ואדג׳יה, הסיבה לכך שאני חושב שהתערוכות האלו טובות, הפתיעה אותי. בדרך כלל תערוכות שמציגות את אחורי הקלעים והתהליך של המעשה האמנותי פחות מושכות אותי. זה דיון נפרד שאני מנהל בחודשים האחרונים (אפרופו העבודה על הביאנלה לעיצוב ואומנויות שתתקיים בשנה הבאה) על הערך של הצגת התהליך, ותמיד יש יוצאי דופן, כמו לדוגמה התערוכה Unlocking Stories בחנות הדגל של אלכסנדר מקווין בלונדון, שגם בה ביקרתי במהלך שהותי בלונדון.

התלבושת של אלכס מתוך התפוז המכני

דייויד אדג׳יה, חדר הקריאה של נהר גוואנגז׳ו

ולמה זה משנה? כי אחרי שיצאתי מהתערוכה של קובריק כל מה שרציתי היה לראות שוב את כל הסרטים שלו – מטאל ג׳אקט, הניצוץ, עיניים עצומות לרווחה, 2001 אודיסאה בחלל ועוד. ואחרי שיצאתי מהתערוכה של אדג׳יה רציתי לנסוע לכל המקומות שבהם נבנו הבניינים שתכנן, לראות אותם במציאות ולא דרך דימוי מצולם או דגם מוקטן.

במילים אחרות: התערוכות גרמו לי לרצות לראות את ״הדבר האמיתי״. כך, שבמחשבה לאחור, גם אם לא הייתי שולח את מי ששואל אותי על התערוכות לקנות כרטיס טיסה ללונדון ולרוץ למוזיאון העיצוב, מבחינתי הן עשו את העבודה ואני חושב עליהן כעל תערוכות טובות, גם אם הן לפרקים היו דידקטיות, עמוסות בפרטים ומיועדות למעריצים המושבעים.

03

התערוכה David Adjaye: Making Memory, שננעלה בחודש שעבר, מציגה שבעה פרויקטים שתכנן אדג׳יה ברחבי העולם, חלקם עדיין לא נבנו, כמו מצפה הזיכרון להכחדת המונים (MEMO) באי פורטלנד שבסמוך לתעלה האנגלית. כולם בעלי משמעות סמלית עמוקה וכולם עוסקים בשאלות איך בניין יכול לעצב את התפיסה שלנו של אירועים, וכיצד אפשר להשתמש באדריכלות – ולא במילים – כדי לספר סיפורים? אנדרטאות הן תיעוד של מי שאנחנו ומה עשינו, אומר אדג׳יה, אבל, הוא שואל, מי מיוצג במבנים האלו ומי נשאר בחוץ?

המגוון של הפרויקטים שהוצגו בתערוכה משקף את האופי האקלקטי של עבודתו של אדג׳יה. כל פרויקט מוצג בחדר אחר, באמצעות דגמים, רישומים, צילומים וחפצים נדירים שהשפיעו על תהליך היצירה. לדוגמה, בחדר הקריאה של נהר גוואנגז׳ו – שנבנה כזיכרון למרד בן עשרת הימים של גוואנגז׳ו במאי 1980, והסתיים בטבח של מאות סטודנטים ואזרחים – אדג׳יה שיתף פעולה עם הסופרת טאי סלסי, והכניס לביתן ספרייה עם 200 ספרים העוסקים בהיסטוריה של צדק חברתי ומחאה. בתערוכה היה אפשר לשבת בהעתק של חלק מהספריה ולקרוא כמה מהספרים שנבחרו לביתן המקורי.

המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקאית בוושינגטון

פרויקט אחר שהוצג בתערוכה, אולי המפורסם ביותר שתכנן עד כה אדג׳יה,  הוא המבנה האיקוני של המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקאית בוושינגטון. המוזיאון מגלם את שפת התכנון העשירה בפרטים ובחומרים של אדג׳יה, בחזיתות ייחודיות ובמשחקי נפחים: מעין פירמידה הפוכה ומדורגת כלפי מעלה, שמחופה בשבכות מתכת זהובות היוצקות עניין שונה בנוף השיש והאבן של השדרה.

ההשראה למבנה השכבתי נשאבה מעמודים תומכים מגולפים כדמויות עם כתר, אלמנטים אדריכליים מסורתיים של תרבות היורובה ממערב אפריקה, והשבכות המוזהבות שמצלות על שקיפות המעטפת מייצרות מראה עשיר וחם שגונו משתנה עם שעות היממה. עיצוב השבכות, כעין משרביות ״צפופות״, מהדהד דיגום מסורתי שנוצר על ידי חרשי ברזל אפרו־אמריקניים מהדרום, כשהאור החודר דרכן משרטט אותו גם בחללי הפנים. בתערוכה הוצגו חומרי השראה הכוללים פסל של אמן יורובה מראשית המאה ה־20, שהעניק השראה לחיצוניותו של המוזיאון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הממד האופטימי, שחותר למיגור עוולות ולקידום זמנים טובים יותר, הוצג בפרויקט נוסף, תכנון אנדרטת השואה בלונדון שנעשה בשיתוף האדריכל והמעצב רון ארד. האנדרטה תיבנה בגני מגדל ויקטוריה הסמוכים לנהר התמזה וארמון וסטמינסטר בלונדון, ואדג׳יה וארד רואים בה הזדמנות לחשוף את המורכבות של סיפור השואה, כסדרה של שכבות שהוסתרו על ידי הזמן. 

אנדרטת השואה בלונדון, בשיתוף רון ארד

האנדרטה מורכבת משני חלקים: מבנה עליון שמורכב מ־23 לוחות ברונזה, שהמעבר ביניהם מייצג את 22 המדינות שהקהילות שלהן הושמדו בשואה. החלק התת־קרקעי יכלול איזורי לימוד וחינוך. ״לא רצינו להקים מונומנט שעומד על כן, אלא משהו שאתה יכול להיכנס אליו ולחוות אותו״, סיפר בעבר ארד על הפרויקט, ואילו בראיון לאתר המוזיאון אמר אדג׳יה על הפרויקט ש״אנדרטה אינה עוד ייצוג: זו חוויה של זמן ומקום העומדים לרשות כולם. בין אם לאומה, גזע, קהילה או אדם, היא משמשת כמכשיר שמאפשר לדבר על נושאים רבים״.

04

תערוכת הרטרוספקטיבה של קובריק – סטנלי קובריק – התערוכה, שתינעל ב־17 בספטמבר – מוקדשת למורשתו הקולנועית של קובריק במלאת 20 שנה למותו. התערוכה כוללת למעלה מ־700 מוצגים, ביניהם אביזרים, ציוד הסרטה, תצלומים וראיונות נדירים, שמציגים את השליטה בפרטים של קובריק בכל אחד מההבטים של סרטיו בז׳אנרים שונים: סרטי מלחמה, מדע בדיוני, אימה, דרמות תקופתיות ועוד.

התערוכה הוצגה לפני כן ב־15 ערים אחרות ברחבי העולם. אולם, בניגוד לתערוכות קודמות, שהציגו את עבודתו של קובריק בסדר כרונולוגי, הפעם היא חולקה בצורה אחרת עם דגש מיוחד על עיצוב. ״רצינו לייצר אווירה, כך שזה לא יהיה רק אוסף של תלבושות וכרזות״, אמר דיאן סודיק, מנהל מוזיאון העיצוב של לונדון שאצר את התערוכה. ״התערוכה מנסה להקים לתחייה את הסרטים ולייצר תחושה של מקורות ההשראה לסרטים הללו, איך הם נעשו. היה לקובריק חוש לעיצוב וטכנולוגיה עכשוויים, ולעיתים קרובות הוא ניצל את כוחו המפתה של העיצוב בקולנוע״.

לדוגמה, עיצוב הפנים הפטישיסטי של חללי התפוז המכני, עם הריהוט העכשווי יוצא הדופן מאותה תקופה, כמו מכונות כתיבה של אוליבטי שעיצב אטורה סוטסאס לצד נגן מדיה שקוף, שיוצרים, כפי שמציין סודיק, ״תחושה סקסית של מכונית ספורט איטלקית או מכשיר הקלטה יפהפה״.

תחנת החלל מתוך 2001 אודיסאה בחלל

הקסדה מתוך מטאל ג׳אקט

תלבושות מתוך הניצוץ

דגם הצנטריפוגה מתוך 2001 אודיסאה בחלל

בנוסף התערוכה מציגה את שיתף הפעולה של קובריק עם המעצבים המובילים בדורו ליצירת תלבושות, כרזות, אביזרים ותפאורות, לטובת כמה מהסצינות האיקוניות ביותר בתולדות הקולנוע. לדוגמה, כמה מהתלבושות המקוריות של התפוז המכאני, הניצוץ וברי לינדון, כולל השמלות שלבשו התאומות בסרט ניצוץ, מוצגות לצד צילומי מבחן לתלבושות שלעולם לא נראו לפני כן של כובעי התפוז המכני.

העתק של חדר המלחמה של ד״ר סטריינג׳לאב שמוצג בתערוכה מסביר מדוע נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, חשב שהוא אמיתי. באמצעות צילומים מקוריים, רישומים מפורטים ודגמים, מתקבלת תחושה חזקה של כל מה שהיה כרוך ביצירת הסט של 2001 אודיסאה בחלל, כולל מערך הצנטריפוגה המדהים שמייצג את הדרך המכנית לייצר כוח משיכה מלאכותי למשימות חלל לאורך זמן. 

חובבי העיצוב הגרפי יתרשמו מעיצובי הכרזות של סול בס בעבור הניצוץ ומעיצובי הכותרות שנוצרו בעבור ספרטקוס. רבים מהעיצובים של הניצוץ נדחו על ידי קובריק לפני שנקבעה הגרסה הסופית, וההערכה היא שבס הציג לקובריק 300 גרסאות שונות לפני שהבמאי היה מרוצה מהעיצוב הסופי.

05

אם לחזור לשאלה שהעליתי בהתחלה – מה הופך תערוכה לתערוכה טובה – אני חושב שאחד הקריטריונים, ואני לא אומר פה שום דבר מפתיע, הוא המקום שבו התערוכה מוצגת. במילים אחרות, אני שואל מה לסטנלי קובריק ולמוזיאון עיצוב, ואני לא טוען שאין קשר, אני פשוט תוהה מה היה קורה אם התערוכה הייתה מוצגת במוזיאון אחר. לדוגמה, מוזיאון ויקטוריה ואלברט: האם הייתי מגיע אליה עם ציפיות אחרות? נדמה לי שכן.

מכונת הכתיבה מתוך הניצוץ

זה מחדד שאלה אחרת, שהיא כבר מעבר לתערוכה: מה הופך מוזיאון לטוב, או מה הופך חווית ביקור במוזיאון לכזו שזוכרים לטובה? לדייויד אדג׳יה יש תשובה: ״מה הדבר היחיד שאתה רוצה שאנשים יזכרו מהעיצוב שלך כשהם עוזבים את המוזיאון״, הוא נשאל על המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקאית בוושינגטון. ״רציתי ליצור עיצוב שהופך את המוזיאון מחווית צפייה לחוויה עלילתית״, הוא ענה. ״הייתי רוצה שהמבקרים יסתלקו בהרגשה כאילו הם היו במסע״.

06

זה מזכיר לי ראיון שלי שעדיין לא פורסם, עם המעצב בנג׳מין הוברט, משבוע העיצוב האחרון של מילאנו. שאלתי את הוברט מה הופך סיפור לטוב. זה מה שהוא ענה: ״משהו שאנשים זוכרים; זה יכול להיות כל דבר. הסיפור הכי טוב ששמעת הוא זה שגם תזכור״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden