״בהסתורה״: הכל, בבת אחת, יותר מדי

לא הרבה יוכלו להצביע על כך שהמוכר החייכן והמרשים במרקיה של עלמא במרכז העיר בירושלים, הוא אבי תפילינסקי, אחד מיוצרי הסדרה החדשה ״בהסתורה״ (בימוי: אסף סבן) בכאן 11. תפילנסקי הוא חסיד ירושלמי לשעבר, שעזב את משפחתו החסידית הענפה. על הסדרה, שמבוססת בין השאר על חומרים שהוא מכיר מקרוב, הוא עמל למעלה משש שנים (וגם מגלם בה את אחת הדמויות), עם יוצר הקולנוע יוסי מדמוני.

כשאנחנו מדברים על הסדרה מעל לסירי המרק המעלים אדים, קשה שלא לראות את התרגשותו הרבה לקראת צאתה. זה כמו לצעוק סוד לעולם, והאפקט המשחרר לצד החשש, ניכרים על פניו. הסדרה במובנים רבים היא ההפך מההסתרה הקשה שעליה היא מספרת, שאיתה התמודד תפלינסקי בעצמו. הפגיעות הזו מפני האמת, גם אם עברה מניפולציה אמנותית – עשתה לי חשק לצפות בסדרה ולכתוב עליה.

״בהסתורה״ נוגעת בתופעה שאם אינני טועה, חשף אמנון לוי לראשונה באחד מתחקיריו, והיא תופעת ה״אנוסים״ – חרדים שאיבדו את אמונתם הדתית אבל ממשיכים לחיות בתוך החברה החרדית ולנהל חיים כפולים. במרכז הסדרה קבוצת גברים ונשים שנפגשים בדירת מסתור שבה הם בורחים מהעולם בחוץ ומהזהות החרדית שלהם, פורקים עול ויכולים להתהולל ולהתחלל ככל העולה על רוחם.

בנושא התחקיר של אמנון לוי, תפילינסקי ממהר להפנות אותי לכתבה של איציק אלפרין – ״בין החפץ חיים לניטשה״. ״זה הפרק הקצר שפירסם את הסיפור אז״, הוא אומר. ״גם לילנה קווטני (אמנית ירושלמית) יש סרט דוקו קצר שלא התפרסם, שבסופו יש תיעוד סצינה מדירת המסתור שהיא בכבודה ובעצמה ניהלה. היא לא הייתה מודעת לזה שהיא מנהלת דירת מסתור״.

העומס של הריגושים – שבירת המוסכמות, חילול השבתות, הניאופים, אכילת הכבש מהאיטליז הדרוזי, ההתערטלות, העישון, הזהות המינית ועוד – ניכרים כבר בפרק הראשון. העומס הולך והופך לגדוש יותר מפרק לפרק, ככל שאנחנו מתוודעים לגיבורים

כל אחד מפרקי ״בהסתורה״ נפתח בכותרת המכריזה שהסדרה נוצרה בהשראת דמויות, אירועים ומקומות אמיתיים, לצד הציטוט המפורסם של רבי נחמן מברסלב ״ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך״. אחרי טיזר קצר שמופיע בפתיח של כל פרק, מופיעים איורים המזכירים איורים של אגדה (בימוי ואיור: יעל הוניג; אנימציה: יונתן זלק ויעל הוניג).

באיורים, שנראה שהאייקונים המצוירים בהם לקוחים מספר בראשית, מובלטים לצד הפסטורליה המקראית והנאיבית – הנחש והעקרב. ברקע מתנגנת מוזיקה נוגה (יוצר: אסף תלמודי) למילות הפיוט של רבי שלמה הלוי אלקבץ ״לך דודי לקראת כלה״. בשיר מתנגן הבית הראשון בלבד, שקורא לקבלת פני הכלה על ידי דודה. מוטיב הכלה והדוד מתייחס לישראל (הכלה) והדוד (אלוקים) כשהשבת היא הכרזה על קבלת עול מלכות.

בחירה זו מקבלת פירוש בסדרה שבה הדרמה המרכזית היא המתח בין זהות חיצונית לזהות פנימית, ויחסי האדם המאמין עם אמונתו. הפרק הראשון בסדרה נפתח בתקופת הקורונה כשרוחלה הורביץ (נעמי הררי) בת ה־19, נאלצת להשתדך עם בחור בברכת הרבי, על אף שאינה רוצה.

היא מדביקה את עצמה בקורונה כדי להישלח בעצת מורתה – שרה רוזן (נועה קולר) לדירת בידוד. אלא שדירה זו, חרף הבדיקות השגרתיות של אמה (שאותה אם הבית מרגיעה שאין בה גברים ולא נשים ממוצא ספרדי), מתגלה כדירתם של פורקי העול שאינם יוצאים בשאלה באופן גלוי, אלא נשארים כחלק מהחברה החרדית בגלל משפחה, ילדים, פחד כלכלי ולחץ חברתי.

הדיירים הם כל אותם אלו שמרגישים שפספסו את החיים. מנקודת התצפית על רוחלה, שחולמת להיות כוכבת הוליוודית כמו שירה האס, הדרמה הופכת בהדרגה לדרמה קבוצתית. במהלך הסדרה ייחשפו הסיפורים שמאחורי הדמויות והטרגיות שבה הם נאלצים להסתיר אהבות ורומנים.

העומס של הריגושים – שבירת המוסכמות, חילול השבתות, הניאופים, אכילת הכבש מהאיטליז הדרוזי, ההתערטלות, העישון, הזהות המינית ועוד – ניכרים כבר בפרק הראשון. העומס הולך והופך לגדוש יותר מפרק לפרק, ככל שאנחנו מתוודעים לגיבורים.

הדירה היא פנטזיה

את הגיבורים מגלמים שלל ידוענים שקשה לנתק מהמציאות ולהאמין בחרדיות שלהן, והסצנות בדירה מזכירות מסיבה – מה שפוגם מעט באמינות שלהן. בין השחקנים דודו פארוק (אורי קומאי), נועה קולר, גל תורן, נעמי לבוב, מיכל ינאי, דוד וולך, מוריס כהן ועוד. נעמי הררי, שכבר סומנה כאחת ההבטחות הגדולות של המסך הישראלי, מגלמת כאמור את רוחלה הורביץ.

התחושה של יותר מדי והכל בבת אחת ממשיכה ללוות גם בווריאציות והבחירות הצילומיות, שעושות שימוש גם במסך הסמארטפון (רחל מתעדת את יציאתה בשאלה במעין סטורי לרחל העתידית). הסדרה מאשרת בנרטיב שלה את מה שהרבנים יוצאים נגדו – המכשיר הקטן שהפך לפתח לגיהינום (או לגן העדן, תלוי את מי שואלים); ועבודת הצילום של בועז יהונתן יעקב מצליחה לבטא באופן מופתי את עולמן הרגשי של הדמויות.

אחרי צפייה בשלושה מתוך תשעה הפרקים, אני חשה אמביוולנטיות רבה לגבי התכנים, מסדירה נשימה, כותבת לאבי תפילינסקי ושואלת – האם באמת קיימות דירות מסתור כאלו כמו בסדרה? ״בצורה ממוסדת בכלל לא״, הוא עונה. ״היו ניסיונות שכשלו בענק, כמו ישיבת עטרת ראש בראת וגם מנורה, העמותה של וולפסון, התחילה במתכונת של דירת מסתור. כיום זו עמותה מפוארת עם סעיף בחוק התקציב תחת הכותרת לחיבור בין הורים ויוצאים״.

אז הדירה היא פנטזיה? ״לגמרי״, אומר תפילינסקי. ״מורי ורבי יוסי מדמוני ואני פיתחנו במוח הקודח שלנו את ההזיה הזאת במשך שלוש וחצי שנים. כשהגיע הבמאי הוא שיפצר אותה, עם שפה וחוקים פנימיים״.

״בהסתורה״ מגיעה למסכים אחרי סדרות מצליחות כמו ״שטיסל״, ״קוגל״, ״קטמנדו״, ״ריקוד האש״, ״המורדת״, ״אוטונומיות״ ועוד. בשונה מהן, היא מתריסה יותר ונדמית כמו פיל בחנות חרסינה. יש בה רגעים של כנות, אבל גם המון ויותר מדי פריקת עול בבת אחת.

אם הניסיון להכל בבת אחת הוא חלק מאיתגור הז׳אנר המלודרמטי, הרי שיש פה ניסוי מעניין, אבל הוא לא תמיד מוצדק. זו סדרה שעבור חילונים היא מציצנית ולצידם נדמה שהיא פונה לחרדים הנמצאים בסיטואציה דומה, עם תכנים שנתפסים כ״טריגרים״ – ספק אם תגיע לקהל היעד הזה. לתפילינסקי אני כותבת שהסדרה טעונה מאוד, חומר נפץ. שיתכונן.

---

בהסתורה | כאן 11
יוצרים: יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי
בימוי: אסף סבן; בהפקת אולפני הרצליה וסרטי יונייטד קינג
9 פרקים; ישראל, 2026
3.5 כוכבים