כל מה שחשוב ויפה
כרזת שלח את עמי בהפגנה באיטליה, באדיבות דן ריזינגר

50 שנה ל־Let My People Go: דן ריזינגר על מפת העיצוב העולמי

חצי מאה עברה מאז שעיצב דן ריזינגר את כרזת Let My People Go. מה שהחל במכתב אישי לא שגרתי שקיבל מברית המועצות, הסתיים באחת הכרזות החשובות בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי

בבוקר אחד בשנת 1965 פתח דן ריזינגר – אז מעצב גרפי צעיר בן 31 – את תיבת הדואר שעל קיר ביתו שבגבעתיים. בין המכתבים היה מכתב אחד לא שגרתי: היעד שממנו נשלח היה מוסקבה, ברית המועצות. באותה תקופה, מכתב שעשה את דרכו לישראל מאחורי מסך הברזל היה דבר נדיר. ריזינגר המופתע לא זיהה את השולח – לאון שוורצמן. הוא עמד והביט בפליאה במעטפה, שעליה היה רשום: ״לכבוד: האמן דן ריזינגר, גבעתיים, ישראל״. הוא לא העלה על דעתו כי פתיחת המעטפה תהיה צעד ראשון במסע ארוך, שבסיומו יעצב את אחת הכרזות החשובות בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי.

ד״ר לאון שוורצמן היה רופא יהודי שהתגורר במוסקבה. כששלח את המכתב היה שוורצמן בשנות ה־60 לחייו. את ריזינגר הוא לא הכיר אישית, וריזינגר לא הכיר אותו. כיצד נוצר מצב שאדם אחד במוסקבה שולח מכתב לאדם אחר בגבעתיים, בעוד ששניהם אינם מכירים זה את זה? על מנת להבין את הסיטואציה יש לחזור שנה אחורה, ל־24 ביוני 1964 – יום הנפקת סדרת בולי ״האולימפיאדה בטוקיו 1964״ על ידי השירות הבולאי הישראלי; את הבולים עיצב ריזינגר.

כרזת שלח את עמי, 1969

מעטפת היום הראשון בולי אולימפיאדת טוקיו (עם חתימת דן ריזינגר), 1964, מאוסף רני רדזלי

״בדרך כלשהי הבולים הגיעו לרוסיה והתגלגלו לידיו של שוורצמן״, מספר ריזינגר. ״הוא גילה שאני עיצבתי אותם, וכך הגיע אליי. מה שהוא הצליח לברר זה רק שאני גר בגבעתיים. זו הסיבה שעל המעטפה היה מצוין שם העיר, ללא רחוב ומספר״. ריזינגר חשש לפתוח את המעטפה. ״קבלת מכתב מברית המועצות בשנות ה־60 היה דבר מחשיד. היות ולא הכרתי את השולח, פניתי לגורמי הביטחון וסיפרתי להם שקיבלתי מכתב מרוסיה. שאלתי מה עליי לעשות – לך תדע מה זה ומי זה. התשובה שקיבלתי הייתה: תמשיך להתכתב עם השולח״. 

צמצום והפשטה

ריזינגר, יליד 1934, הוא מעצב ואמן, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת התשנ״ח (1998) היה המעצב הגרפי הראשון שזכה בפרס ישראל, ונחשב למעצב החשוב בתחומו בתולדות המדינה. הוא נולד בעיר קאניז׳ה שביוגוסלביה (כיום סרביה), ובגיל 15 עלה עם אמו ואביו החורג לישראל, לאחר שאביו גויס לפלוגות העבודה בכפייה של צבא הונגריה, ומשם לא חזר. ריזינגר למד במחלקה לגרפיקה שימושית ב״בצלאל החדש״ בירושלים, בהמשך התגייס לחיל האוויר שם שירת כראש מחלקת הפרסומים והכרזות של החיל, ולאחר שחרורו מצה״ל עבד כמעצב בבריסל ובלונדון.

בחודש שעבר חגג ריזינגר את יום הולדתו ה־85. הוא היה בן 35 כשעיצב את כרזת ״Let My People Go״, כקריאה למשטר הסובייטי לאפשר את יציאת היהודים ״אסירי ציון״ מברית המועצות. כרזה זו היא אחת מבין כ־200 כרזות שעיצב לאורך עשורים של קריירה מפוארת, שבמסגרתה עסק גם במיתוג, עיצוב לוחות שנה, סופרגרפיקס ועוד. בין עבודותיו הבולטות: זהות תאגידית לחברת התעופה אל על, מיתוג שבעה משנות משחקי המכביה, עיצוב עיטורי צה״ל ועיצוב ״לוח שנה לתמיד״ לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית MOMA בניו יורק.

אז מה היה במכתב? ״המכתב שכתב שוורצמן היה מאוד קצר״, מספר ריזינגר. ״הוא כתב שהוא בעצמו מצייר והביע התעניינות בבולים. באותן שנים הייתה צנזורה, הוא ידע שהרוסים מצנזרים ולכן לא כתב משהו שעלול לגרום לאי הגעתו של המכתב לישראל״. בנוסף למכתב הכילה המעטפה מספר תצלומים. ״כשפתחתי את המכתב, נפלו לידיי צילומים קטנים של ציורים שכללו כותרות כגון ציון ואקסודוס. הציורים, שצוירו על ידי כמה ציירים רוסים, הביעו התעניינות במה שמתרחש בישראל. את חלקם צייר ככל הנראה שוורצמן בעצמו, שרצה להביע את קירבתו״.

מכתבו של שוורצמן עורר אצל ריזינגר מחשבות בקשר ליהודי ברית המועצות וגורלם. ״יהדות רוסיה וברית המועצות הייתה באותה תקופה תעלומה כמעט מוחלטת בעבורנו. לא ידענו אם הם חופשיים, האם הם התבוללו וכו׳. אבל המכתב של שוורצמן עורר בי מחשבה שככל הנראה יש שם התעניינות גדולה במה שמתרחש אצלנו. כתבתי לו מכתב בחזרה, והוא השיב לי״. המחשבות הובילו לפעולה: ״המכתב הניע אצלי את ההבנה שצריך לעשות משהו בשביל יהודי רוסיה ולקראתם״, מספר ריזינגר. בתחילה ניסה לארגן את חבריו האמנים והמעצבים, במטרה שכל אחד מהם יצור עבודה שעוסקת בנושא, אך אלה לא הרימו את הכפפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתקופה שבין המחשבות של 1965 לבין עיצוב הכרזה ב־1969, מספר ריזינגר, הייתה התארגנות של המחתרת היהודית ברוסיה, שתפסה תאוצה וקיבלה פרסום. במסגרת כך החלו לצוץ כרזות די בוטות בגנות המשטר הסובייטי. כשהתבוננתי בכרזות אמרתי לעצמי שאפשר להשמיע את הקול שלך מבלי לפגוע בדעה של האחר; אז עיצבתי את כרזת Let My People Go. הכרזה שלי לא משמיצה את ברית המועצות, מדגיש ריזינגר, אלא רק מבקשת חופש. סברתי שאתה יכול לטעון לצדק שלך, מבלי לדרוך על השני בצורה לא הוגנת. כמובן שחשבתי שהיהודים צדקו. בכרזה יש אמירה ישירה, אך בטון שאינו פוגעני״.

גזיר עיתון הגרדיאן הבריטי ובו תצלום כרזת שלח את עמי בהפגנה, 1972, באדיבות דן ריזינגר

עיצוב הכרזה מינימליסטי: משטחי צבע נקיים, צורות גיאומטריות, טיפוגרפיה ברורה. בולטים בה הצמצום וההפשטה. על גבי הכרזה כתב ריזינגר באנגלית ״שלח את עמי״. האות G היא היפוך מראה של סמל המגל והפטיש הסובייטי. צבע הכרזה: אדום, צהוב ולבן; צבעוניות ״ריזינגרית״ קלאסית. שימוש בצבעים חיים ועזים איפיינו את עבודותיו של ריזינגר לאורך כל השנים. אך לא מדובר רק בחתימת ידו האמנותית. בחירת הצבעים של הכרזה אינה מקרית או אסתטית בלבד, אלא סימבולית.

הכרזה הודפסה בהדפס משי בגודל חצי גיליון (50 על 70 ס״מ), במאות בודדות של עותקים. את העותקים לקח איתו סוכנו של ריזינגר לארצות הברית, שם מכר אותם לחנויות שהתמחו במכירת כרזות. בישראל הכרזה כלל לא הופצה. היא החלה לזכות בהתעניינות בעולם, בין השאר בזכות המכירה בארצות הברית. בהמשך, החלה הכרזה לצוץ בהפגנות במדינות כגון ארצות הברית, אנגליה ואיטליה, והשאר היסטוריה.

פעם טיפוגרפיה ופעם סמל

אז מהו מקומה של כרזת ״Let My People Go״ בדפי אותה היסטוריה? ראשית, היא נחשבת לפורצת דרך מבחינת השפה הגרפית שבמסגרתה עוצבה. על מנת להבין זאת יש להיזכר כיצד נראה העיצוב הגרפי הישראלי בשנות ה־60: דימויים פיגורטיביים, לרוב מאויירים, לעתים מצולמים, שאופיינו בתמימות. אם רצו למכור מיץ, אז מיקמו במרכז הכרזה בקבוק מיץ. שינוי התרחש רק לקראת סוף העשור, עם שובם של מעצבים ישראלים מלימודי עיצוב בלונדון, שהביאו איתם שפה גרפית חדשה ומודרנית. בניגוד לעיצוב הגרפי הפיגורטיבי־אילוסטרטיבי, כרזה זו של ריזינגר מייצגת גישה חדשנית, שבמסגרתה מתמצת המעצב מסר מורכב באמצעים חזותיים מצומצמים.

בנוסף, ״Let My People Go״ יוצאת דופן בתחכום שלה. זו עבודה רבת רבדים: ריזינגר הצליח להעביר את הקריאה לפתיחת השערים מבלי שהמילים ״ברית המועצות״, ״יהודים״ או ״עליה״ בכלל מופיעות. הוא עשה זאת בעזרת שימוש בצבעים הנכונים (צהוב ואדום – צבעי הדגל הסובייטי), בכתיבת הציווי שאלוהים שם בפיו של משה אל פרעה (ספר שמות), ובהפיכת המגל והפטיש הסובייטי לכדי יצירת האות G. הצורה הפכה לאות, והיא משחקת תפקיד כפול: פעם טיפוגרפיה ופעם סמל. 

״זיהיתי את האות G בסמל המגל והפטיש עוד לפני שהפכתי אותו״, נזכר ריזינגר. ״הבנתי שאם אעשה תמונת מראה ואהפוך את הסמל הסובייטי, תתקבל האות. השתמשתי בדו משמעות, שבה אני אומר דבר אחד אבל גם מתכוון לדבר נוסף. לקחתי את המשפט שבמקור עוסק ביציאת בני ישראל ממצרים, והצגתי אותו בהקשר חדש – של יציאת היהודים מברית המועצות״.

כרזת אמסטרדם מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

כרזת לונדון מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה השתמש ריזינגר בשיטת החלפת אות בדימוי ובתמצות מסר באופן חזותי מצומצם. שנה קודם לכן, בשנת 1968, עיצב את כרזת ״אמסטרדם״ – הראשונה בסדרת כרזות אל על מהשנים 1972-1968, שפירסמו יעדי טיסה של חברת התעופה. על גבי הכרזות מופיע שם יעד הטיסה (עיר, מדינה, או יבשת). ריזינגר בחר אות אחת מתוך השם, והחליף אותה בדימוי שמייצג את היעד. כך, בכרזת אמסטרדם תיפקד פרח הצבעוני ההולנדי כאות L. בכרזה השניה בסדרה, זו שפירסמה את טיסת אל על לפריז, האות A היא מגדל אייפל.

זו גם לא הייתה הפעם הראשונה, או האחרונה, שבה עיצב ריזינגר כרזה סוציו־פוליטית שאת עיצובה יזם בעצמו. במהלך השנים עיצב כרזות אישיות בנושאים חברתיים, פוליטיים והומניטריים, חלקן קשורות בעברו. הראשונה מסוג זה הייתה כרזת ״עזרו לפליטי הונגריה״ שעיצב בשנת 1956. בהמשך יעצב כרזות נוספות, כשהבולטת שבהן, לצד כרזת Let My People Go, היא כרזת ״?Again״ משנת 1993, שבה העניק ביטוי גרפי לאזהרה מפני עליית כוחות ניאו־פשיסטים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. בכרזה מופיע כוכב אדום המפוצל לארבעה חלקים, באופן שיוצר צלב קרס.

כיום, בראייה לאחור, נחשבת Let My People Go לכרזה החשובה והמפורסמת מבין הכרזות שעיצב. ״בכל מאמר שפורסם עליי, הכרזה הזו הופיעה״, הוא מדגיש. עיצובה הפך אותו למעצב בין־לאומי, והיא זו שמיקמה אותו על מפת העיצוב העולמי – לצד גדולי המעצבים הגרפיים של המאה ה־20. ״זה לא שהייתי מעצב אנונימי עד אז בעולם. כתבו עליי פה ושם מאמרים, לדוגמה במגזין גרפיס. אבל הכרזה הזו גרמה לכיסוי הרבה יותר נרחב״.

מעבר להישג הגרפי, לכרזת Let My People Go הייתה גם חשיבות היסטורית. ״הכרזה מילאה תפקיד במקומות שבהם צצה התארגנות בנושא תמיכה בעליית יהודי ברית המועצות לישראל. היא הפכה לחלק מהוויזואליה של המאבק לעליית יהדות זו ונעשה בה שימוש בהפגנות.

״גפרור אחד יכול להצית מדורה גדולה״, טוען ריזינגר. ״הגפרור הזה היה המכתב של שוורצמן, ואת המדורה אני עשיתי״. ומה עלה בגורלו של שולח המכתב? כמה שנים לאחר שכתב לריזינגר, עלה ד״ר לאון שוורצמן לישראל. השניים נפגשו ונשארו בקשר במשך תקופה ארוכה.

כרזת שוב?, 1993

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אלון לוי

    סיפור מדהים. תודה על כך.
    כדאי גם לציין את התערוכה שהוקמה במוזיאון ישראל (ואינה מוצגת כבר) ומאגדת את כלל עשייתו של ריזינגר לאורך השנים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden