כל מה שחשוב ויפה
עבודות של זאנל מהולי בביאנלה בוונציה. צילומים: מ״ל

חתימה טובה: אמני הביאנלה בוונציה שכדאי לעקוב אחריהם

הביאנלה בוונציה היא לפעמים מקפצה לאמנים מאנונימיות למעמד של כוכבים בזירה העולמית. נביאי זעם, אקטיביסטים חברתיים שרוצים לזעזע את הקהל או אגוצנטרים שעסוקים רק בעצמם - כמה מהאמנים שמטעינים את הביאנלה ברוח התקופה

שער הברזל של האמנית שילפה גופטה נטרק בכוח אל הקיר שמאחוריו, מפיל ממנו שכבות טיח וסב על צירו, רק כדי להטיח את מלוא כובד משקלו על הקיר בצד השני. הצליל המהדהד של טריקת השער מעביר רעד קל בכל פעם מחדש במי שעומד מול השער החתום, שאינו מוביל לשום מקום, ממש כמו המבוך של התערוכה בג׳רדיני, שבליבה הוא ממוקם. גופטה, אמנית הודית החיה במומבאי, עוסקת בעבודותיה לא פעם בגבולות ובגדרות, והפעם היא ממחישה את נוכחותם באופן פיזי ומטלטל.

בחציה השני של התערוכה, בארסנלה, גופטה מציגה 100 מיקרופונים שהפכו לרמקולים, ומהם בוקעים קטעי שירה של 100 משוררים, שנאסרו ונרדפו בשל שירתם או דעותיהם הפוליטיות, במשטרים שונים ובתקופות שונות, מימי הביניים ועד היום. החלל מזמין את הקהל להלך בין הצלילים, והנוכחות הקולית יוצרת הד מרטיט להיעדר הפיזי של מקור הקול. שתי העבודות – האחת אלימה ובלתי מילולית והשנייה עדינה ופואטית (במלוא מובן המילה) – יכולות להיתפס כמעין תמונת מראה זו של זו. במקום שהמילים יכולות לגרום לשלילת חירותו של אדם, נסגר השער ללא מילים, באטימות מוחלטת שהשפה והדעת האנושית אינה יכולה לה.

שילפה גופטה

כריסטיאן מרקליי

כריסטיאן מרקליי, האמן השווייצרי אמריקאי שהציג בתחילת העשור בוונציה את ״השעון״ המרהיב, חוזר השנה לביאנלה עם עבודת וידאו חדשה, אף היא עשויה מחומרי קולנוע וסאונד קיימים. ״48 סרטי מלחמה״ היא עבודה רועשת, מאיימת, מחרידה ומטרידה, שנוכחותה מורגשת כבר בכניסה בשערי התערוכה בארסנלה (במקור – מחסני הנשק של המבצר המגונן על העיר ונציה). הרעש מבשר הרעות מתגלה כלימבו של מלחמות.

שובר את הפרדיגמה

מרקליי שובר שוב את הפרדיגמה הקולנועית ומוכיח שלא חובה להציג סרט בעריכה לינארית: במקום תמונה אחר תמונה הוא מציג תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה. זו מסתירה את זו ומותירה ממנה רק חרך – יקום קורס אל תוך עצמו. המסר פשוט וברור: את הסרט הזה כבר ראינו, הפרטים לא חשובים. העולם כורע תחת מציאות של מלחמות, המסתירות זו את זו וקולות הזעקה ומטחי היריות עולים אלה על אלה עד שאין להבחין ביניהם ואין דרך לראות את התמונה השלמה או לפרק את מבנה השכבות המעיק שנראה על המסך.

במחצית השנייה של התערוכה, בג׳רדיני, מציג מרקליי סדרת הדפסי עץ גדולי מידות – כולם בהשראת ״הצעקה״, יצירתו הידועה של אדוארד מונק מסוף המאה ה־19 (וראשית ימי הביאנלה) – מתורגמים לשאגות הבוקעות מפיותיהן של דמויות קומיקס ומנגה. הצעקה היא הצליל הראשוני והפרימיטיבי ביותר להבעת מצוקה – וגלי הקול שאינו נשמע מהדהדים בטבעות העץ של ההדפס.

רעש, כאב ואיום הם חלק מהתפריט של התערוכה המרכזית בביאנלה ה־58, תחת הכותרת ״שתחיו בזמנים מעניינים״. האוצר, ראלף רוגוף, הזמין 80 אמנים בלבד, ובהחלטה לא שגרתית הוא מציג שתי תערוכות מקבילות מעבודותיהם – כשתי ״הצעות הגשה״. לפעמים אפשר לזהות את הקשר ואת ההמשכיות בין העבודות, אך בחלק מהן הבחירה נועדה דווקא לבלבל וליצור תחושת אי־הלימה, ללמדנו שזהו רק קצה הקרחון (לא תמיד הקצה הכי משכנע שלו) ואנחנו לא באמת מכירים את האמן דרך עבודה אחת או אחרת.

יין שיוז׳ן

יין שיוז׳ן

האמנית יין שיוז׳ן (Yin Xiuzhen) מסין מציגה פסל עצום, דמות ענק היושב בכסא מטוס בתנוחה של הכנה לנחיתת אונס. לצידה גלגל מטוס הפוך על ראשו. מבט מקרוב מגלה שהעבודות עשויות מכלי בית פשוטים – כלי עבודה, תרמוס, מייבש שיער וסיר בישול – ומצופות בחולצות טריקו. כך היא מתייחסת לטכנולוגיה המכזיבה, רמז לכך שגם המכשירים הכי משוכללים כמו מטוסים הם מעשה ידי אדם. באותה עת היא מאזכרת את תעשיית האופנה וסדנאות הייזע, אם כי היא מקפידה לאסוף את החולצות מאנשים שהיא פגשה/מכירה אישית, כך שלכל אחת מהן יש עבר וסיפור אנושי אישי. יחד החולצות יוצרות מרקם חדש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התמה של חרדת טיסות, עומס תעופתי, טכנולוגיה וקידמה שעלולות לתעתע בנו – מעסיקה אמנים שונים ממקומות שונים בעולם. האמן המייצג את פולין בביאנלה, רומאן שטנצ׳ק, מציג את היצירה Flight – מטוס מנהלים שפורק לגורמים והורכב מחדש כשכל קרביו חשופים כלפי חוץ. המושג Flight – בעל שתי משמעויות – טיסה או בריחה – משמש מסגרת וקונטקסט נתון לפרשנויות מגוונות. עם זאת, הדימוי החזק של המטוס המרוסק ומאוחה, יוצר רפרנס לאירועים ספציפיים יותר, כמו התרסקות המטוס של נשיא פולין ומשלחתו בדרכם לוועידה ברוסיה ב־2010. שטנצ׳ק החל לפרק חפצים אלקטרוניים וחשמליים כבר בשנות ה־80, במקביל לכניסת הקפיטליזם הזוחל לגוש המזרחי. זו דרכו לשאול שאלות על האמון שאנו נותנים במכשירים ״משפרי איכות חיים״ ועל המחיר של חירות המחשבה והבחירה, כשהיא נענית למנגנון הצריכה והמרוץ הקפיטליסטי.

רומאן שטנצ׳ק

זהות, שייכות, ג׳נדר וכוח

אלכסנדרה בירקן מגרמניה עוסקת בנושאים של זהות, שייכות, ג׳נדר וכוח. מגוון החומרים והטכניקות המרהיב שלה נע מקראפט וחומרים מן הטבע, כמו ענפים עטופים בסריגה, ועד רדי־מייד טכנולוגי כמו אופנוע מפולח לשניים, ומולו חליפת האופנוענית שלה, שנפשטה כמו עור הדוב והיא מוצגת כשלל. בירקן מצביעה על משחקי כוח ועוצמה למול פגיעות ושבריריות אנושית. בעבודה ״מקור העולם״ היא מציגה שיליה בפורמלין, וכך מבטלת את ההגמוניה הגברית באמנות, תוך אזכור הציור המפורסם של גוסטב קורבה, אך גם הכרישי והעגל בפורמלין של דמיאן הירסט.

האמנית זאנל מהולי מדרום אפריקה מגדירה עצמה כ־Visual Activist, פעילה חברתית ופוליטית הלוחמת על מעמד וזכויות להט״ב. מהולי היא כוכבת חדשה, רבת נוכחות והשפעה, שעבודותיה מוצגות כיום במקביל במספר תערוכות בעולם (ביניהן עד החודש שעבר בגלריה הייוורד בלונדון, נמל הבית של האוצר רוגוף, בתערוכה המדוברת Kiss My Genders). בביאנלה, סדרת הדיוקנאות העצמיים העזים שלה מישירה מבט אל הצופה, ומאוד דומיננטית בחלל. בצילומים היא עוטה על גופה ובעיקר על ראשה חפצים ואביזרים מגבילים – חבלים כרוכים על הראש והצוואר; תסרוקת מכבידה; חליפה רשמית; שרפרף או סיכות ביטחון – שמרמזים על המאבק המתמיד והצורך להשתחרר ממגבלות, הגדרות, הדרה, רדיפה, שיעבוד וכו׳.

אלכסנדרה בירקן

זאנל מהולי

כריסטוף בושל הוא שווייצרי־איסלנדי, פעיל פוליטי שהאמנות שלו בשנים האחרונות עוסקת במקומם של הפליטים (בעיקר מאפריקה ומארצות האיסלאם) בעולם. הוא מדגיש את ההתכחשות של אירופה לשינויים הדמוגרפיים שמתרחשים בה. ב־2015, כנציג איסלנד לביאנלה, הוא הציג מסגד פעיל שהקים בתוך כנסיה (שעמדה סגורה שנים רבות). העבודה הייתה מיצג חי שבו הוזמנו תושבים ואורחים מוסלמים להתפלל, ולהזכיר שבוונציה וסביבתה אין מסגדים כלל, אך יש הרבה כנסיות סגורות וריקות מאדם. העבודה הפרובוקטיבית נסגרה על ידי הרשויות כעבור שבועיים.

הפעם הביא בושל ממספנה בסיציליה סירת פליטים שטבעה ב־2015 ורוב נוסעיה נספו. הוא הציב אותה כמו שהיא על גדת המרינה בארסנלה. מבקריו טוענים שזו לא אמנות – שהוא עושה שימוש מניפולטיבי בצרות של אחרים ומשקיע משאבים בהפגנות ראוותניות במקום לעזור לפליטים בדרכים מעשיות יותר. הוא טוען מנגד, שהיצירה גורמת לנו לדבר ולחשוב על משהו שאנחנו נוהגים לדפדף הלאה ולשכוח רגע אחרי שצקצקנו על גודל האסון. מבחינתו זהו ״רדי־מייד״ שהוצא מהקשרו – ממש כמו ה״מזרקה״ של מרסל דושאן.

כריסטוף בושל. צילום: Andrea Avezzù

ג׳ימי דורהאם

ג׳ימי דורהאם, יליד ארצות הברית (1940), שורשיו באמריקה הילידית והוא חי בברלין, כמו רבים מאמני הביאנלה ששייכים לחברת ״הנוודים החדשים״. דורהאם זוכה פרס אריה הזהב למפעל חיים (ולדברי רוגוף, האוצר, היה אפשר להעניק לו פרסים על שני מפעלי חיים לפחות). הוא משלב חומרים מהטבע וחפצים, בעבודות ביקורתיות על ניצול הטבע, שסעים ופערים חברתיים והרס הסביבה. יש בעבודות גם שילוב בין תרבויות – גבוה ונמוך, מערבי ואתני, בין האמנותי ליום־יומי ולרוחני, אך גם משהו מלעיג, על אמונה ואמונה טפלה; לדוגמה, שימוש בחומרים שנלקחו מהחיים המודרניים והנוחים בשילוב עם ראשי חיות שנראים כמו חלק מטקס שמאני.

כוכב נוסף שמומלץ לעקוב אחר עבודתו הוא אד אטקינס הבריטי, שעובד בעיקר בווידאו ובאנימציה ממוחשבת CGI. עבודתו המעניינת בביאנלה נקראת Old Food, ומתבססת על אופנת הפטיש לאוכל, לצילומי אוכל ולהגשות מעוצבות, או במילים אחרות Food Porn. אצל אטקינס ה־כ־ל נכנס לסנדביץ׳, הכל בר עיכול: אנחנו מתפעלים, מזדעזעים, ומעכלים הכול. כתפאורה לסרטיו הוא משתמש במה שנראה כמחסן תלבושות של תיאטרון, ומדגיש את העובדה שכולנו משחקים תפקידים ומזהים אנשים לפי תפקידם במחזה של חיינו.

אד אטקינס

אד אטקינס

האמנית המייצגת את איסלנד בביאנלה, שופליפטר (זהו שם הבמה של hrafnhildur arnardóttir) נתנה לעבודתה את הכותרת chromo sapience והיא מדברת על ״תבונת הצבע״ – כאיכות ראשונית שטבועה בנו: יכולת קליטה לא מודעת, חושית, לתדר או להשפעה של צבע/צבעוניות על התודעה ועל החיים בכלל. לדבריה, לצבעים יש יכולות ריפוי, והיא משתמשת בצבעוניות כדי ליצור חלל העוטף את הצופים כמערה ומחבק כחיית מחמד שעירה. היא יוצרת סביבה חושנית, טקטילית, עוטפת וחמימה, מושכת ומרגשת, שאכן מניבה מהמבקרים תגובות של הנאה ושלווה.

המיצב כולו מזכיר מערת נטיפים או השתברות קרני אור בארמון קרח, ומשולבת בו עבודת סאונד שנשמעת כבוקעת מבטן המערה. החלוקה הוויזואלית של החלל מתחילה מכהה ואפל, עוברת בצבעוניות פסיכדלית ומגיעה לבסוף לחלל בהיר ומואר, המעורר אסוציאציה לגאולה, לאור בקצה המנהרה.

שופליפטר

ביתן איסלנד בביאנלה בוונציה. צילום: Andrea Avezzù

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden