כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
מתוך התערוכה Dreamin' of a... בגלריה צ׳רלי ג׳יימס, לוס אנג׳לס. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // שגיא רפאל

שגיא רפאל אוצר בירושלים את הקשר המורכב בין שם לכאן, ובלוס אנג׳לס את הפער בין הדימוי הנוצץ והיחצ״ני של העיר למציאות המחוספסת

הפעם הראשונה

כילד גדלתי בבית עם רפרודוקציות ממוסגרות של טיציאן, דירר, רובנס, דומייה ורנואר, שאמא שלי חתכה מתוך ספרי אמנות, ותמיד הלכתי לחוגי ציור (האחרון שבהם במרכז דובנוב של מוזיאון תל אביב). אני זוכר שממש ביקשתי מההורים שלי שיילכו איתי לתערוכות, ולבר־מצווה ביקשתי ספר של ארצ׳ימבולדו. התעניינתי באמנות שנוצרת בזמן אמת, ישראלית ועכשווית בכלל, שהיתה כל כך שונה מכל השמות הגדולים שהכרתי מהספרים – מיכלאנג׳לו, פיקאסו.

ככל שהעמקתי בהיכרות עם האמנות הבנתי שהייעוד שלי הוא לא להיות צייר בינוני (פיקאסו ואני לא יכולים לחלוק את אותו טייטל, חשבתי אז וגם היום), אלא ככל הנראה כהיסטוריון אמנות או כאוצר, שמלקט את מיטב היצירות מהאמנים, ומייצר היגד, מחקר ותובנה אודותיהם.

התערוכות הראשונות שאצרתי היו קטנטנות ונבעו מתוך חברות עם האמנית והמאיירת ליאת יניב, בבית מיכל ברחובות ובגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות (2004, ו־2005). שם הבנתי שתערוכות יחיד הן המקום של האמנ/ית לזהור, ושתפקיד האוצר בעבודה עם האמנים הוא כיוונון עדין ונטול אגו, מאחורי הקלעים.

שגיא רפאל. ברקע – הציור ״שונית״, 2010, רתם רשף

גלריה פתוחה על בניינים, פרויקט משותף של עיריית תל אביב עם ברעם סיטי פרס, 2012

רוך וקושי: הגיל השלישי, המגדר הרביעי, גלריה P8

התערוכה הראשונה שבה באמת השקתי את הקריירה ואת ההבנה שלי כאוצר היתה ״גברים״ במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (2006). הרעיון לתערוכה התבשל אצלי עוד בתור חייל, כשהתוודעתי לסוגי גברויות שונים דרך השירות הצבאי מצד אחד, ודרך ההיכרות עם התרבות הקווירית וסצינת הגייז בישראל ובעולם מצד שני. הייתי אז סטודנט לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ושלחתי למאיר אהרונסון (מנהל המוזיאון) הצעה לתערוכה שתעסוק במושג מטרוסקסואל, שהיה חדש ולוהט בזמנו בשיח הציבורי; בהתבוננות של אמנים גברים על גברים אחרים וגבריות שונה. התרגשתי בטירוף כשאהרונסון הזמין אותי לפגישה במשרדו ואישר את התערוכה וגם קטלוג, ויאללה – עוד חודשיים וחצי הפתיחה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלום התגשם, אבל לא הכל הלך חלק. יעקב מישורי לא היה מוכן להציג באותה תערוכה עם יהודה פורבוכראי, וגם עדי נס – אחד הכוכבים הכי גדולים באמנות הישראלית אז – היה מהוסס, והבנתי אותו, אבל גם לא יכולתי לאצור תערוכה על גבריות בלי ייצוג שלו. זה היה שיעור ראשון חשוב בהוצאת פרויקט מהנייר אל הפועל: לא מדובר רק ביצירות אמנות, אלא באמנים בשר ודם, במערכות יחסים, בהיסטוריות אישיות, בהליכה בין הטיפות, בשכנועים ובלהוציא את כולם מרוצים; וגם בליטוש רעיון ובדיוק שלו, מול האמנים ומול עצמי.

בסופו של דבר התערוכה התקיימה לפי התכנון, ואף זכתה לכיסוי עיתונאי די נרחב ומפתיע, בין השאר מאת אבנר ברנהיימר ורותי דירקטור. משתתפי התערוכה: שי איגנץ, עצמון גנור, משה גרשוני, אורי גרשוני, ניר הוד, נועם הולדנגרבר, גיל יפמן, רמי מימון, אסי משולם, עדי נס, יהודה פורבוכראי, רועי רוזן, יואב שמואלי, גיל מרקו שני, ויעקב מישורי בהופעת אורח בקטלוג (שהיווה פעולה אוצרותית בפני עצמה).

ג'ון קנות', Dreaming of a…

התחנה האחרונה

״בנוגע להסכמה / מסכי מגע״ היא תערוכה קבוצתית שאצרתי במסגרת הביאנלה בירושלים (עד סוף נובמבר), בהזמנת קבוצת אמנים יהודים המבוססים בלוס אנג׳לס (JAI – Jewish Artists Initiative of Southern California). עם כל פרויקט חדש שמגיע אני שואל את עצמי לגבי מידת הרלוונטיות, הנחיצות והחשיבות שלו: מה יש לי לומר? מה יש לאמנים לומר? למי איכפת ומה זה ישנה?

החיבור האישי שלי לנושא נוצר מתוך ההיכרות המשתנה שלי עם יהודים אמריקאיים, ועם הפער בין מה שחשבתי לגבי ״הדודים מאמריקה״ לבין מה שלמדתי להכיר. עד לאחרונה הייתה נפוצה בישראל התחושה שיהדות ארצות הברית (כאילו מדובר ביישות אחת) תתמוך פיננסית ומוסרית בכל מה שהמדינה תעשה, ובעוד שהדולרים שלהם בהחלט רצויים, הדעות או ההתערבות של יהודי ארצות הברית רצויים פחות. עניין אותי להציג בפני הקהל הישראלי תמונה מגוונת ושיקוף די עדכני של היחס של יהודים בלוס אנג׳לס כלפי ישראל, ולהעמיד מראה להיכרות ואולי אף שיח הדדיים.

התערוכה הקבוצתית האחרונה שאצרתי בלוס אנג׳לס …Dreamin' Of A, היוותה סיכום ביניים של שבע השנים שחלפו מאז הגעתי לעיר. היא עסקה בנוף העירוני המחוספס, המתהווה והאמיתי, השונה כל כך מהדימוי הזוהר והיח״צני שהיה לי בראש על ״עיר המלאכים״. היא גם הראשונה שאצרתי בגלריה מסחרית ומאוד ידועה בלוס אנג׳לס, אחרי מספר תערוכות בגלריות אוניברסיטאיות ומוסדות.

עם השנים התגבשה אצלי ההבנה שהתערוכות הקבוצתיות שלי הן לא רק אמצעי הבעה אודות נושאים שמעניינים אותי, אלא ממש מתבססות על חוויות אוטוביוגרפיות, גם אם לא הצהרתי על כך באופן פומבי. התערוכה הזו נולדה בעקבות יצירת אמנות ספציפית שרכשתי בשנה שעברה לאוסף הפרטי שלי, מאת ג׳ון קנות׳ (John Knuth), אמן וחבר. זהו שלט שג׳ון רכש מהומלס, ותפר עליו נוף של הרים. היצירה הזו מסמלת מעין קפסולה של לוס אנג׳לס, ובוודאי של מה שהיא עבורי.

המראה הראשון שנחרט בזכרוני עם הגעתי לעיר בסוף יולי 2012, היה בדיוק זה – עמדתי ליד הומלס שהיה זרוק ברחוב, והסתכלתי למעלה לעבר השלט המפורסם המתנוסס מעל גבעות הוליווד. הדינמיקה היום־יומית שלי בעיר מאז אותו רגע היא אומדן עצמי והתנהלות בין שני הקצוות והפערים הסוציו־אקונומיים הללו, בין מי שאולי אין להם כלום, לבין מי שלכאורה יש להם הכל.

מכל מלמדיי השכלתי

שתי תערוכות שהתקיימו במסגרת חגיגות שנת החמישים למדינה הפילו לי את האסימון לגבי הרצון להיות אוצר – ״קדימה: המזרח באמנות ישראל״ במוזיאון ישראל, ירושלים (שאצרו יגאל צלמונה ותמר מנור־פרידמן) ו״העיניים של המדינה – היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים״ במוזיאון תל אביב (שאצרה אלן גינתון).

בירושלים התערוכה היתה מסחררת וחושנית, צבעונית ורב מדיומלית, היסטורית ואקדמית אבל בגובה העיניים וניכר היה שנעשתה תוך מחשבה על הקהל הרחב ביותר. בתל אביב התערוכה היתה בעיקר בשחור־לבן־זירוקס־דיקט, מושגית ונזירית, ונדמה היה לי שכוונה בעיקר לקהל ידעני ומבין עניין, לשדה האמנות המצומצם. שתיהן היו מרתקות וכל כך שונות, ועדיין הן הציגו אמנות ישראלית בת הזמן ויצרו חוויה חינוכית ומבדרת כל כך חזקה עבורי, שמיד אמרתי לעצמי – כאלה תערוכות אני רוצה לעשות.

אוצרת נוספת שיש לה השפעה מכרעת על התפישה האוצרותית שלי, אבל דווקא דרך הקטלוגים שלה, היא תמי כץ־פרימן. נחשפתי ל״מטא־סקס״ ול״דזרט קלישה״ דרך הביקורות עליהן ב״סטודיו״ ורצתי לחפש את הקטלוגים. את התערוכות עצמן מעולם לא ראיתי, אבל הנושאים בהם הן עסקו, החיבור בין הסקסי והבועט לבין תכנים ומושגים אינטלקטואליים שהיו חדשים עבורי, כל אלה נגעו במה שהעסיק אותי אישית מאז היותי נער מתבגר ועד היום – מיניות, גוף, זהות – וגם בערבוב בין ״פופולרי״ ו״אליטיסטי״. כשהיא ביקרה בתערוכה שלי ״ז־ב־ע״ בשנת 2009 ונתתי לה עותק של הקטלוג, זו היתה סגירת מעגל חשובה בעבורי.

טרנספורטרט בגלריה מנשר

מבוגרים קטנים – פרט מההזמנה

תערוכת החלומות

תערוכה קבוצתית שנמצאת אצלי בתיקיה במחשב מאז שנת 2006 היא ״זכות הבגידה״, והיא עוסקת במושג הטעון הזה, מפרספקטיבות שונות – אישית, חברתית, פוליטית, לאומית. שיח הבגידה הציבורי נעשה מאוד קולני בשנים האחרונות, ואותי מאוד מענין הרעיון של בגידה ושל נאמנות – נאמנות למי? למדינה? למוסכמות? האם הנאמנות הזו הדדית? בגידה במי? מי מחליט? האם אין נאמנות האדם לעצמו קודמת לכל נאמנות אחרת, בין אם לזולת ובין אם לחברה? ברור שאף גלריה או מוזיאון לא רצו להציג את התערוכה הזו בזמנו, ובטח שגם לא כעת למרות הרלוונטיות שלה, אבל מאז זנחתי אפילו את החלום לממש אותה.

תערוכה שאולי יותר סביר שאגשים בעתיד כלשהו היא רטרוספקטיבה לחברתי האמנית שלא נופלת לשום הגדרה, רקפת וינר־עומר, הידועה גם כ־The Queen of Bad Painting. האמנות של רקפת בהחלט מוזרה ופרובוקטיבית באופן עקרוני, בטח בתקופה שבה המוזיאונים מייצרים סביבות אינסטגרמיות וידידותיות למשפחות עם ילדים, אבל מבחינתי היא אחת האמניות הכי מעניינות, חידתיות ונועזות בישראל בעשרים השנים האחרונות. הפרסונה האמנותית של הרעיה מהפרברים ויחסה לעיר הגדולה, הערבוב בין האישי למומצא, פמיניזם של האשה הקטנה, המניפסטים הכנים אך גם המופרכים במידה, האסתטיקה הלא אסתטית המעורבבת בשרבוטים ספק־אובססיביים ספק־פארודיים, מי אם לא אני יעמוד באתגר הזה בכלל?

חלום נוסף הוא שרוית משלי תעשה קאמבק לשדה האמנות, כי מדובר בעילוי פיסולי ברמה בין־לאומית, ואם כבר אז אשמח לאצור אותה בביאנלה בוונציה. וחלום אחרון מני רבים – מיה בלוך, לא משנה לי איפה ומתי.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי בלוס אנג׳לס תיפתח בתחילת נובמבר והיא עוסקת בדימויי נוף מאת למעלה מ־30 אמנים ישראלים. הגלריה משויכת לארגון הנוער היהודי הילל, והיא חלק מהאוניברסיטה של דרום קליפורניה (USC). התערוכה תיפתח במסגרת שבוע ישראל באוניברסיטה, שבו הסטודנטים והוריהם מוזמנים לשמוע אודות טיולי תגלית המתארגנים ועומדים לצאת בקרוב. חשבתי שעשוי להיות מעניין להציג תמונה עכשווית, לא מיתית ולא באוריינטציה יהודית של ישראל, ואולי להרחיב את מעגל העניין סביב האמנים הישראליים.

בנוסף, מספר ימים לפני פתיחת התערוכה הזו אתחיל ללמד סמינר אודות אמנות ישראלית באוניברסיטה בבל־אייר (American Jewish University), בהזמנת ד״ר רותם רוזנטל, האוצרת וסגנית הדיקאן של האוניברסיטה.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden