כל מה שחשוב ויפה
דני קרוון. צילום: תמר קרוון (צילומים באדיבות סטודיו קרוון)

דני קרוון: בין אדם למקום

האמן חתן פרס ישראל חוגג 89 שנה ויוצא למסע בין עבודותיו בעולם, במסגרת סרט של האחים היימן. ביום שישי יתקיים בבית לאמנות ישראלית כנס, המוקדש לאיש ״שגורם למקומות לדבר״ ויודע להקשיב להם

במפגש בין שדרות רוטשילד לכיכר התרבות, בין תנועת כלי הרכב והאנשים, בין החניון לתיאטרון ובתי הקפה, נמצא גם ״משולש זהב״, שקודקודיו הם שלושה מענקי האמנות הישראלית: האחד הוא העץ על הגבעה, נקודת מנוחה או תצפית, תבליט טופוגרפי בנוף, ש״שתל״ דני קרוון בכיכר התרבות שתכנן; ממנו מוביל קו־שביל אלכסוני דק אל הפסל ״התרוממות״ של מנשה קדישמן, שלושת העיגולים הידועים, שהפכו לאחד מסמלי העיר תל אביב; והיישר משם במעלה השדרה שוכן ״יסוד״, פסלו של מיכה אולמן, בגובה פני הקרקע והוא מדמה דירת שיכון בסיסית, בת ארבעה חדרים, שמסמלים גם את חדרי הלב.

שלושת האמנים הם שלושה חתני פרס ישראל לפיסול (קרוון 1977, קדישמן 1995, אולמן 2009), שעבודותיהם מפארות את הסביבה מבלי להתפאר. העבודה של אולמן כמעט סמויה מהעין וגם מי שרואה אותה, אפילו הילדים שמשחקים בין קווי המתאר של קירותיה השקועים באדמה, לא תמיד יודעים שזוהי עבודת אמנות. בדומה לכך, אנשים לא עוצרים ביראה מול פסלו של קדישמן או הולכים ״הליכת מוזיאון״ בכובד ראש בכיכר התרבות שתוכננה כולה כיצירת אמנות, שהעץ והגבעה הם חלק מהנוף שלה, וכמותם גם בריכת המים, הגינה המדורגת וספסלי העקלתון בפאה הימנית של הכיכר. להיפך, כל היצירות הללו נטמעות במרקם העירוני, לא מבקשות הרבה תשומת לב, הן פשוט שם, והן משפיעות על הסביבה.

דני קרוון, שעבודתו השפיעה על סביבות מרובות ברחבי העולם, חוגג בימים אלה את יום הולדתו ה־89, ואינו חדל מיצירה. ביום שישי הקרוב (13.12) ייערך יום עיון לכבודו בבית לאמנות ישראלית, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין ובימאי הקולנוע הבין־לאומי וים ונדרס. הרצאתו של ונדרס על קרוון ועבודותיו נושאת את הכותרת ״האיש שגורם למקומות לדבר״. גם קרוון עצמו, כשהוא מסביר את אופן התגבשות עבודותיו אומר שהוא ״מקשיב למקום״, כל מקום ומה שמתאים לו. והמקומות הללו מתפרשים על פני העולם מצרפת וספרד עד יפן, מתל אביב ובאר שבע ועד ברלין.

כיכר התרבות. צילום: עמית גרון

יער האמנות מורו, יפן

X מז׳ור, סרז׳י פונטואז, צרפת

קרוון מאמין שאמנות טובה במרחב הציבורי אינה צריכה להתבלט, אבל היא בהחלט יוצרת אווירה ו״מערכת יחסים עם הסביבה״. לדבריו, אמנות מעוררת התרגשות גם אם אנחנו לא מודעים לכך. התרגשות שמקורה לא רק במראה המקום אלא בתחושה פיזית, שהיא אחת התופעות הפלאיות שמחוללות עבודותיו.

אוצר המלים הצורני של עבודותיו מזוהה למרחוק – הפרופורציות המדוייקות וההצבה המחושבת היטב של גופים הנדסיים, צירי מבט וקווי אורך ורוחב, השקט החומרי, בבטון האפור והחשוף או בבוהק הלבן עד סינוור (שעורר עליו ביקורת, בעיקר בהקשר של כיכר התרבות בתל אביב). עבודותיו יוצרות סביבה הרמונית ביחס לקנה המידה האנושי – המרחבים גדולים והפסלים מונומנטליים אבל לא מתנשאים, בולטים (או שקועים) בסביבתם ומזמינים להתהלך, לטפס, לשבת, לשחק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״ברוב העבודות שלי יש מקום לילדים לשחק. זו אחת המחמאות הכי גדולות שאני מקבל. כי ילדים הם באמת לא מקולקלים, אף אחד לא אמר להם שזו עבודה טובה או לא, הם פשוט חווים את המקום״, אמר לי פעם בראיון. כיום הוא ממשיך לעבוד בסטודיו שלו בתל אביב, אם כי כבר אינו יוצר עבודות ענק. הוא רושם ויוצר דגמים, ולאחרונה הציג סדרה מפסליו החדשים בגלריה גורדון.

הצלחת ליצור סביבות רבות השפעה לאורך עשורים רבים של עבודה. אתה מתבונן על עבודותיך בסיפוק?

דני קרוון: ״יש לי סיפוק גדול מאוד. כשעשיתי את אנדרטת הנגב – ואני עד היום לא יודע מאיפה זה בא לי – היו ביקורות, כי אנשים לא הכירו דברים כאלה. המבקרים אמרו אז: זה לא פסל, כי מי עושה פסל שיש בו כל כך הרבה צורות נפרדות? וזו גם לא ארכיטקטורה, כי זה לא מבנה סגור. זה היה חידוש, אבן דרך, גם אם לא ידעתי את זה מראש. אחרי ששככה הביקורת התחילו לרצות עוד כאלה, ואני גיליתי שאני יודע לעשות עבודות שנובעות מהמקום״.

״לא תכננתי לעבוד עם הרוח ועם האור. לא הייתי שייך לשום אסכולה ולא חיפשתי להיות אוונגרד. רציתי לראות מה מתאים למקום ולפי זה הלכתי״

מורו, יפן

מורו, יפן

״יש לי שלוש בנות – תשאלי איזו בת אני הכי אוהב? אין דבר כזה. כל עבודה שלי בעולם יש לה את חלקה״

אתה עוד מסתובב בעולם בין העבודות שלך?

״היום כבר פחות, אם כי האחים היימן עושים עליי סרט ואחרי שצילמו בארץ, בכיכר לבנה, באנדרטת הנגב, עכשיו הם רוצים שאסע איתם לצלם בכמה עבודות חשובות, כמו פורט בו בספרד ועבודות ביפן״.

זה בוודאי מאוד מרגש. אתה אמנם בן אדם מאוד תכלסי, אבל זה קצת כמו לבקר את הילדים. איזה מהעבודות אתה הכי אוהב?

״יש לי שלוש בנות – תשאלי איזו בת אני הכי אוהב? אין דבר כזה. כל עבודה שלי בעולם יש לה את חלקה״.

כמה עבודות יש לך בעולם?

״בסביבות 70 ומשהו. ויש לי מספר דומה של עבודות שלא בוצעו. לא בגלל שנפסלו, בגלל חלוף הזמן, תקציב, שינוי בהנהלה. בעבודות גדולות כאלה יש אילוצים. היו פעמים שענייני מימון ואילוצים אחרים חייבו אותי לזקק את העבודה, ולפעמים זה עשה אותן יותר טובות. אבל אם יש דבר שלא יקבל את המימון הראוי לא אעשה אותו. או משהו שהוא נגד מצפוני – לא אעשה. לא אעשה עבודה בהתנחלויות ולא לדברים שבאופן פוליטי אני לא מסכים איתם״.

גם במקומות שיצר בשמחה, לא תמיד הוא חי בשלום עם השימושים השונים בפסליו. לפני כעשור נכנס למאבק מול עיריית תל אביב, בעקבות ההזנחה של עבודתו ״כיכר לבנה״ בפארק אדית וולפסון שבמזרח העיר. ילדים הוא אוהב, אבל הוא לא חובב גדול של נערים בסקייטבורד ואופנועים שמחליקים על פני הירח הקעור שמשולב בעבודה. מצד שני, מרגיז אותו שחלקים מהמרחב נסגרים בפני הקהל.

״במאבק הזה ניצחתי. דרשתי מעיריית תל אביב לחזור ולהציב שמירה על המקום וגם לשלם קנס – ששימש להקמת קרן לשימור העבודות במרחב הציבורי. לא רק שלי״, הוא מדגיש.

אנדרטת הנגב, באר שבע

אנדרטת הנגב. צילום: ורנר בראון

חלק מהדלק המניע את האיש חסר המנוח טמון מן הסתם בהצלחתו הגדולה, שהגיעה באופן בלתי צפוי, בעודו איש צעיר, עם תכנון האנדרטה לחטיבת הנגב בשנת 1963 (בנייתה הסתיימה ב-1968). קודם לכן התמחה בעיצוב תפאורות לתיאטרון ולמחול, בין השאר לעבודות המוקדמות של להקת בת שבע וללהקה של הכוריאוגרפית הנודעת מרתה גרהם בניו יורק. המעבר מבימת התיאטרון למרחב הפתוח הביא עימו חשיבה על סביבה פעילה, שיש בה מכלול של גופים והיא מזמינה להתהלך ביניהם, תוך כדי תנועה וגילוי.

בתכנון פורץ דרך, קרוון ביקש לצקת חיים במבני הבטון, ובו בזמן להדהד את זכרון הנופלים, ועשה זאת באמצעות התנועה האנושית הזורמת בין ובתוך המבנים, בשילוב עם אלמנטים חיים כמו אמת מים, אור, צלילים וצמחייה. בחלקים מהפסל ניתן לעבור בקומה זקופה ואז פתאום צריך להתכופף כדי להתקדם; על אחרים יש לטפס במאמץ. יש פתחים להיכנס דרכם לחללי פנים, ובחלק מהדרכים מגיעים למבוי סתום. בחלקם האור חודר והרוח שורקת בחרכים ובאחרים שורה קדרות ודממה.

קנה המידה הגדול והחומר – בטון חשוף – השתלבו בנוף הגבעות החשופות שבאותה עת עטפו את העיר באר שבע והיום, יותר מ־50 שנה אחרי בנייתה, נבלעו בין השכונות הצפוניות של העיר. אותם עקרונות של תנועה אנושית ומעבר בין גופים גיאומטריים שהיחסים ביניהם יוצרים סביבה הרמונית, הפכו מאז ליסודות איתנים בעבודתו, לצד ערכים וסימבולים שהוא מטמיע בעבודותיו.

סרז׳י פונטואז. צילום: Philippe Raimbault

קיר התבליט שיצר לבניין בית המשפט בתל אביב ציטט מובאות מהמקורות שעסקו במשפט וצדק. בהמשך יצר את תבליט הקיר הדרומי באולם מליאת הכנסת ״שאי שלום ירושלים״, המושתת על ערכי מגילת העצמאות. הנשיא ריבלין, בשבתו כיו״ר הכנסת, הזמין אותו לחתום על העבודה, כדי ששמו לא יימחה. בשנה שעברה, כשעבר בכנסת החוק השולל את מעמד הערבית כשפה רשמית בישראל, ביקש קרוון לכסות את הקיר – כמחאה על ההקצנה הפוליטית ועל פגיעת חברי הכנסת בערכי השוויון והדמוקרטיה.

הליכותיו פשוטות אך מזגו האמנותי סוער ותובעני. הוא מעולם לא הסכים לשמש כאמן חצר אבל עבודותיו, שהגיעו לממדי ענק, נדרשו לתמיכה ולהזמנה ממסדית כדי לצאת לפועל, וזו המשיכה לזרום ולאפשר לו ליצור גוף עבודות נדיר בהיקפו. בשנות ה־70 קרוון הציג בביאנלה לאמנות בוונציה ובדוקומנטה בקאסל, ובעקבות החשיפה הבין־לאומית הוזמן ליצור עבודות אדירות ממדים. בצרפת, שם התגורר חלק מהזמן, זכה בתואר לגיון האמנויות הצרפתי. אחת מעבודותיו המרשימות (והמוקדמות) בצרפת הייתה ״ציר ה־X הגדול״ (Axe Majeur) בעיירה סרז׳י פונטואז. עוד תכנן כיכר המוקדשת לשארל דה גול בנאנט ובאירוע המילניום שיגר קרן אור בין שערי הנצחון בשאנז אליזה ובלה דפנס. ביפן הוזמן לתכנן מספר גנים ציבוריים, וקיבל עיטור כבוד מהקיסר. הגנים שלו שונים באופן מהותי מהגנים היבשים ומגני הצמחייה היפנים, ויחד עם זאת הם משתלבים בהרמוניה בסביבה ובאסתטיקה היפנית הקפדנית.

עבודותיו תמיד נובעות מהמקום שבו הן ניצבות ומקושרות לא פעם לתכני שלום וזכויות אדם. בנירנברג סירב בתחילה לעבוד, עד שהבין שהעיר שבה חוקקו חוקי הגזע עשתה תפנית וחרטה על דגלה הגנה עיקשת על זכויות אדם. לדבריו, השדרה שתכנן שם תרמה לשינוי ברוח המקום. באנדרטה לזכר הצוענים (סינטי ורומה) בברלין הוא שילב בריכת מים ועבודת סאונד, ויצר סביבה שמבודדת את הבאים מהרחובות הסואנים שסביב.

מעברים, פורט בו, ספרד. צילום: Jaume Blassi

כיכר לבנה, תל אביב. צילום: אברהם חי

אנדרטת הנגב, העבודה הסביבתית הראשונה שלך, היא שנתנה לך את אוצר המילים והצורות שלך, אלמנטים שמאז ועד היום המשכת לעבוד איתם כמו רוח, אור, צליל.

״זה נכון. לא תכננתי לעבוד עם הרוח ועם האור, אבל פתאום שמעתי את צלילי הרוח, וראיתי את האור נכנס לחרכים בנחש הבטון״.

והיית מספיק פתוח לקבל אותם.

״אימצתי אותם לליבי. לא הייתי שייך לשום אסכולה ולא חיפשתי להיות אוונגרד. הייתי מוכן לראות מה מתאים למקום ומה הטבע מבקש ומנחה, ולפי זה הלכתי״.

נשמע רומנטי, יחסית למי שעובד בבטון חשוף ומתכתש עם רשויות.

״מצחיק. אבל כאיש צעיר, כשעוד הייתי צייר, ציירתי פעם את תחנת הרכבת הנטושה ליד קיבוץ הראל, וכבר אז כתבו עליי שאני ׳רומנטיקן ללא תקנה׳. בפורט בו ביקשו ממני להקים אנדרטה לוולטר בנימין. ביום שבאתי לשם עמדתי על הגבעה מעל הים ולמטה הייתה מערבולת מטורפת, לא יכולתי להתיק את העיניים והבנתי שהטבע מספר את סיפור הטרגדיה של האיש״.

ולטר בנימין, הפילוסוף וההוגה היהודי החשוב, נמלט מהנאצים והגיע בכוחותיו האחרונים מצרפת לעיירת הגבול הספרדית פורט בו, אך שם אחז בו ייאוש והוא התאבד. את הדרמה שהתחוללה בנפשו יצק קרוון במפגש בין קירות הברזל, הים והרוח והעץ הבודד, באנדרטה ״מעברים״, כשם עבודתו הבלתי גמורה של בנימין.

ברוב העבודות שלך יש אלמנט חי כמו מים ועץ שתול.

״שם שתלנו עץ ברוש ובגלל הרוח העזה מהים הוא נטוי תמיד. גדלתי בבית של גנן. פעם ליד החמאם ביפו, אבי הראה לי קשת בנויה, שבין העמודים שלה השאירו מקום לעץ דקל שפורץ כלפי מעלה. זה משהו שהרשים אותי ואימצתי לעבודות שלי. בכל מקום שאפשר אני שותל עץ חי. אני רואה בו אחד החומרים שלי. אני לא מאמין בדלות החומר: אין דלות החומר יש יצירות שמשתמשות בחומרים מעטים (לא דלים במובן של חסר). אני גם לא מאמין בהפרדה וגבולות בין האמנויות. אני מעדיף להזדהות עם אנשי הרנסנס – מיכלאנג׳לו, לאונרדו וג׳וטו, שהיו ציירים ופסלים וגם תכננו בניינים ומקומות״.

אנדרטת הצוענים בברלין. צילום: Marko Priske

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden