כל מה שחשוב ויפה
ניידקה אקונילי קרוסבי בביאנלה בוונציה. צילום: מ"ל

יש מקום לכולם? עולם האמנות מחשב מסלול מחדש

סוגרים עשור: מפרס טרנר ועד אוסף ה־MoMA המתחדש, שלומית אורן רואה שינוי מגמה בעולם האמנות, והסטת פוקוס לכיוון השוליים

עם סיום העשור מורגשת בעולם האמנות תנועת לוחות טקטונית. נכון, הזמנים משתנים ואיתם הטעמים. מה שנחשב פעם הכי־הכי כבר לא גורם לאף אחד להעיף מבט נוסף ומה שנחשב קלאסי בעבר מקבל פתאום ניחוח חדשני. זה קורה כל הזמן (ובקצב הולך וגובר) וכמעט בכל תחום.

אז מה חדש? נראה שבמהלך העשור האחרון החל תהליך שהגיע לשיאו ב־2019 ומהותו הסטת הפוקוס לשוליים. ההגדרה של שוליים נשמעת אולי עמומה, אבל בשורה התחתונה מדובר על נשים ועל שחורים. 

נשים, המהוות כ־51% מאוכלוסיית העולם, זכו להתעלמות כמעט מוחלטת בעולם האמנות ב־600 השנים האחרונות (שלא לדבר על קודם). תפקידן היה כמעט באופן בלעדי לדגמן, לשמש מוזה והשראה לאמנים הגדולים. רבות מיצירות המופת שאנו מוקירים כיום נעשו בהשראת נשים. במאה ה־21, ובמקביל לתנועת metoo# החלו נשים תובעות ביתר כוח את מקומן בשיח האמנותי.
בהיבט המסחרי הסטטיסטיקה מראה שהיום ההשקעה ביצירות של נשים אמניות מניבה תשואה גבוהה ביותר, ויש כמה מקרים שבהם הקפיצה הנחשונית מרשימה במיוחד, כמו במקרה של ג׳ני סאוויל, ששברה את השיא ליצירה היקרה ביותר של אישה (12.5 מיליון דולר), או צ׳אבאללה סלף, שבפחות מחמש שנים ציור שלה הניב לבעליו תשואה של 3500% (מ־70 אלף ל־1.5 מיליון דולר). 

מוזיאונים מפגינים הוקרה ליוצרות משמעותיות שקולן לא נשמע בזמן אמת – כמו התערוכה שוברת השיא של הילמה אף קלינט בגוגנהיים או לואיז בורז׳ואה, שיצרה כל חייה, אולם רק בערוב ימיה זכתה לקצור את פירות ההצלחה. היסטוריונים של האמנות עובדים שעות נוספות על מנת לגלות ציירות מוכשרות ממאות קודמות, אשר בעבר אולי זכו להערת שוליים, וכעת זוכות לתערוכות עצומות דוגמת סופוניסבה אנגיסולה ולוויניה פונטנה במוזיאון הפראדו במדריד.

הנרי טיילור בביאנלה בוונציה, צילום: מ״ל

הדרך לשוויון עדיין ארוכה – אספנים ומוזיאונים עדיין רוכשים הרבה פחות יצירות של נשים אמניות, וגם כשזה קורה, תג המחיר נמוך משמעותית. די להסתכל בשיאני המחירים במכירות הפומביות – בעוד סלבטור מונדי של דה וינצ׳י נמכר תמורת 450 מיליון דולר, הרי שציור של ג׳ורג׳יה או׳קייף, המחזיקה בשיא המחיר לאמנית, נמכר בכ־46 מיליון דולר – כעשירית!

אוכלוסיה נוספת שהוחרגה מן השיח עד לעשור האחרון היא זו של השחורים. מה שהחל כהתקוממות של אמנים אפרו־אמריקאים בארצות הברית, עם רוח גבית כשברק אובמה נבחר לשלטון, התרחב משמעותית וכולל היום את כלל האמנים יוצאי אפריקה וכן אמנים לטיניים. אולי נכון יותר לקרוא להם לא־לבנים. גם כאן השוק לא מפגר מאחור ואמנות אפריקאית היא בין הסחורות החמות עם תשואות נאות ביותר. אמנים כמו אל אנטסווי הפכו לשם נישא בפי כל, עם נוכחות כמעט בכל יריד.

בשתי המהדורות האחרונות של הבינאלה בוונציה ארצות הברית יוצגה על ידי אמנים אפרו־אמריקאים. עבודותיו של אחד מהם, מארק בראדפורד, נמכרו לא מכבר בכ־5 מיליון פאונד בגלריה בלונדון. עבודותיהם של קרי ג׳יימס מרשל וכריס אופילי ממשיכות לבקר את החברה הלבנה הקולוניאליסטית בעיניהם. קהינדה וויילי עשה היסטוריה כאשר היה השחור הראשון לצייר את נשיא ארצות הברית. ברחבי העולם נעשים מאמצים לגלות אמנים שחורים נשכחים על מנת לספר סיפור רחב ומעמיק יותר על התרבות, דוגמת צ׳ארלס ווייט שזכה לרטרוספקטיבה ב־MoMA.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קארה ווקר בטייט מודרן. צילום: Ben Fisher

כששתי האוכלוסיות מתלכדות האפקט נראה חזק עוד יותר – יצירות של נשים־אמניות־שחורות הן היום ״סחורה חמה״. אמניות כמו קארה ווקר שמציגה בימים אלה בטייט מודרן מזרקה אנטי־קולוניאליסטית, פיית׳ רינגולד שמחייה את אמנות שמיכות הקווילט, בטיה סאאר שעוסקת בדימוי העבדים, ניידקה אקונילי קרוסבי שתור גדול של אספנים ממתין ליצירות שלה, או זאנלה מוהולי, שצילומי הדיוקן העצמי העצומים שלה שיתקו את באי הבינאלה בוונציה.

בישראל אנחנו עדים למגמות מקבילות: מי שהודרו משדה האמנות בתקופת אופקים חדשים ודלות החומר (בהכללה גסה כמובן) מקבלות היום את מרכז הבמה. למעשה, האמנים הישראלים המצליחים ביותר בעולם הן אמניות: מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, עילית אזולאי, יהודית סספורטס, יעל ברתנא, מיכל נאמן ועוד. גם במוזיאונים קולן של הנשים נשמע: אשכול התערוכות החדש במוזיאון חיפה עוסק ישירות בפמיניזם, ובמוזיאון הרצליה שש מתוך שבעת המציגים בתערוכה זמן דיוקן 1# הן נשים, על אף שאין בתמה האוצרותית הגדרה פמיניסטית דווקא. ניתן לציין מספר אמניות ממוצא אתיופי שעלו למרכז הבמה כמו נירית טקלה שיצירותיה נמכרו היטב במכירות פומביות ובגלריה או מיכל ממיט וורקה.

הנרטיב הלא־לבן מקבל בישראל פרשנות אנטי אשכנזית, ששמה דגש דווקא על הפריפריה. ניתן לציין את הסוגייה האחרונה שעלתה בין בני משפחת יצחק דנציגר לאמן אייל אסולין: אסולין ביקש לתת לפסל האייקוני של יצחק דנציגר, נמרוד, פרשנות אישית המתבססת על זהותו המזרחית וקרא לו מוטי. מוטי הוצג בתערוכה חשומה, הבנויה סביב מושג מהתרבות המרוקאית־יהודית וכן בתערוכה גוף ראשון יחיד במוזיאון אשדוד שעסקה בזהויות גבריות שונות, כולל זו המזרחית והקווירית.

ב־MoMA מדווחים שמספר היצירות של אמניות באוסף המוזיאון הוכפל פי 5 משנת 2000 והוא מגיע ל־28%. לעומת 59% של גברים ו־13% של קולקטיבים או אמנים שאינם מזדהים כאישה/גבר

המהלך שאולי יותר מהכל מוכיח שלא מדובר באופנה חולפת, אלא מגמות אמיתיות שילוו אותנו בהמשך, הוא ה־MoMA החדש. במהלך חסר תקדים החליטו אוצרי המוזיאון לשבור את הפרדיגמות המוכרות של הצגה כרונולוגית גניאולוגית ובמקום זה מציגים יחד אמנים מזמנים שונים או מקומות שונים. הושם דגש משמעותי על ייצוג של אמניות נשים ואמנים לא־לבנים באופן שחותר תחת ההגמוניה – שה־MoMA עצמו עזר לבנות.  

ב־MoMA מדווחים שמספר היצירות של אמניות באוסף הקבוע של המוזיאון הוכפל פי חמישה מתחילת שנות ה־2000 והוא מגיע ל־28% מהיצירות באוסף. 59% מהיצירות באוסף נוצרו על ידי גברים ו־13% על ידי קולקטיבים או אמנים שאינם מזדהים כגבר או אישה. בחלק האוסף המוצג לציבור, מצהירים אוצרי המוזיאון כי נעשה מאמץ לאזן בין האוכלוסיות. רק מאמצים עקביים מסוג זה והקצאת משאבים משמעותיים לרכישת יצירות של אוכלוסיות שנדחקו לשוליים והצגתן ייצרו מציאות חדשה ולא טרנד חולף.

מראה הצבה ב־MoMA. צילום: Heidi Bohnenkamp

טקס פרס טרנר. צילום: Stuart Wilson, Getty Images

דוגמה נוספת לרוחות חדשות בשוק האמנות (ובפוליטיקת הזהויות) היא החלטת זוכי פרס טרנר להתאחד ולחלוק את הפרס. בפרס טרנר הבריטי ב־2019 היו כל ארבעת המועמדים מהגרים או בני מהגרים, שתי נשים ושני גברים ממוצא קריבי, קולומביאני, ישראלי ולבנוני. אף לא אחד מהם מה״אליטות״ הישנות. באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלית־לשעבר תאי שני והלבנוני־לשעבר לורנס אבו חמדאן נמנים על ״הפריבילגים״ ביניהם. המועמדים עצמם התאחדו לקולקטיב ויזמו את הפנייה לשופטי הפרס, בבקשה שלא לבחור ביניהם זוכה יחיד. והנה, גם בפרס היוקרתי והממסדי ביותר בעולם האמנות כיום, הפרדיגמות החדשות הופנמו. השחקנים החדשים בשוק כופרים ברעיון התחרותי של זוכה ומפסידים, שנמצא בבסיס החברה הקפיטליסטית הלבנה והשבעה. במקום זה הם מציבים אלטרנטיבה של שותפות. בי זה מעורר תקווה לגבי העשור שבפתח.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אייל

    שלומית יקרה כתוב נפלא ומעניין!

  2. יורם

    מעולה. מעניין אם גם לתהליכים הפוליטיים שעוברים על העולם יש קשר לשינוי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden