כל מה שחשוב ויפה
אייל אסולין והפסל ״מוטי״ במוזיאון MACT ,שווייץ. צילום מ״ל

לך הביתה ״מוטי״? אייל אסולין מרגיז את יורשי דנציגר

הפסל ״מוטי״ של אייל אסולין מצטט את ״נמרוד״ האייקוני של יצחק דנציגר, ממש כפי שקארה ווקר בטייט מודרן מצטטת מזרקה ויקטוריאנית וקהינדה ויילי מציב בטיימס סקוור פסל גיבור שחור על סוס. עולם האמנות מספר ״היסטוריה מסוג חדש״

סערה שקטה מתחוללת בזמן האחרון מאחורי הקלעים של עולם האמנות הישראלי, ובמרכזה שני פסלים דומים אך שונים: האחד פסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר, הניצב בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל, ומקבל את פני הבאים בפתח האגף לאמנות ישראלית. השני הוא ״מוטי״, פסלו של אייל אסולין שנעשה בעקבות נמרוד, והוא מוצג בימים אלה במוזיאון MACT בשווייץ, במסגרת תערוכה ישראלית שאצר שרון תובל, ובתערוכה ״גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית״ במוזיאון אשדוד. יש דמיון בין מוטי לנמרוד, והדמיון מכוון. דנציגר יצר את נמרוד כדמות מתריסה, שקובעת את נוכחותה בשטח כחלק אורגני מהאזור שבו אנו חיים. דמות הכנעני ששימשה השראה לדמות הישראלי החדש. אסולין יצר את מוטי כדמות מתריסה, המחפשת את מקומה בצילו של הקאנון הישראלי המקובל, ממש כפי שהוא, כאמן צעיר, מזרחי, תושב אופקים שגדל וחי בפריפריה, מחפש את מקומו בחברה ובזירת האמנות הישראלית. מוטי הוא ״אייל אסולין״ לא פחות משהוא ״נמרוד״.

יורשיו של דנציגר, בעלי הזכויות על הקניין הרוחני של עזבונו האמנותי, רואים את הקשר הזה כבעייתי. לדידם, השימוש בדמותו של נמרוד כמקור השראה וכרפרנס ויזואלי מהווה פגיעה בזכויות היוצר והיצירה. את הפגיעה הזו הם מנמקים ראשית בדמיון בין שתי העבודות, ושנית בהבדלים ביניהן. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו נמרוד, שכוחו המושך והפרובוקטיבי התגלה כבר כשדנציגר הציג אותו לראשונה, גם למוטי יש כוח עז והמבט בו עוצר אנשים על עומדם כשהם נכנסים לחלל התערוכה. הוא מדליק, בוטה ומפתה ובה בעת מסתורי ונשגב. הוא גברי ונועז אך גם הומו־ארוטי ועדין גזרה. אם נרצה לשחק ב״מצא את ההבדלים״ נוכל להצביע על החתול שניצב על כתפו של מוטי, חתול ספינקס שהוא מוטיב חוזר בעבודותיו של אסולין, במקום הבז של נמרוד; נוכל להצביע על איבר מינו הנימול של מוטי, בעוד שנמרוד של דנציגר מפוסל כערל; נוכל לגלות שמידות הפסלים שונות וכך גם החומר ממנו נוצרו – נמרוד באבן חול נובית ״אצילית״ ומוטי בחומר ״עני״, קלקר מצופה בפיברגלס. ולבסוף, אולי ההבדל הבולט והחשוב מכול: צבעו של נמרוד אדמדם ואילו מוטי שחור משחור. חוץ משרשרת ה״חי״ המוזהבת שמנצנצת על צווארו של החתול.

״נמרוד״ במוזיאון ישראל, יצחק דנציגר (1939). צילומים מ״ל

״מוטי״. צילום: גיא יחיאלי

אסולין יצר את מוטי כדמות מתריסה, המחפשת את מקומה בצילו של הקאנון הישראלי, ממש כפי שהוא, כאמן צעיר, מזרחי, תושב אופקים, מחפש את מקומו בחברה ובזירת האמנות. מוטי הוא ״אייל אסולין״ לא פחות משהוא ״נמרוד״

ניכוס ודיאלוג

״מדובר ביצירת פסל אשר גורם לביזויו של הפסל ׳נמרוד׳ המקורי״ נטען במכתב ששלחה לאסולין נציגתם של יורשי דנציגר, עו״ד רקפת פלד, ממשרד גילת ברקת ושות׳. ״במסגרת הפסל ׳מוטי׳ הוגדל איבר המין של הפסל המקורי בצורה לא פרופורציונית, טושטשו פני הפסל המקורי והוחלף הבז בחתול עם שרשרת זהב שנושאת עליה תליון עם המילה ׳חי׳. כל אלה מבזים את הפסל המקורי, מגחיכים אותו ופוגעים בכבודו ובשמו של היוצר״. יורשי דנציגר מבקשים לאסור על אסולין להציג ולמכור את ״מוטי״, או עותקים ממנו, והם אף שלחו מכתב המתרה במוזיאונים וגלריות בארץ שלא יציגו את היצירה.

באופן סמלי אפשר לבחון את המרחק בין מעמדו של נמרוד למעמדו של מוטי כמרחק אופקים ואשדוד מירושלים. כמרחק האמן הצעיר אסולין ב־2019 מדנציגר, חתן פרס ישראל, מאבות האמנות הישראלית, שפסלו ה״כנעני״ מ־1939 מנכס לו את השייכות למקום. אייל אסולין למד בבצלאל תואר ראשון ושני באמנות, זכה בפרסים ובמלגות והוא מציג בתערוכות בארץ ובחו״ל. אסולין שייך לדור חדש של אמנים, שבעבודתם מדגישים את מוצאם ואת מקומם – כאנשי הפריפריה – וחותרים לתת למציאות שלהם מקום ונראות בשדה האמנות. בעבודותיו הוא עוסק לא מעט בשאלות של פערי תרבות ופערים חברתיים, בפנטזיית העושר והאושר, בשושלת היוחסין האמנותית שאליה הוא רוצה להשתייך. אחרי שהציג במוזיאון חיפה ואשדוד, הרצליה ועוד, רכש את ההשכלה הנכונה וזכה בפרסים, נמרוד, תושב הקבע במוזיאון ישראל, הוא המקום שאליו אסולין צריך להגיע.

הניכוס של אסולין נעשה באמצעות הציטוט החזותי של נמרוד. כך הוא מעניק למוטי את שפע המשמעויות של נמרוד המקורי, בתוספת מרחק הזמן, המקום שבו הוא נמצא כיום, הפער ביניהם. וככל שהמשמעויות הללו ידועות, כך נפתח גם הפער ומתבדל הפסל ״מוטי״ מהפסל ״נמרוד״. הדיאלוג בין שתי היצירות תלוי בדמיון ביניהן, הוא שמצית את שרשרת האסוציאציות, מקרב ומרחיק, מגחיך ומעריץ. לפסלו של אסולין קדמו פרפראזות רבות על נמרוד, והאוצר גדעון עפרת קיבץ 33 מהן בתערוכה הנמרודים החדשים, שהוצגה בבית האמנים בירושלים ב-2011. 

מוטי הוצג לראשונה בתערוכה הקבוצתית ״חשומה״, שאצר שרון תובל בבית האמנים בתל אביב (2018), ושעסקה במושג הבושה העצמית של יוצאי עדות המזרח. בושה במוצא, בגוף, בצבע העור, כמו גם הבושה שהם מסבים להוריהם, למשפחה ולמורשת, בכל מהלך של התרחקות מהמסורת והיטמעות ב״כור ההיתוך״ הישראלי; בפיתוח דעות ועמדות משלהם או באמנות שלהם. לצד עבודות מורכבות של האמנים השונים, חלקן דיוקנאות עצמיים נועזים (כמו ציור דיוקן עירום של מירב סודאי, שמצטט ממסורת דיוקנאות נשים שרועות ופסיביות בציור המערבי), אסולין הציג את מוטי שלו, חשוף שת ושחור, זקוף וגאה בכל חוזקותיו וחולשותיו. את שרשרת החי ה״ערס־ישראלית״ הוא עונד לחתול, שיושב על כתפו כמעין אלתר־אגו קטן, ומאפשר לו לבטא עוד רובד של תכונות והעדפות אישיות, שבדמות האמן ה״רציני״ כביכול נפרד מהם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עורכת הדין של אסולין, נורית אשר פניג, כותבת בתשובה לפנייתם של יורשי דנציגר: ״מוטי אכן נוצר בהשראת הפסל האייקוני ׳נמרוד׳ ומטרתו להעלות שאלות אודות מקורות ההיסטוריוגרפיה הישראלית ופועל לקראת יצירת נרטיב אסתטי ישראלי־מזרחי חדש. אסולין מרכיב זהות חדשה, כזו השאובה מן המקום ונוטעת שורשים בעבריות וביהדות בו בזמן יוצר את ׳המזרחי החדש׳ המתבטא בחזות גאה, מפויסת, ארצית, חייתית… ה׳חי׳ המוזהב והצבע השחור הם ביטוי לעושר המוחצן, לעוני המוסתר, כסמל לזהב השחור וכביטוי של ביקורת כנגד הפוליטיזציה של העושר ביחסים בין המזרח למערב״.

פסלה של קארה ווקר במוזיאון טייט מודרן. צילום: Ben Fisher

מונומנט המלכה ויקטוריה בפתח ארמון בקינגהם. צילום: ויקימדיה קומונס

קארה ווקר בטייט מודרן. צילום: Ben Fisher

סיפור בשחור ולבן

אסולין ו״מוטי״ שלו שייכים למגמה רחבה וכלל עולמית של ציטוט חזותי, ניכוס (appropriation) ורפרנס בעלי משמעות עמוקה. מלחמת תרבויות גלובלית בין שחור ולבן מתחוללת ממש עכשיו בחסות עולם האמנות. ליתר דיוק מדובר במאבק בין הנרטיב המוכר לנרטיב המושתק, השקוף, של מי שסיפורם נחשב עד כה לשולי או בלתי חשוב. כי את ההיסטוריה מספרים, כידוע, החזקים.

בחלל הטורבינה של טייט מודרן מציגה האמנית קארה ווקר פסל מונומנטלי – מזרקה קיטשית בסגנון ויקטוריאני, שנעשתה בעקבות מזרקה מ־1911 שניצבת בפתח ארמון בקינגהאם. בעוד שהמזרקה והפסל המקורי נועדו לפאר את הישגי הממלכה בתקופתה של המלכה ויקטוריה, את מקומה של המלכה תופסת אצל ווקר דמות אישה בתנוחת זעקה, שבגדיה נקרעו מעליה, והמים שופעים משדיה החשופים ומחתך עמוק שמשסף את צווארה. במקום לפאר את הישגי האימפריה הבריטית, ווקר, האמריקאית השחורה, מזכירה באנדרטה החלופית שלה את הקולוניאליזם הלבן, את סחר העבדים האכזרי, את ההתעשרות על גבם של עמים מדוכאים ואוכלוסיות נרמסות ואת משבר הפליטים של ימינו. היא מציבה אנדרטה מתריסה לגורמים שיצרו את הטרגדיה של האדם השחור בחברה המערבית, ולהיסטוריה של אפריקה העשוקה. משפחת טייט, שעל שמה נקרא המוזיאון, עסקה במסחר טראנס־יבשתי והתעשרה בזכות הקולוניאליזם הפרוע.

המזרקה הלבנה צומחת מבריכת מים תכלכלה, והיא עשויה שכבות מעוטרות וקיטשיות, כעוגת חתונה מפלצתית. הדמויות המעטרות אותה סביב סביב שאובות ממקורות שונים בתולדות האמנות ומתבססות על המוכר והידוע כדי לספר סיפור חדש. לשם כך הן עשויות בגסות גרוטסקית, כמשתתפים במחזה חובבים. את דמות רב החובל היא מציגה כשיכור ואת עץ התלייה היא מציעה כאופציה, ולא רק כתזכורת לעבר. היו מי שביקרו את העבודה כקיטש נוסחתי, אמנות־מחאה בנאלית וחסרת מעוף. ווקר, כמו אסולין, מבקרת את מבקריה מראש, כשהיא עושה שימוש בכלים של עולם האמנות כדי לחצוב את מקומה שלה כנציגה של תרבות שונה, שנדחקה עד כה, במעוז התרבות הקאנונית.

ווקר מזוהה בעיקר עם עבודות וידאו שמתחזות לסיפורים עממיים ומונפשות באמצעות תיאטרון צלליות (שחור־לבן). הפעם היא משתמשת בצל מטאפורי כבד הרבה יותר, בתנאי היסוד שכוננו את יחסי הכוחות וסדרי העולם כפי שאנו מכירים אותם, ורק כיום, 100 שנה אחרי האנדרטה למלכה ויקטוריה, הם אולי מתערערים. העבודה מוצגת בליבו של הממסד האמנותי, בליבה של לונדון המסוכסכת עם עצמה במלכודת הברקזיט. זו הפעם הראשונה שאישה שחורה מציגה תערוכת יחיד בחלל הטורבינה וגם אם מדובר בחתרנות, הרי שהיא נעשית בהזמנה מפורשת מהמוזיאון. גם על כך נמתחה ביקורת: איך מעזה ווקר, האמנית המצליחה ואפילו מבוססת (ברוב חוצפתה) להציג עצמה כנציגה של מחאה חברתית.

מונומנט הגנרל סטוארט, ריצ'מונד, וירג'יניה. צילום: ויקימדיה קומונס

קהינדה ויילי בטיימס סקוור

במקביל, בחודש שעבר, הוצב בטיימס סקוור בניו יורק – אולי פיסת הנדל״ן היקרה בעולם – פסל של האמן קהינדה ויילי ״רוחות מלחמה״ (Rumors of War). ויילי, אמן אפרו־אמריקאי מצליח, התפרסם במיוחד בקרב הציבור הרחב לאחר שצייר את דיוקנו הרשמי, הצבעוני והמרהיב, של הנשיא אובמה. הפסל הוא פרויקט פיסול החוצות הראשון שלו, ונעשה בהמשך לסדרת ציורים באותה כותרת, שמחליפה את דמויות המצביאים על הסוס בדמויות אפרו אמריקאיות. הפעם הוא מצטט פסל ידוע, שמנציח את דמות הגנרל סטוארט, ממנהיגי הקונפדרציה – צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית – שניצב כבר 200 שנה בשדרות ריצ׳מונד בווירג׳יניה. ויילי מעניק לפסלו את כל ההוד והמשמעויות המטאפוריות הנלוות לז׳נר פיסול הגיבורים והמנצחים, ויוצק אותן לדמותו של בחור אנונימי, אפריקאי־אמריקאי, אורבני, עכשווי, שתפס את מקומו של מי שהגן על הזכות לבעלות על עבדים ולא ראה בשחורים בני אדם שווי ערך.

רוחות המלחמה שעליהן מדבר פסלו של ויילי, הן כבר מזמן לא שמועה בלבד. מלחמת השוויון, נקודת המוצא הנחותה של השחורים בארה״ב והפערים הכלכליים, מעולם לא היו גלויים כל כך כמו בעידן טראמפ, שהחליף את התקווה הגדולה של אובמה בייאוש בקרב אוכלוסיות רחבות בארצות הברית. אבל בעולם האמנות נוצרות הזדמנויות להאיר בזרקור על פינות אפלות, להעיר על המציאות ואולי אפילו לשנות אותה במשהו. הפסל נעשה בהזמנת המוזיאון הלאומי בווירג׳יניה, ויעבור לשם לאחר סיבוב הניצחון בטיימס סקוור. בסופו של דבר הוא ימצא את מקומו במרחק כמה מטרים מהמקור. ובינתיים הוא מקבל חשיפה יתרה, ובדרכו שלו מספר ״היסטוריה מסוג חדש״, כדברי האמן.


תגובת יורשי דנציגר לכתבה: ״עמדת מנהלי נכסי הקנין הרוחני פורטה במסגרת המכתב שנשלח למוזיאונים ובו נטען כי יצירת העתקים מסחריים של הפסל נמרוד ללא קבלת אישור בעלי הזכויות ביצירה, כמו גם יצירת פסלים המהווים עיוות של הפסל נמרוד, יש בהם כדי לפגוע בזכויות היוצרים של האמן דנציגר ז״ל ולבזות את האומן. ברי כי אין בטענה לחופש היצירה והאומנות כדי להכשיר פגיעה בזכויותיהם של יוצרים וכדי להתיר ביזויים. מנהלי נכסי הקנין הרוחני של האמן יצחק דנציגר ז״ל פועלים לשמירה על זכויות הקנין הרוחני של האמן דנציגר ז״ל בכל דרך חוקית העומדת לרשותם ואין בכוונתם לנהל את מערכת השמירה על הזכויות על גבי דפי העיתונות״.

קארה ווקר בטייט מודרן. צילומים: Ben Fisher

*כוכבית מייצגת שדות חובה

11 תגובות על הכתבה

  1. זיוה קורט

    חגית מאמר נהדר כתבת! שאפו!
    שבת שלום, זיוה

    1. Hagit Peleg Rotem

      תודה!

  2. ערן

    עם כל הכבוד לנמרוד,מוטי פסל הרבה יותר מיוחד שאפו לאייל האמן הצעיר אין לי ספק שעוד יגע רחוק,ובקשר ליורשי דנצינגר תוותרו ותעסקו באומנות ולא ברכילות משועמימים…

  3. סיגל גליל

    כל הכבוד חגית על הכתבה המרתקת.
    בנושא העתקות לכאורה, גם וינסנט ואן גוך מדבר על ההעתקות שלו לכאורה בגירסאו ת שהוא יוצר במכתב לאחיו תיאו.
    הוא העתיק אמנים שאהב החל מרמברנדט, עבור דרך זיאן פראנסואה מייה, דלקרואה, וכלה בגוסטב דורה, ועוד רבים וטובים אחרים, ונתן להם את הטאצ׳ האישי שלו ופרשנות אחרת דרך הצבעוניות המיוחדת שלו ומשיחות המכחול הנפלאות שלו. ואן משווה את הפעולה הזאת ליצירה מוסיקלית שנגנים שונים דרך הביצוע שלה נותנים לה משמעויות שונות. מסכימה איתך שושקה שאין מקום לתביעה. המשפחה יכולה לומר תודה על הרענון ליצירה של נמרוד בגירסה החדשה. ואסולין אמן מצויין שמצליח דרך היצירות שלו לגעת בנשמה, ועוד לעשות דברים טובים לחברה הישראלית הגזענית כל כך. משפחת דנציגר צריכה לומר לו תודה על שהחיה ורענן את נמרוד האיקוני, שכבש לו אולי את המקום היוקרתי ביותר במוזיאון ישראל. לו אני הייתי צאצאית של משפחת דנציגר, הייתי מבקשת שיעמידו ליד הפסל נמרוד את הפסל מוטי של אייל אסולין

  4. הרב פיינשמעקער

    בשם הפרעונים, אני מתכנן להגיש תביעה על העתקת החתול!

  5. מרטינה בובר

    מה נסגר עם החתול?! אף אחד לא מתכוון להגיש תביעה בגללו?

  6. צופה סקרן

    מוזר, בתערוכה המוצגת כעת במוזיאון אשדוד, כתוב על התווית שלצד הפסל מוטי "בשיתוף פעולה ובאדיבות משפחת דנציגר"….האם שינו את דעתם?

  7. ירונימוס

    אני חושב שזו יצירה חיונית. זה נהדר שמצטטים ומתייחסים לאמנות ישראלית. ככה נוצרת היסטוריה אמנותית. חבל שהיורשים מתלכלכים ככה.

  8. אבנר בר חמא

    זו לא העתקה ואין כאן ערעור על היצירה של דנציגר- זה 'ציטוט' וזה מקובל באמנות ואפילו מכבד את היוצר המקורי.

  9. אורן כהן ניניו

    כתבה נהדרת
    הפסל של אסולין מצויין.
    נמרוד הוא אייקון , בזכות ההתכתבות אותה יצר דנציגר עם המושג מסופוטמיה , בגאוניות הוא הרים ראש וכמו יובל הח הקר בקיצור תולדות הזמן, יצר גשר מעל הכאן ועכשיו אל שורש האנושות החברתית , הרגע בו הצייד הרים ראש, התחבר אל הטבע והשתמש בו לצרכיו, אני כאמן מעריץ את ״נמרוד״ השימוש באבן החול הנובית הוביל אותי כשבניתי את המונומנטים של דרכי הבשמים בערבה, דמותו של נמרוד צויירה על ידי עשרות פעמים… כשמגדלאור אייקוני כזה מאיר על קו הזמן האמנותי הישראלי .. מתבקש להתכתב איתו , אסולין פסל מוכשר , לדעתי עושה חסד עם נמרוד המקורי, הוא מותח לצידו קו זמן נוסף , מאיר בו ישראליות מסוג מסויים , יוצק אתניות , ובעיקר מזיז את הגבינה לעוברים והשבים.
    אסור לשכוח את האמת, אסור לפספס מי ״גילה מחדש ״ את נמרוד בשנות השבעים, ובמקביל את התערוכה של גדעון עפרת , הכללה 10 התכתבויות של אמנים שונים עם הפסל….
    חומר למחשבה , על למי מותר, ומה מותר?
    התביעה נגד אסולין ,רק תעצים את יצירתו. בהצלחה

  10. אורה

    איך יכולים עורכי דין ובתי משפט להכריע בשאלה אם יצירת אמנות היא ציטוט, העתק, מחווה או פרודיה? תולדות האמנות רצופים התייחסויות מסוגים אלה. האם יורשי לאונרדו יכלו לתבוע את מרסל דושאן? שלא לדבר על יורשי אדוארד מאנה עם מה שעשו לאולימפיה שלו וכיוצא באלה ורבות הדוגמאות. "מוטי" הוא גם וגם וגם, הוא מצחיק ועצוב והוא מעלה שאלות הרבה יותר נוקבות וגורליות מאשר השאלה של העתק או לא. לו אפשר, היה מאד מעניין להקשיב לדו-שיח בין נמרוד למוטי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden