כל מה שחשוב ויפה
מוזיאון הפופ־אפ בקצנלסון
מוזיאון הפופ־אפ בקצנלסון, בתמונה: Itay Style. צילומים: מ״ל

מוזיאון הפופ־אפ בקצנלסון: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק

רעות ברנע, כתבת כלכליסט, תוהה על סוד הקסם של הפופ־אפ ואמנות אורבנית בכלל, ומפצירה בכל העומדים בתור: על כל רבע שעה בתור, לכו לראות עוד תערוכת אמנות אחת בשנה

אמ;לק: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק.

כבר כמה ימים שאני מתחבטת עם עצמי בשאלה של מה הופך דווקא *את זה* ללהיט ברמות בלתי נתפסות. איך זה שאנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה במוזיאון או גלריה מוכנים לעמוד שעתיים, בתור, בקור, כדי לבקר במוזיאון הפופ־אפ שמתקיים (עד יום שני) בקצנלסון 7, תל אביב. שאלתי את עצמי את אותה השאלה גם בסיבוב הקודם, אבל בו לא זכיתי לבקר. והיום ביקרתי. אז להלן שני הסנט שלי על התופעה המפתיעה הזו.

1.

מדובר במקום עם אינסוף פוטו־אוֹפּס. הכל צבעוני, מזמין, אטרקטיבי, מרהיב ומצטלם נהדר (וזה לא משהו רע). העובדה שאינסטגרם הפסיקו להראות את מספר הלייקים כנראה לא מזיזה לאף אחד, ואנשים בכל הגילאים (על ילדיהם בכל הגילאים) יעמדו בתור כדי להוציא את עצמם ובני משפחתם עם תמונות פרופיל שיספיקו לעשור הקרוב. סך הכל חסכוני.

2.

מתוך 130 מציגים, יש אולי 50 אחוז שאני יכולה להגדיר כ״אמנים״ במובן המקובל של המילה. יש אינסטליישנים מעוררי מחשבה, מקוריים, אפילו מטרידים. כל השאר מאוד מאוד כיפיים. שזה גם טוב, אבל זו לא בהכרח אמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בריכת השחייה של אדר קיילין וליאן ברונשטיין

אנימציה על הקיר ועל המסך של גאיה רטנר ולנה פרידמן

סקייטבורדס של יוצרים שונים

גסטון רימרס, The G Corporation

3.

יש משהו מתסכל בלצפות באמנות כשצריך להידחק. התמזל מזלי להיות מקומבנת ולהכנס רבע שעה לפני שעת הפתיחה, אז הצלחתי לחלוש על שתי קומות לפני שנהיה לי קצת קשה לנשום. זו לא אשמתו של אף אחד, נהפוך הוא: זה מעודד ומחמם את הלב שכל כך הרבה אנשים רוצים להגיע ולראות. והזמן הקצר שמוקצב לכל הסיפור – שבועיים מפינוי הדירות להריסת הבניין סופית – שבוע להקמה ועוד שישה ימים שבהם המקום פתוח למבקרים – מכניס אפקט משמעותי של פומו לכל החוויה. מה יקרה, לדוגמה, אם רון חולדאי יספק איזה בניין ייעודי לתערוכות סטריט ארט מתחלפות? (עיריית ת״א, ערה?).

4.

אנשים אוהבים סטריט־ארט. בתור מישהי שחיה כבר 13 שנה בפלורנטין, יש בי לעיתים רצון שכל אמני הרחוב יעזבו אותנו קצת בשקט ויילכו לעטר את רחובות רמת השרון או משהו כזה. אבל סטריט־ארט, בניגוד לפיין־ארט שמוצגת במוזיאונים וגלריות, עדיין נתפס כמשהו יותר נגיש, יותר מובן, יותר קוהרנטי לקהל הרחב. והבעיה פה היא חלילה לא באמני הרחוב; היא בקהל הרחב. כי אם על כל אדם שיוצא לסיור סטריט־ארט בפלורנטין היה אדם שמבקר פעם אחת בגלריה לאמנות, מצבה של סצנת האמנות בארץ היה טוב בהרבה.

5.

יש משהו מרענן בלצפות במיצבי אמנות בתוך חללים שהיו פעם דירות מגורים. היציאה מהקוביה הלבנה אל תוך מרחבים אלטרנטיביים, במקרה הזה כאלה שכל אחד מאיתנו מכיר ממש מקרוב, מאפשרת יצירתיות שהרבה פעמים לא אפשרית בחללים יעודיים להצגת אמנות. פלוס יש בהם הרבה מראות (אעשה פה רגע אתנחתה ואנצל את הבמה לפנייה לחללי האמנות בארץ: מראות. מראות. מראות. מראות בכל מקום. כמה שיותר. עדיפות לכאלה מרזות. לא צוחקת).

חדר 3D של בינסקי (עם משקפי 3D במקום)

דור פלג

6.

זה בחינם. כשאנשים לא צריכים להיפרד מכסף, גם לא אכפת להם לעמוד בתור. אבל אתם יודעים מה עוד בחינם? נכון: גלריות וגם עוד המון חללי אמנות אחרים, בעיר ובארץ.

זה גורם לי לתהות אם מישהו מהעומדים בתור לסלפי המושלם ביקר אי פעם ב־CCA, בבית האמנים בתל אביב או בירושלים, בארטפורט, בבית בנימיני, במשכן האמנים בהרצליה, בגלריה גורדון, גלריה זימאק, גלריה רו ארט, גלריה נגא, גלריה שלוש, גלריה רוזנפלד, גלריה דביר, גלריה דן, מקום לאמנות, גלריה חנינא, גלריה בנימין, גלריה אלפרד, גלריה P8, גלריה גבעון, גלריה ברוורמן, גלריה אלון שגב, גלריה חזי כהן, גלריה זומר, גלריה עומר תירוש, בית קנדינוף, גלריה אינדי, גלריה עינגא, נולובז, גלריה תיאטרון החנות, גלריה מאיה, הירקון 19, גלריה ברבור, גלריה אגריפס 12, גלריה המשרד, גלריה צדיק, גלריה מנשר, גלריה סקלאר־לוי, הגלריה העירונית ברמת השרון, גלריה החווה בחולון, הפירמידה בחיפה ובטוח יש עוד המון ששכחתי.

יודעים מה כל אלה? חינמיים. לגמרי חינמיים.

7.

באזז יוצר באזז. כשאנשים יודעים שיש תור, זה כנראה משהו ששווה לעמוד בשבילו בתור. כמו התור לחנויות של אפל בהשקת אייפון חדש או לגזוז של בני בלוינסקי בשישי בצהריים. שווה לעמוד? שווה. אבל התור הופך את הכל לשווה הרבה יותר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לסיכום: שאפו. שאפו ליערה זקס, לחברת אנשי העיר, לאדידס ולמוזס ושאר הספונסרים שבזכותם דברים כאלה יכולים להתקיים, ובזכותם לכולנו יש את ההזדמנות להצטלם בתוך המבורגר ענק. שאפו לאמנים שבלי כל צל של ספק עבדו קשה, ושאפו לאלפי המבקרים שעומדים בתור ונדחסים כדי לצלם סלפיז מושלמים. ולראות אמנות.

אבל אם יש משהו אחד שהייתי מבקשת מכל אחד מהעומדים בתור הוא זה: על כל רבע שעה שאתם עומדים בתור – לכו לראות עוד תערוכת אמנות אחת בשנה. הביקור ברוב התערוכות לא לוקח למעלה מרבע שעה, אלא אם כן מדובר באחד המוזיאונים הגדולים. אתם מפחדים מאמנות עכשווית? חוששים שלא תבינו? תמצאו מישהו שיסביר לכם. תמיד יהיה לפחות אחד כזה שישמח. בין אם אלה האמנים, האוצרים, הגלריסטים, או סתם מישהו אחר שמבין. לא מצאתם כזה? דברו איתי. באמת.

לראיון של רעות ברנע בכלכליסט עם יערה זקס, היזמית של מוזיאון הפופ אפ.

אלינה וסטפה אייפו

יערה מוזס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

9 תגובות על הכתבה

  1. נאורה יערי

    כמה שאת צודקת.

  2. גלית

    אני רואה די הרבה אמנות ואמנית חובבת בעצמי. לגלריות שהצעת לבקר בהן יש שתי בעיות: 80 אחוז תערוכות לא מוצלחות. אמנות בינונית בהשוואה גלובלית. לאנשים מתוך השדה קשה לראות את זה וזאת העבודה שלהם, אבל למה שהקהל הרחב ילך? אם היו פה תערוכות כמו בניו יורק למשל היו באים יותר. עוד בעיה: הן לא נגישות תחבורתית ביחס לאטרקציות אחרות, למעט אולי קריית המלאכה בשבת לבעלי רכב. הן מתאימות בעיקר לתל אביבים עם קורקינט. עוד בעיה – את הפופ אפ מפרסמים ואת הגלריות לא. נגיד אנשים מוכנים לתחבורה לא נוחה ולאמנות בינונית, איך הם ילכו למקום שהם לא יודעים שהוא קיים?

  3. יעל

    מסכימה, ודווקא בשבילי התגלית בכתבה שיש תורים ארוכים גרמה לי לוותר על המחשבה לקפוץ לשם מחר. תורים זה לא אטרקטיבי ולא יחסי ציבור בשבילי, אלא סתם עונש.
    כמו שנאמר בתגובה הקודמת – אם יהיה אתר מרוכז של גלריות ואילו תערוכות יש בכל אחת, והכוונה לאתר כלל ארצי, יותר אנשים יגיעו. לאנשים שמגיעים מחוץ לתל אביב נוח להגיע לאתר אחד שהוא בניין מלא תערוכות וחינמי, מאשר להתפרש על פני כל רחבי העיר לגלריות קטנטנות. והיח"צ האינטנסיבי עושה את שלו – על הבניין הזה שמעתי, על תערוכות אחרות בארץ בחודשים האחרונים (וחינמיות) לא. עוד רעיון: לפני שנה יצאתי ליום מרוכז של מוזיאונים וגלריות בעיר גדולה כלשהי באסיה. יש בה מדי חודש יום ובו אתרי תרבות בכל רחבי העיר פתוחים חינם באופן מלא או חלקי, כולל אירועי תרבות חינמיים או בתשלום סימלי, והכל מפורט באתר נוח. זה מביא קהל, אבל לא במאסה לא נעימה וצפופה כמו שקורה ביום מוזיאונים יחיד בשנה בתל אביב, אלא מדי חודש.

  4. נעמה

    כתבה נהדרת

  5. רינה ברנע

    לצערי זאת הנורמה כיום לבא לצלם ולהצטלם ולא להנות מהאמנות וכך מתחנכים גם הילדים

  6. פופי

    זה נפלא שיש אמנות ושיש מיזמים נפלאים כאלו, אבל זה פשוט נראה פתטי ועצוב שאנשים עמדו ברחוב ככה בגשם בשביל להצטלם, שיטת העדר הנוראית חוגגת וחבל ועצוב, "נוקיה" "קיסריה", לעמוד בתור שעה בשביל פרייצל, ניו יורק כבר כאן

  7. Hagit Peleg Rotem

    בעיניי זה דווקא מקסים שאנשים עומדים וממתינים בכיף ובסבלנות, בלי לפחד מהגשם. מניסיוני מתורים באירועי אמנות אחרים, זה גם זמן איכות לשיחות וצחוקים, והזמן עובר מהר. וזה לא רק בשביל להצטלם – הצילום הוא חלק מהחוויה ואין מה ללעוג לכך, או לבקר את אופן הצפייה ורכישת ההרגלים לצריכת תרבות. בעולם שבו הכל נעשה במיידי, כן, מצטלמים והולכים, ומפנים מקום למי שממתינים אחרינו בתור. זה לא אומר שלא חושבים על זה אחר כך. להיפך, זה נשאר איתנו

  8. ליאה

    כל מילה בסלע!

  9. גרטל

    נהנתי לקרוא
    אוהבת את הגישה החיובית-ביקורתית-מפרגנת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden