כל מה שחשוב ויפה
אורה ראובן, חיי המין של האדם, פריים מתוך אנימציה

עבודה בעיניים // אורה ראובן

אורה ראובן משלבת זכרון ילדות, ספר לימוד למיניות וסצינות סקס מפומפיי, במיצב אנימציה במציאות מדומה שמוצג בתערוכה ז/נ בגלריה זוזו

הפרטים הטכניים

״חיי המין של האדם״, עבודת אנימציה שמוצגת בתערוכה ז/נ בגלריה זוזו בעמק חפר, עד 7.3. אוצר: יוסי וסיד. שיח גלריה בתערוכה יתקיים ב־8.2 בשעה 12:00

מי אני

אורה ראובן, ילידת ישראל (1948), בוגרת האוניברסיטה העברית בבלשנות וחינוך, בוגרת המדרשה (2006). באתי לאמנות באמצע החיים, הקמתי את הגלריה השיתופית P8 והובלתי את פעילותה עד 2015. השתתפתי בתערוכות ובפסטיבלים בארץ ובעולם והצגתי שמונה תערוכות יחיד. כאמנית רב־תחומית אני משלבת ציור ופיסול קלאסיים בתוך יצירה דיגיטלית ההולכת ונעשית סטוריטלינג, במיוחד עם המדיה החדשה – VR. התכנים בעבודות הם זרם החיים – שוויון מיני, הזדקנות, אייג׳יזם, מוות, הילדים שלנו…

העבודה

יוסי וסיד, אוצר התערוכה, הציע לי להציג עבודות אחדות מתוך גוף העבודות הקיים, בתערוכה שתעסוק במיניות. ואכן, מיניות עומדת בליבן של עבודות רבות שלי, ובעיקר בשתי סדרות מהעבר: ציורי הגברים העירומים וצילומי הדיוקן העצמי בעירום.

אבל יוסי הזמין גם עבודה חדשה לתערוכה, וכאן התחיל הכיף. הוא הציג 15 שאלות מתוך השאלונים הידועים של קינסי והייט, וביקש ליצור עבודה שתתייחס לאחת השאלות שמעניינת אותי. השאלה הראשונה הקפיצה מיד זיכרון ילדות חזק, זיכרון שכמו חיכה לשאלה הזו שתציף אותו: ״מה היה מקור הידע המוקדם שלך בכל הנוגע למין?״ התשובה היתה, כמובן, הספר ״חיי המין של האדם״ שמצאתי בספריה הגדולה של אבא שלי. קראתי בו בסתר, בהתרגשות גדולה, כשהייתי קטנטונת בת עשר; היה לי ברור שזיכרון הספר הזה יהיה מרכזי בעבודה החדשה.

חיי המין של האדם, אורה ראובן

השאלה השניה היתה: ״האם לדעתך שוויון מיני הוא חשוב? האם יש שוויון מיני ביחסים שלך?״. ציורי הגברים העירומים, מהשנים 2005-2010, הם התשובה שלי. שמחתי על ההזדמנות להתייחס לשאלה זו, כי ציורי הגברים העירומים נתפסו והתפרשו כהיפוך מגדרי: עד עכשיו גברים ציירו עירום נשי והנה עכשיו האישה אורה ראובן מציירת עירום גברי. זה פשוט מידי, ולא אהבתי את הגישה הזו, גם אם יש בה אמת עובדתית.

מתוך עמדה של אשה חופשיה, שחיה בשוויון מיני (לפחות השוויון הזה נתון בידי באופן מוחלט), ציירתי באהבה את הגבר שלי בעירום. גבר אוהב להתבונן באשה עירומה (לצייר זאת – passé) וגם אישה אוהבת לראות גבר בעירום, הנה שוויון מיני. מתוך עמדה זו של חופש ומתוך הבנת המקום והזמן שלי כאמנית,  ציירתי בהמשך גם גברים אחרים שביקשו שאצייר אותם בעירום (למה הם ביקשו? דיון מרתק אחר). והנה עבודה חדשה לפני ואני יכולה להוקיר בה את השוויון המיני שהוא ערך, לעומת ההיפוך המגדרי שהוא מאבק. (נראה לי ששוויון מיני בכלל לא עומד על הפרק בדיונים על שוויון בין נשים לגברים).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתשוקת היזכרות חפרתי בספריות ומצאתי בארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל־אביב את הספר חיי המין של האדם, מאת א. מטמון, שנת תש״ט, בהוצאת המכון להיגיינה ומדעי המין. באותה כריכה אדומה שזכרתי, עם אותם ציורי אנטומיה של אברי המין של הגבר והאישה. וגם, הפלא ופלא, טקסטים מכוננים על שוויון מיני, שלא זכרתי. החזרה אל הספר הציפה עוד זכרונות על האוצרות שמצאתי בספריה של אבא. היה שם גם ספר על פומפיי, הידועה בסצינות הסקס המונצחות בחורבותיה. סצינות אלו קבלו מקום של כבוד בתערוכה שהצגתי ב־2015. חזרתי אל ציורי הסקס העתיקים והבנתי מתוכם, לפתע ועכשיו, את השוויון המיני שאני אוחזת בו, גם אם לא באמת היה שוויון מיני בפומפיי. הוספתי אותם לארסנל חומרי הגלם לעבודה.

הבית שלי ושל סאמק

ביצירת האנימציה המוצגת בתערוכה השתמשתי בטכניקת Time Lapse בציורים על אייפד של זוגות בסצינות סקס (שוויוני!) בהשראת ציורי פומפיי, ובחומרים מתוך הספר חיי המין של האדם. עם כל החומרים האלה נכנסתי לתוך משקפי מציאות מדומה בתוספת פס־קול מטופל. כדי לברוא את הסיפור השלם התחפשתי לילדה הקטנה שהייתי, המספרת את חווית קריאתה, שהיא קריאתי החדשה העכשווית, בספר חיי המין של האדם.

תעביר את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תוצג בכל כיתות ד׳ של בני העשר – כי בגיל עשר גיליתי את ספר ההדרכה המינית למבוגרים, המתאר גם תנוחות משגל – ונשארתי בחיים. אשמח מאד להציג גם בשמיים של טיימס סקוור, לצד פרסומות הענק.

פלוס אחד

״הבית שלי ושל סאמק״ – אנימציה בהכנה. אני עדיין בהתלהבות מהאפשרויות לספר סיפור בציור וקול במציאות מדומה, ולהציג וידאו 360 או וידאו דו־ממד שמציג תלת־ממד. כל סיפור אישי שלי מועמד עכשיו להפוך לאנימציה 360. הבית שלי ושל סאמק הוא סיפור קונפליקט שמהדהד נון־סטופ בראש, על אבא ניצול השואה שבשנת 1948 תפס בית ערבי ריק ביפו, כשהערבים ברחו או גורשו במלחמת השחרור, ועל אבא של סאמק, שתפס בכוח את חצי הבית מאבא שלי. כי גם הוא היה ניצול שואה חסר בית. כך סאמק ואני, הקטנים, נהיינו שכנים וחברים.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden