כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ברק חמו, שקיעה. צילומים: Emma Ressel

ברק חמו: אנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו

אחרי תואר שני ב־NYU, רזידנסי ב־Mass Mocca ותערוכת יחיד בצ׳לסי, ברק חמו מספר על ההשראה שקיבל מג׳יימס טורל וסול לוויט ועל אמנות שחושפת ״פן יותר אישי של איך אנחנו רואים את העולם וצורכים תמונות״

יובל:

הי ברק, מה קורה? איפה אני תופס אותך? עדיין בניו יורק?

ברק:

כן, עדיין בניו יורק, מתמודדים עם התפשטות הקורונה גם כאן… נשארים בבית ומשתדלים להישאר אופטימיים. האמת שבדיוק סיימתי להעביר סיור וירטואלי בתערוכה שלי מכיוון שהכל כאן סגור כרגע, אבל אני משתדל למצוא פתרונות יצירתיים

יובל:

איזו תערוכה?

ברק:

תערוכת סולו שלי בניו יורק שנפתחה בתחילת מרץ, בשיתוף עם גלריה מקומית בצ׳לסי. אני מציג גם עבודות קיימות באור ווידאו, וגם עבודות חדשות שמבוססות על נסיונות מרזידנסי שהשתתפתי בו בינואר

Scramble

ברק חמו

יובל:

הרזידנסי במאס מוקה?

ברק:

כן. למוזיאון יש תכנית שמספקת לאמנים סטודיו לחודש בצמוד למוזיאון, וביליתי שם את כל חודש ינואר. האמת שכמי שעובד בעיקר במדיומים דיגיטליים להיות בסטודיו ריק זה קצת מסובך 😅 אבל הקרבה למוזיאון ולעבודות של ג׳יימס טורל, סול לוויט ואחרים הייתה מעוררת השראה. ולהיות מוקף בקבוצה של אמנים מתחומים שונים ממני לחלוטין לתקופה ארוכה סיפקה הרבה חומר למחשבה

יובל:

כן… ככלל המוזיאון הזה הוא אחד המושלמים, לא? ביקרתי בו לראשונה לפני שנה וחצי ולא הפסקתי להתפעל. מה כלל הרזידנסי שם? היה נושא? הייתי צריך להציע הצעה קונקרטית? מה נדרשת לעשות?

ברק:

כן, זה באמת מוזיאין מדהים, והוא שונה כל כך מהאווירה במוזיאונים בניו יורק, שבהם תמיד מוקפים באלפי אנשים ואלפי טלפונים.

הרזידנסי די פתוח, בקבוצה שלי היו אמני ניו מדיה אחרים, ציירים, פסלים ואפילו משוררים. אני חושב שמה שחשוב היה לצוות להבין זה מה כיוון העבודה שלי כרגע, ואיך הקבוצה תתאים אחד לשניה. במקרה שלי, הצעתי הצעה די פתוחה, שהתמקדה במחקר של חומרים אופטיים שונים, נושא שהתחלתי להתעמק בו ברזידנסי הקודם עם HoloCenter, ארגון אמנות הולוגרפית בני יורק

יובל:

תגיד איזו מילה על מה זה אמנות הולוגרפית ומחקר של חומרים אופטיים?

ברק:

אמנות הולוגרפית מתמקדת בעיקר בעבודה עם הולוגרמות ועיבוד תמונה בלייזר, ממש כמו ההולוגרמות של פעם שהיו לוכדות תמונה תלת־ממדית, והפכו למדיום אמנותי מעניין שמאפשר משחק עם עומק (אגב, לג׳יימס טורל יש אוסף הולוגרמות די חדש במוזיאון והוא מהפנט). אבל אני דווקא לא מתמקד כל כך בהולוגרמות, אלא בחומרים אופטיים, או בחומרים שמאפשרים לי לפרק ולעבד אור בצורות שונות באופן פיזי, ולא עיבוד דיגיטלי.

לדוגמה, בזמן שעבדתי ב־HoloCenter בניתי סדרה של פסלים מזכוכית דיקרואית (Dichroic), חומר מיוחד שמשנה צבע בהתאם לזווית ההתבוננות בו. בפעם הראשונה שראיתי את החומר הזה די נדהמתי לגלות חומר שלחלוטין משנה את המראה שלו ביחס למתבונן, וניסיתי לבנות אוביקטים שידגישו את האפקט הזה, ואת היחס בין הצופה לנצפה, יותר מאובייקטים ״רגילים״, אלא אובייקטים ״סובייקטיביים״.

כמובן שכל מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של התבוננות סובייקטיבית ואישית, אבל זה משהו שאנחנו די רגילים אליו. בסדרה הזו ניסיתי להדגיש את העובדה שאנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו

כמובן שכל מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של התבוננות סובייקטיבית ואישית, אבל זה משהו שאנחנו די רגילים אליו, ובסדרה הזו ניסיתי להדגיש את העובדה שאנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו. כרגע אני עובד עם חומרים אופטיים שאני מוציא ממכשירים אלקטרוניים כמו מסכי LCD ישנים, ואיתם אני מתמקד יותר בתהליכי העיבוד השונים שתמונות עוברות בימינו, עד שהן מגיעות אלינו.

אף על פי שהעבודות מתמקדות באלמנטים פיזיים, כמו שינוי בצבע ביחס לתנועה, או עיבוד התמונה שהוא חלק מהתהליך של יצוג דיגיטלי, אני מקווה שהן יחשפו פן יותר אישי של איך אנחנו רואים את העולם וצורכים תמונות

Subjective Structures

Seen at a Distance

Eruption 1

יובל:

אז אם לחזור לרזדינסי: הגעת למוזיאון ואז מה? מה תפס את העין שלך? עקבתי אחרי הווידיואים שהעלית לאינסטגרם שלך (ואני זוכר את מה שהצגת בחממה של צבע טרי) וזה היה סופר מסקרן

ברק:

האמת שבתחילת התקופה ביליתי הרבה מאוד זמן במוזיאון במקום בסטודיו. שני האגפים שתפסו את תשומת ליבי למרבית התקופה היו הרטרוספקטיבה של סול לוויט והאגף של ג׳יימס טורל

יובל:

אני יכול להבין למה…

ברק:

יש במוזיאון עשרות אם לא מאוד ציורי קיר של סול לוויט, כחלק מאוסף שמושאל ל20 שנה, וכמי שעובד הרבה בקוד, העבודה שלו עניינה אותי מאוד. ציורי הקיר שלו הם בעיקרם הוראות, ומבוצעים לרוב על ידי אמנים אחרים. כשקראתי את ההוראות שלו ליד כל ציור הן נראו לי כמו הזמנה, או כמו הצעה לאלגוריתם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז בשבועות הראשונים, בכל יום, בחרתי ציור קיר אחר וניסיתי ״לפצח״ את האלגוריתם שלו. מהוראות אנושיות לקוד בהשראת הביצוע המסויים במוזיאון. חלק היו פשוטים, וחלק מורכבים מאוד. מה שקל לנו להבין ומה שדומה בין שתי הוראות (לדוגמה, לצייר קווים ישרים ולצייר קווים גליים) לא בהכרח פשוט בקוד. אני רוצה לחשוב שלוויט היה מאשר את התרגום הדיגיטלי של ההוראות שלו

יובל:

ומה תפס אותך אצל ג׳יימס טורל?

ברק:

הכל 😅

הוא אחד האמנים שאני הכי מעריך ופונה לעבודות שלו להשראה בתכיפות. במאס מוקה יש מגוון די רחב של חדרי אור, החל מהחדר המפורסם, Perfectly Clear, שבו הקירות נצבעים באור כל כך עז שמאבדים כל תחושת עומק, ועד לחדרי חושך שצריכים לשבת בהם 15 דקות עד שמתגלות צורות באור מעומעם.

שני דברים מרתקים אותי עם טורל. ראשית, הנסיון המתמשך שלו לייצג חוויה פיזית של השתאות ועוצמת הטבע. חדרי האור שלו מבוססים על אפקט גנצפלד, שנצפה אצל טייסים כשהשמיים נקיים ונצבעים בגוון אחיד של כחול. כשזה קורה, אחידות הצבע גורמת לאובדן תחושת העומק, והתחושה היא של מרחב אינסופי.

העבודה של ג׳יימס טורל איטית, מזמינה אנשים להתמסר לחלוטין, להיות מוקפים באור או בחושך ולחוות חוויה עוצמתית, אפילו רוחנית. אי אפשר להציץ לחדרי החושך שלו, לסמן וי ולהמשיך הלאה (וגם אי אפשר לצלם אותם). חשוב שיש עבודה כזו שתלמד אותנו להאט ולהתמסר, בעידן של הסחות דעת וחיבוריות מתמדת

שנית, העבודה שלו איטית. אי אפשר להציץ לחדרי החושך שלו, לסמן וי ולהמשיך הלאה (וגם אי אפשר לצלם אותם). העבודה שלו מזמינה אנשים להתמסר לחלוטין, להיות מוקפים באור או בחושך ולחוות חוויה עוצמתית, אפילו רוחנית. אני מעריך את זה מאוד, ואני חושב שחשוב שיש עבודה כזו שתלמד אותנו להאט ולהתמסר, בעידן של הסחות דעת וחיבוריות מתמדת

יובל:

לגמרי. איזו השפעה הייתה למפגש עם העבודות שלו על העבודות שלך ברזידנסי?

ברק:

בעיקר במחשבה על אור כחומר, כחלל. לחשוב על אור כגוף שאפשר לפסל איתו, לעבד איתו, להיכנס לתוכו

יובל:

תגיד, אך בכלל הגעת לעסוק באור ובאמנות הולוגרפית? ספר קצת על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר

ברק:

האמת שדי במקרה. למדתי בתכנית לניו מדיה באוניברסיטת ניו יורק (ITP). זו תכנית טכנולוגית שהיא חלק מבית הספר טיש לאמנות. הרקע בתכנית מאוד רחב, החל ממציאות מדומה ולמידת מכונה ועבודה עם וידאו, אור, ופיסול דיגיטלי. כל אחד מוצא את הכיוון שלו.

בזמן חופשת הקיץ הראשונה זכיתי לעבוד ביפן עם קולקטיב האמנות הדיגיטלית TeamLab, מה שהיה חלום שהתגשם מכיוון שהעבודה שלהם הייתה זו שעוררה בי השראה לפנות לתחום האמנות הדיגיטלית. כשעבדתי שם נחשפתי לגישה היפנית לטבע גם באמנות מסורתית וגם במיצבים דיגיטליים, ולנסיון של TeamLab לבנות את מה שהם מכנסים ״חלל סובייקטיבי״ שמגיב ומחבר בין מבקרים.

כשחזרתי לניו יורק, העניין בחוויה הסובייקטיבית האישית והיחס שלנו לסביבה המשיך לעניין אותי, אבל בחרתי לפנות לכיוון יותר אבסטרקטי ויותר חושי: מה אנחנו רואים? מה אנחנו לא רואים? כיצד מדיום מסויים יכול להראות את מה שלא תמיד נראה?

נחשפתי יותר לעבודות של אמני אור מתנועת ה־Light&Space, כמו טורל ורוברט אירווין, ואלו שהתנסו באבסטרקציה באור ותמונה, כמו ג׳ים קמפבל. אלו הרעיונות שהובילו לסדרת ציורי האור הראשונה, זו שהוצגה בחממה של צבע טרי בשנה שעברה

יובל:

יפה! מה עוד? נשאר בינתיים בניו יורק? ולא שיש לך ברירה…

ברק:

כן, בינתיים 😁 משתדל לשמור על איזון ויצירתיות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    אוהבת אור וצבע וכל תעתועי דימיון שנוצרים בינהם המזכירים לנו דימדומי חלום לפני
    ההירדמות או ממש חלום קסום,ומשהו שגורם לנו שלווה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden