Homo Faber בוונציה: חגיגה של מה שהיד האנושית (עדיין) מסוגלת לעשות

יש תערוכות שאני יוצאת מהן עם רשימה של עבודות שאהבתי, ויש תערוכות שאני יוצאת מהן עם צורך כמעט פיזי לרוץ לסטודיו ולעבוד. ״הומו פאבר״ היא תערוכה מהסוג השני. כבר במפגש עם החללים הראשונים הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב השראה: האפשרויות האינסופיות של עשייה; הדרך שבה השראה הופכת לרעיון, הרעיון עובר אל הידיים, הידיים פוגשות חומר, והחומר, דרך ידע, ניסוי, התמדה ולעיתים אינספור שעות של עבודה – הופך לדבר שלא היה קיים קודם בעולם.

המהדורה הרביעית של הומו פאבר, המתקיימת במקביל לביאנלה בוונציה מאז 2018, היא חגיגה מסחררת של מה שהיד האנושית עדיין מסוגלת לעשות. השנה – תחת הכותרת אי של אור (An Island of Light) התערוכה כוללת יותר מ־700 פריטים – יצירות של כ־500 אומנים ויוצרים מ־70 מדינות, 15 מיצבים אימרסיביים ומנהלת אמנותית אחת – המעצבת אס דוולין (Es Devlin), שהופכת אור, מים, מראות ותנועה, לתצוגה חווייתית ומרגשת.

מצאתי את עצמי עוברת בין קרמיקה, זכוכית, טקסטיל, מתכת, עץ, נייר ותכשיטים, ומנסה שוב ושוב להבין לא רק מה אני רואה, אלא איך לעזאזל יצרו את זה. אני מכירה היטב את המרחק שבין רעיון לבין אובייקט מוגמר, ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה – לא הפסקתי להשתאות.

בתוך כל ההתפעלות הזאת הופיע גם רגש אישי יותר. רציתי להיות שם, להיות חלק מהאירוע, להשתייך. לא רק כמי שמסתובבת בין העבודות, מתבוננת וכותבת עליהן, אלא כאחת ששייכת לקהילת היוצרים המופלאה שמציגה שם. המחשבה הזאת ליוותה אותי לאורך כל הביקור, ומכאן כל מה שרציתי היה לחזור לסטודיו, להניח הכול בצד, לקחת את החומר לידיים ופשוט להתחיל לעבוד. וזו אולי התחושה המעצימה ביותר שאפשר לחוש בתערוכת קראפט – תחושה שלא רק גורמת לך לרצות לראות עוד, היא גורמת לך לרצות לעשות.

התערוכה מתקיימת לאורך חודש ספטמבר בלבד באי סן ג׳ורג׳ו מג׳ורה שבוונציה. מאחורי האירוע עומדת קרן מיכלאנג׳לו – קרן בינלאומית ללא מטרות רווח, הפועלת לקידום ולשימור אמנויות הקראפט ולהענקת נראות לאמנים, למסורות ולמיומנויות שהם נושאים עימם.

דווקא היום, כשאפשר לייצר דימוי בתוך שניות, לשכפל צורה כמעט ללא מגע יד ולהפקיד עוד ועוד מתהליך היצירה בידי מכונות ואלגוריתמים – התערוכה מציבה במרכז את מה שאי אפשר לקצר: זמן, ניסיון, טעות ותיקון

דוולין, אמנית ומעצבת בריטית, היא מהשמות הבולטים בתחום עיצוב הבמה, עיצוב קונספטואלי ומיצבים עכשוויים. בקריירה שלה יש תפאורות והפקות לבתי אופרה ותיאטראות, מופעי רוק של כוכבי ענק, מיצבים רחבי־היקף, ועבודות קונספט ועיצוב הכוללות היבט של טבע, סביבה וצמחייה. עבודתה עושה שימוש בתנועה, מוזיקה ואדריכלות, כחלק מתכנון החלל וחוויית הצופה.

בניהול האמנותי של הומו פאבר, בהשראת הלגונה הוונציאנית, דוולין מתייחסת לתמות משותפות ויחד עם זאת רואה כל אחד ממאות האמנים המשתתפים כ״אי״ נפרד של ידע, מיומנות ומסורת. כל אחד מ־15 החללים של התערוכה הוא עולם נפרד, והמעבר ביניהם – מחשכה לאור, מאינטימיות לתיאטרליות – הוא חלק מחוויה רב חושית.

בהתאם לתמה ״אי של אור״ – האור הוא אמצעי תצוגה מרכזי, לצד מים, מראות, צל והשתקפויות. באמצעותם היא יוצרת קשר בין האובייקטים לבין החללים ההיסטוריים ומכוונת את האופן שבו הקהל נע ביניהם ופוגש את העבודות. האור הוא גם חומר וגם מטאפורה, והזרקור מופנה, תרתי משמע, אל היוצרים, חומרי הגלם והאובייקטים.

ידיעה חומרית שעוברת דרך הגוף

יש משהו כמעט פרדוקסלי בתערוכה. דווקא היום, כשאפשר לייצר דימוי בתוך שניות, לשכפל צורה כמעט ללא מגע יד ולהפקיד עוד ועוד מתהליך היצירה בידי מכונות ואלגוריתמים – היא מציבה במרכז את מה שאי אפשר לקצר: זמן, ניסיון, טעות, תיקון ובעיקר את היד האנושית.

אין בה נוסטלגיה לעולם של לפני הטכנולוגיה. רבות מהעבודות עכשוויות מאוד ולעיתים נעזרות גם בטכנולוגיות מתקדמות. אבל בבסיסן נמצאת ידיעה חומרית עמוקה, ידע שעובר לא רק דרך הראש, אלא גם דרך הגוף. היד יודעת כמה לחץ להפעיל, מתי החומר עומד להישבר וכמה רחוק אפשר למתוח אותו. בעולם שמדבר ללא הרף על AI, התערוכה הזו מציעה סוג אחר של אינטליגנציה – אינטליגנציה חומרית.

כך לדוגמה, בכניסה לאחד החללים, תלויים מעל המדרגות פסלי נייר של האמנית הסינית וון קיוואן (Wen Qiuwen), שנוצרו על בסיס רישומי ציפורים ונציאניות. בזים, אנפות וציפורי לגונה אחרות, מוארות כפנסים ומרחפות מעל המבקרים. לצד אלו, מוזמן הקהל לקפל פרחי אוריגמי לבנים, המצטרפים למיצב שהולך ופורח במהלך החודש.

הקרמיקאי השווייצרי לורין שאוב (Laurin Schaub) עובד בטכניקת נריקומי, טכניקה יפנית שבה חימר בצבעים שונים משולב – כך שהדוגמה נוצרת כחלק מגוף הכלי עצמו, ולא מצוירת על פניו. אמן הזכוכית האיטלקי סימון קרסטני (Simone Crestani) מפסל בזכוכית בקנה מידה מיניאטורי בדיוק כמעט בלתי נתפס.

הנאר איגלסיאס (Henar Iglesias) מספרד עובדת בפסיפס נוצות והופכת מלאכה עתיקה ועדינה לשפה עכשווית, ואילו איליין קאן־פרימן (Elaine Chan-Perryman) מעניקה לעור איכויות פיסוליות ומוציאה אותו מההקשר הפונקציונלי המוכר שלו.

גם הגבולות בין קשה לרך, כבד לקל, מסורתי לעכשווי הולכים ומתערערים. סטודיו MTX יוצר אדריכלות ארוגה מסרטים; ג׳יאקומו בוואנאטי (Giacomo Bevanati) יוצר תחרה ממתכת – מפגש כמעט פרדוקסלי בין קשיחות לעדינות; ואניה מידורי (Anya Midori) הופכת גיליונות נייר זעירים לפיסול באמצעות מיקרו־אוריגמי.

לעומתם, סניה אנאק ג׳וגי (Senia Anak Jugi) ממלזיה, ממשיכה את מסורת האריגה של בני האיבאן, קבוצה אתנית של ילידי האי בורנאו, שיש להם מסורת עשירה במיוחד של אריגה בכותנה בדוגמאות מורכבות, שהידע והדגמים שלהם מועברים מדור לדור. כל אחת מהעבודות האלה מתחילה במקום אחר ובהשראה אחרת, אבל כולן החזירו אותי לאותה השאלה: איך ידיים מצליחות לגרום לחומר לעשות משהו שלא העליתי בדעתי שהוא מסוגל לעשות?

יש בתערוכה הזמנה להתבונן לא רק באובייקט המוגמר, אלא גם בדרך שהובילה אליו. בחומר, במסורת שמאחוריו, במיומנות שנרכשה לאורך שנים וברעיון שהשתנה תוך כדי עשייה

הדבר שהכי ריגש אותי בהומו פאבר היה המפגש עם תהליכי העשייה עצמם. שוב ושוב מצאתי את עצמי מתקרבת לעבודה, מנסה להבין איך נעשתה, ובעיקר איך הגיע היוצר מרעיון ראשוני אל האובייקט שנמצא מולי. יש בתערוכה הזמנה להתבונן לא רק באובייקט המוגמר, אלא גם בדרך שהובילה אליו. בחומר, במסורת שמאחוריו, במיומנות שנרכשה לאורך שנים וברעיון שהשתנה תוך כדי עשייה.

רקמה, אריגה, קליעה, חריטה, יציקה, ניפוח זכוכית, צורפות ועבודה בחימר נושאות איתן ידע מצטבר, שחלקו כלל לא כתוב. הוא נמצא באופן שבו מחזיקים כלי, במתח של החוט, בתנועה שחוזרת על עצמה ובתחושה של החומר מתחת לאצבעות. האובייקט הסופי הוא רק הקצה הנראה של סיפור ארוך הרבה יותר. היופי הוא השכבה הראשונה, מאחוריו נמצאים זמן, גוף, תרבות וזיכרון.

אחת ההנאות הגדולות בתערוכה יש ברגעים שבהם העין בטוחה שהיא מבינה מה היא רואה, ואז מגלה שטעתה. עבודות הקרמיקה של רודריגו טורס (Rodrigo Torres) הן דוגמה נפלאה לכך. הוא משתמש ב־trompe-l’œil, שיטת הטעיית העין, ומייצר אובייקטים שמערערים את הביטחון שלנו ביחס לחומר. מה שנראה לרגע כמו דבר אחד- מתגלה כחומר אחר לחלוטין.

וזה קורה שוב ושוב לאורך התערוכה: חומר קשה נראה רך, חומר כבד נדמה מרחף, קרמיקה מתחזה לטקסטיל ומתכת מקבלת איכויות כמעט אורגניות. הקראפט הופך מווירטואוזיות טכנית לשאלה על תפיסה: עד כמה אנחנו באמת רואים חומר, ועד כמה אנחנו רואים את מה שאנחנו מצפים לראות?

אי אפשר (לפחות עבורי) לבקר היום בהומו פאבר בלי לחשוב על AI. אבל השאלה המעניינת היא לא האם מכונות יכולות לייצר דברים יפים, אלא מה אנחנו מחפשים באובייקט. אם המטרה היא רק צורה מושלמת, מהירה וניתנת לשכפול – אז למכונה יש יתרון ברור.

אבל התערוכה מציעה הגדרה אחרת לערך. היא מחזירה למרכז דווקא את מה שאינו יעיל. את מאות השעות של העבודה, את הידע שנצבר במשך שנים, את חוסר האחידות, העקבות של המגע, הסיכון, המקריות ולפעמים אפילו את הפגם. בעידן שמבטיח לנו עוד ועוד קיצורי דרך, יש משהו כמעט רדיקלי בבחירה לעשות דבר לאט.

קשה להימנע מההשוואה לתערוכה The Only True Protest Is Beauty של דריס ואן נוטן. בשתיהן הקראפט נמצא בלב הדברים. שתיהן מאמינות בחומר, בטכניקה ובכוחו של אובייקט עשוי היטב להחזיק אותנו מולו. ובכל זאת, הן מובילות למקומות שונים.

אצל ואן נוטן, הקראפט נע לכיוון האקסטרווגנזה: יופי מופגן, מופרז ובלתי מתחסד, כמעט עד כדי קיטש ולא מעט שואו־אוף. עודפות של צבע, חומר, דקורציה והיסטוריה, עד מעבר לשובע. אבל אני אומרת – מזל שזה כל כך יפה.

הומו פאבר פועלת אחרת. גם זו תערוכה מרהיבה ותיאטרלית, אבל נאמנה לשמה – היא מחזירה את המבט אל האדם היוצר, אל היד, אל הזמן ואל הידע.

---

Homo Faber | An Island of Light
סן ג׳ורג׳ו מג׳ורה, ונציה
נעילה: 30.9