קווים מקשרים וחוטי מחשבה: ״לחצות את הקווים״ במוזיאון חיפה

צירופי לשון המשלבים את המילים קו וחוט, כמו קו מקשר או חוט מקשר, קו מחשבה או חוט מחשבה – שגורים בשפה כביטויים נרדפים, ולא בכדי. הם מתייחסים לאותם הקשרים ומשמעויות שעניינם חיבור ומכנה משותף בין דברים שונים, כתפיסות רעיוניות, דפוסי התנהגות או סיטואציות.

שני המושגים – קו, חוט והקשר המתקיים ביניהם – עומדים בבסיס התערוכה ״לחצות את הקווים – מקו ועד החוט״ במוזיאון חיפה. ״הרעיון לחקור את נושא הקווים והחוטים באמנות משחק אצלי כבר שנים״, אומרת אתי גלס גיסיס, אוצרת התערוכה, שמכהנת גם כאוצרת הראשית של מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

״קווים ממלאים תפקיד חשוב בכל התרבויות, כי הם תורמים להבנה, לפרשנות ולייצוג של המציאות. בני אדם, ללא קשר לזיקתם לאמנות, מייצרים קווים, במודע ולא במודע״, היא כותבת בטקסט האוצרות. ״כיצורים הולכים ומדברים המשתמשים במחוות ידיים, בני אדם יוצרים קווים במרחב ובזמן בכל מקום וללא הפסק. קו יכול להיות גשמי, כמו חוט, או לא גשמי – גיאומטרי או דמיוני – כקווי אורך ורוחב וקו האופק. קו יכול להיות הן רצף של נקודות, הן פרי מחשבה והן אלמנט הקשור בפעולה גופנית – קליגרפיה וריקוד״.

זו תערוכה מרתקת – הן בתמה המופשטת ואפילו חמקמקה משהו שהיא מעלה ובוחנת, והן בריבוי העשיר של דרכי ביטוי שמביעות אותה, מהן מפתיעות ביותר. בתערוכה הן חוברות למארג יצירה מגוון, רווי משמעויות ומרובד, שעם כל הגיוון הרב מתכנס למה שגלס־גיסיס מכנה ״משיכה לפעולה הקווית״.

החברה המערבית המודרנית תופסת את ההיסטוריה והזמן כקו ישר הנע קדימה (ליניארי). הקו הישר הוא סמן של רציונליות וקידמה, ואילו העדר קווים משמעו העדר מטרה ויכולת תכנון. הקו הישר מסמן אדיבות, יושר ומוסר

המחקר המעמיק שקדם לתערוכה, העלה לדבריה שתי אסכולות באשר למקור הקווים וחוטים. לפי אסכולה אחת מקור הקו הוא חוט, והיא נשענת על המילה הלטינית Linea, שמשמעותה חוט עשוי פשתן (Linum) וממנה נגזרות גם המילים הלועזיות פשתן ובטנה (Linen). ככזאת היא גם המקור למילה Line, ובכך גם לתרגום העברי שלה – קו.

האסכולה השנייה, לעומתה, רואה את מקור הקו ב״עקבה״, בטענה שהאדם הפרה־היסטורי יצר עקבות הרבה לפני שפותחה טכניקת האריגה, ובכך הוא מקבל ממד אבולוציוני, לעומת החוט שהוא ביטוי תרבותי. ״כך או אחרת, בין אם הקו הוא חוט רקום או ארוג, ובין אם הוא עקבה, הוא מייצג תנועה והתקדמות״, כותבת גלס גיסיס.

״החברה המערבית המודרנית תופסת את ההיסטוריה והזמן כקו ישר הנע קדימה (ליניארי). הקו הישר הוא סמן של רציונליות וקידמה, ואילו העדר קווים משמעו העדר מטרה ויכולת תכנון. הקו הישר מסמן אדיבות, יושר ומוסר, בעוד שסימנים מעוותים או עקומים מיועדים לתיאור ליקויים מנטליים.

״בעולמנו הישר נתפס כמייצג מחשבה מול חומר, היגיון מול תפיסה חושית, אינטלקט מול אינטואיציה, מדע מול ידע מסורתי, גבר מול אישה, קידמה מול פרימיטיביות – ובהכללה התרבותי והמחושב מול הטבעי והחופשי. אם הישר הוא הדברים הנוצרים, המעוגל הוא הדברים הצומחים״.

תמת הקווים והחוטים אמנם נחלקת בתערוכה לקטגוריות מטפוריות, אבל האופן שבו נתחם המסדרון הארוך שבקומה העליונה שבחלליה היא מוצגת, מייצר מכלול אחד אינטגרלי וזורם, המגלם ומשמר היטב את הדיאלוג הכמעט סימביוטי שבין קו וחוט, כמו שמנסחת גלס־גיסיס: ״הקו נפרד מהמצע והופך לחוט, והחוט המיושם על מצע הופך לקו; חוט מיוצג על ידי קו וקו מיוצג באמצעות חוט״.

קווי סיפור וחוטי זיכרון

הקטגוריות המטאפוריות של החוטים והקווים בתערוכה הן קו זמן, קו האופק, קו־חוט זהות, קו של סיפור, חוט הזיכרון, קווי הפרדה ומחיקה, קווי גוף וקו החיים. 44 יוצרים.ות מהארץ ומחו״ל מתרגמים.ות אותן למיצבים תלויי מקום שנוצרו ייעודית עבורה, לציורים, לטכניקות רישום שונות, לעבודות צילום, לעבודות רקמה, ניפוח זכוכית, לסרטונים ולעבודות וידאו.

בתוך כך, ריבוי המדיומים, המנעד החומרי העשיר שנובע ממנו, המעברים מדו־ממד לתלת־ממד, ומטבע הדברים גם מקורות ההשראה שמהם שואבים היוצרים את פרשנויותיהם לתמה – טווים מסלול רב עניין – יריעת עשייה אמנותית רחבה, שמאששת את האמירה המוכרת משנים שטבע האמן אלדד זיו, ש״באמנות כמו באמנות – אין דבר כזה שאין דבר כזה״.

עם הכניסה למבואת המוזיאון, מקדמת את פני הבאים עבודתה של דבורה מורג, ״בין העולמות״, המשלבת בד וחוטים: דמויות בד לבנות המשתלשלות על חוטים מהתקרה, ספק רוחות רפאים ספק מלאכים, שלדברי מורג מגיעים מעולמות אחרים וניחנו ביכולת לראות את הנעשה בעולמנו. הדמויות נתפרו על ידה מקיפולי בד, והחוטים המעניקים להם נפח ותנועה הם שמחזיקים את משקלן ומונעים את נפילתן. התלייה משולה בעבודה לאי וודאות, למצב ביניים בין מעלה ומטה, ומרפררת כך לתקופה שבה אנו חיים.

בחלל המדרגות מציגה עפרי כנעני מיצב תלוי מקום, המבוסס על מיצג שבו הקירות משמשים אותה כמצע לעקבות הקו והכתב שהיא יוצרת בעיפרון. שם העבודה, Where do we draw the line מיטיב לתאר את כפל המשמעות המילולי והמטפורי שגלום בעבודה, שמגיבה למוטיב הקו ולחציית הגבול דרך הפעולה האמנותית.

מיצב תלוי מקום אחר שמפתיע בחומריותו מציגה ורדי בוברוב: רשת ענק של קורי עכביש שנטוותה בפעולה סיזיפית מגומיות לטקס המעניקות לה רכות אלסטית. הגומיות משמשות כחוט וכלולאה כאחד, והופכות בעבודה לקו מתמשך שבאמצעותו נוצרת צורה אינסופית פתוחה. הניגוד בין מלאכת הטוויה העמלנית לבין שבריריות החומר הפשוט והיומיומי,שנתון לפגיעות ושינוי, מגלם לשיטתה אקט של איחוי – חיבור זמני ורופף, אבל אנושי.

כל עבודה בדרכה המיוחדת הופכת קווים או חוטים לאמירה – אישית, לאומית או אוניברסלית; משרטטת ורוקמת נוף – ספק קיים ספק פנימי; מהדהדת השפעות קליגרפיות או מתכתבת עם מסורות; מוחקת או מסמנת גבולות, הפרדות או ניגודים ועוד

את המיצב ״נקישה״ המרשים בנוכחותו הצבעונית ובממדיו הגדולים, יצרה לתערוכה האמנית היפנית צ׳יהאהו יאקושיגאווה. היא הופכת את פעולת הציור למעין קריאה – טובלת את ידיה בצבע לבן ומכה בהן על הקיר הכתום, כשהעקבות הנותרות עליו הן נקישות או קריאות המופנות אל מישהו בלתי נראה.

העקבות יוצרות רצף קווי המהדהד תחינה ללא קול, בדומה לנקישות על דלת שלא נענות. הגוון הכתום של הרקע נקשר לדת השינטו היפנית, שבה הוא מסמל התחדשות, תפילה והגנה מפני רוע, כמו גם חיים, אש ומרחב בין חיים למוות. בתוך כך, הנקישות הן תפילות לעולם שמעבר לקיר, ולדידה של יאקושיגאווה הן תפילה לשלום.

רעיון מקורי מציגים ״רישומי מונדיאל״, עבודתה של נעה רז מלמד – 31 רישומים המתעדים את תנועת הכדור וקווי המסירה הדמיוניים במשחקי המונדיאל, שאחריהם היא עקבה בדריכות. אלה נרשמו על ידה בעט או עיפרון על גבי ניירות שונים שחלקם נתלשו באקראי ממחברת, כשכל רישום מבטא זמן, ובחלקם 90 דקות המשחק מופיעות על דף אחד. כל רישום הוא של משחק אחד ועומד לגופו, כשהניגוד בין הישיבה מול המסך וההתמקדות בו, לבין המהירות שבה מתורגמת התנועה המתמדת של המשחק לרישום קווי – מעורר השתאות.

מעקב אחרי תנועה מציגה גם העבודה ״רישום מחול״ של נורית גור־לביא קרני, שמתרגמת תנועות ריקוד לרישום בעט, אחרי שצפתה בהופעת המחול ״ארטיפקט״ של להקת ויליאם פורסייט לצלילי היצירה לכינור ״שאקון״ של באך, בעת שהות אמן בפריז. כרטיס בעמידה ואולם חשוך הניבו ספרון אקורדיון יפני המנציח את תנועת המחול, שריגשה את היוצרת וגברה על התנאים הלא נוחים.

עולמה האמנותי של האמנית רונית מירסקי והיותה אם לילד עם תסמונת דאון מתמזגים במיצב המרגש ״ביטוי יתר״, המשלב מכונת סריגה, צמר, וידאו ותצריב אקווטינטה. בפעולה עמלנית וסיזיפית מנקבת מירסקי אלפי חורים של רצף משובש, המסמן כך ניגוד לפעולת הנול שנשלטת על ידי חורים מסודרים בתבנית מסוימת על גבי כרטיסים.

ברקע המיצב מתרחש מפגש בין מנגינת הלב של הבן, שצליליה מופקים על ידי החורים המשובשים, לבין הרמוניה צלילית שמופקת מתיבת נגינה, תוך יצירת אסתטיקה של שיבוש – אסתטיקה שמדגישה את השבר ומעדיפה את האקראי על פני המושלם, וחושפת כך את האמת הפנימית של מירסקי.

פעימות לב או נשימות מופיעות גם אצל מרים כבסה, והן שמכתיבות את הפעולה האמנותית בעבודתה ״אופקי אנכי״. כשידה האוחזת בספוג טבול בצבע מדולל היא מורחת אותו על המצע בהתאם להן, ללא תכנון מוקדם ותוך יצירת קוויות לא סדירה המקנה תחושה של בד עדין בתנועה.

״חוט זיכרון״ במלוא הסמנטיקה של המילים, מגלמת עבודתה של דפנה אלכסנדרוני: העתק יצוק מבוסס פליז, בדיל, עופרת ברונזה וחוט מתכת של תכולת קופסת סלילים של חוטי רקמה. הקופסה היא השריד האחרון שנותר מחצי טון חוטי רקמה שקיבלה בילדותה מאביה, כשסגר את חנות הסדקית שלו.

בעוד כל הכמות אבדה עם הזמן, בקופסה היחידה ששרדה שמורים שמונה סלילים זהים של חוט ירוק. למרות היותם זהים במספרם הקטלוגי, באורכם ובמשקלם, אלכסנדרוני בחרה לצקת אותם ממתכות שונות, שבאמצעות הבדלי הצבעוניות והמשקלים ביניהן מייצגות את הסלילים האחרים שאבדו ומנציחות את זכרם.

סיפורה האישי על בתה שנכוותה קשה בילדותה ונזקקה לחבישות חוזרות, הפך חומרי חבישה לחומר שמשמש את אריאן ליטמן ביצירותיה. בתערוכה היא מציגה מספר עבודות במדיומים שונים, וביניהן את הסרט ״בעין הסערה, סיבוב סביב הכינרת״, המפגיש אימהות אישית ולאומית, עבר והווה, שכול ועוצמה.

ליטמן הזמינה את לילה עבאס וליאת פרידמן – שתי אימהות שכולות מהמלחמה האחרונה בעזה, והפקידה בידיהן את ״התחבושות שלה״, כדי לחבוש את פסל הברונזה ״אם ובנה״ שיצרה הפסלת חנה אורלוף; פסל שבו נראית אם מניפה מעלה את בנה הפעוט. את ההשראה ליצירתו שאבה אורלוף מצילום של לוחמת ההגנה חנה טוכמן־אדלשטיין מעין גב, שנהרגה במלחמת השחרור בדרכה לעמדה שעליה פיקדה. בדרך זו שוזרת ליטמן בעבודתה חוט מקשר בין חמש אימהות, ארבעת סיפוריהן ושתי יוצרות.

כל עבודה בדרכה המיוחדת הופכת קווים או חוטים לאמירה – אישית, לאומית או אוניברסלית; משרטטת ורוקמת נוף – ספק קיים ספק פנימי; מהדהדת השפעות קליגרפיות או מתכתבת עם מסורות; מוחקו או מסמנת גבולות, הפרדות או ניגודים ועוד.

בתוך המגוון העשיר והמרתק את המשיכה לפעולה הקווית שהגדירה גלס גיסיס כמשותפת לכולן, נראה שמיטיב לזקק טקסט המופיע לצד הדפס אבן על נייר של הציירת אביבה אורי, החושף צורות אופקיות בחלל (טקסט שפורסם לראשונה ב־1986 בספר ״דורית לויטה, אביבה אורי״, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר): ״והאדם, האמן, הוא מקור הקו, מזנק לחלל. הוא אוצר בתוכו את תולדות האמנות, הוא נושא בבשרו את חותמן של יצירות הרוח האנושית, היצירות הטבועות בחלל תודעתו ודוחפות אותו הלאה.

״הקו הוא הנותן חיות לעיסה לבנה חתומה זו, אסור לו ׳לחתוך׳, להתרברב, עליו לחדור לתוכו, לצאת מתוכו, להתחבר עם נקבוביותיו, לעשות אהבה, לשלוח ידיו, לדובב, לשלוח תחושות לכל מרחב אפשרי. אסור שהקו יהיה אך קונטור לתיאור עצם כלשהו, עליו להיות הוא־עצמו, לחיות את חייו – את הרוח והעוצמה הגלומות בו מקדמת־דנא״.

---

לחצות את הקווים – מקו ועד חוט
אוצרת: אתי גלס גיסיס
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26
נעילה: 27.2.27