צִלה בינדר: המאיירת החלוצה שהקדימה את זמנה

ילדה שחורת שיער בשמלה אפורה מציצה מבעד לדפי הספר ״יש לי סוד״ מאת מרים ילן שטקליס, המעטר את ההזמנה לתערוכה ״ואולי היה זה חלומי״, במרכז הקהילתי ״מגיד״ בתל אביב. הילדה המצויירת משעינה באגביות את לחייה על כף ידה, במבט שמשדר שעמום עדין. כמעט בלי לשים לב גם חלק מהצופים בתערוכה הרימו את ידם אל פניהם, מחקים את הילדה המצויירת. 

לפי האוצרת מורן שוב, האיור הזה מציג בצורה נפלאה את הכישרון של צִלה בינדר, שהתערוכה מתקיימת 33 שנים לאחר מותה. ״אנחנו מרגישים את התחושות של הילדה גם בלי להניח את היד על הלחי,״ היא מסבירה, ״וילד שומע את המנגינה של הספר מעצם זה שהוא מדפדף, גם אם הוא לא מודע לזה. התחושה של השעמום תעבור אליו אפילו ממבט קצר בציור. 

״ואם ממשיכים לדבר על התחושות האלה, כשהספר פתוח על השולחן הדף מתעקם במין גבעה, מנקודת החיבור של הדפים לכריכה ועד קצה הדף. זה קורה בעיקר בספרי ילדים, בגלל הכריכה העבה וסוג התפירה של הדפים. החלטתי לקרוא לגבעה הזו ׳לחי הספר׳, בגלל האיור הזה. הניירות נראו לי כמו לחיים והלחי שלה מאויירת״.

50 איורים בדיו וצבעי מים שציירה בינדר לספרי ילדים מוצגים בתערוכה. האיורים המקוריים שמורים במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, ולכן בתערוכה מוצגות סריקות שלהם, לצד צילומים שהוסיפה האוצרת מורן שוב. לדבריה, הצילומים אפשרו לה להציג את הייחודיות של בינדר.

״מה שמייחד את צלה זה האופן שבו היא מיקמה את האיורים על כפולת הספר, על הדף הרחב שעליו הודפס הטקסט. אני לא מתכוונת להמעיט בערכם של ציירים אחרים בני תקופתה, אבל אף אחד מהם לא תפס את כפולת הספר כזירה לפעולה. הם עבדו באילוסטרציה: יש שיר על ילדה חולמת – אז פשוט מוסיפים ציור כזה. את צלה זה לא סיפק: היא התייחסה לכל מרחב הדף, לאיפה הציור עומד. בבית שלה היא גזרה את האיור במספריים, הדביקה עם סלוטייפ בדיוק בנקודה שרצתה ושלחה עם הוראות לשכפול בבית הדפוס״.

יד נפלאה וקו נהדר

בינדר נולדה בשנת 1919 בוילנה, וכשהייתה בת 12 עלתה עם משפחתה לתל אביב. יחד איתם ייבאו את העסק המשפחתי של כריכת ספרים (פירוש השם ״בינדר״ ביידיש הוא ״כורך״). ״הפענוח של שיטת העבודה שלה ננעל אצלי כשהבנתי שהיא הייתה בת למשפחת כורכים״, אומרת שוב. ״וכבת לכורך, כמו כל מי שההורים שלו בעלי מלאכה, היא לומדת את הז׳רגון המקצועי, את הטבע של העבודה. היא גדלה בבתי דפוס וכריכיות, בין גיליונות הנייר למכונות.

״ולכן אני חושבת שצלה בינדר לא מניחה לעמוד להיות יתום, ריק: כשאתה מקפל גיליון שלם לדפוס תמיד קצוות הדפים נפגשים ולרוב הם נשארים ריקים. היא מכירה את הנקודה הזאת מהבית, זה בדי.אן.איי שלה, ולכן אני טוענת שהיא תפסה גם אותה כמרחב שלה לעבוד״.

לאחר שחרורה מהצבא עבדה בינדר בעיתון דבר לילדים, שם היא פיתחה את יכולותיה כמאיירת. ״עיתונות זו עבודה שמשכללת את המיומנות של עימוד, כי עיתון זה לא רק טקסט. יש גם היררכיה של חומרים: כותרת, כותרת משנה, טקסט, טורים. זה מורכב ונותן הרבה מיומנות למאייר איפה הוא נמצא בעמוד״.

התערוכה מוצגת כחלק משנת אלתרמן שחוגגת עיריית תל אביב, ושבמסגרתה היא עורכת אירועי תרבות שונים בעקבות המשורר והנשים הקשורות לחייו – אשתו השחקנית רחל מרכוס, בתם המשותפת המשוררת תרצה אתר, ובינדר עצמה – שעד היום זכורה בידי רבים בתור ״הפילגש של אלתרמן״. בשנת 1939 פגשה בינדר הצעירה את המשורר ומאז ניהלו רומן גלוי עד מותו בשנת 1970, וכל זאת במקביל לנישואיו למרכוס.

כאוצרת, שוב העדיפה להפנות את הזרקור מהקשר למשורר אל יצירתה האישית של בינדר. ״אני ממש לא מתעסקת בזה, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה היה בין השניים. אם היה שם אושר וכאב גדולים שמילאו אותם, אני לא שופטת את זה, אני לא יכולה לדעת. מה אני אגיד? שהיא הייתה שפוטה שלו? אבל זו מסגרת לפדות את האיכות המקצועית שלה ולהנמיך את הטון על הרכילות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ובכל זאת, היא סבורה שאי אפשר לברוח מהקשר ביניהם. ״יש שם מה לספר: אם הייתי עושה סרט דוקומנטרי לא הייתי מתעלמת מהקשר שלה עם אלתרמן. התערוכה לא מדברת על זה ועם זאת היא רומזת: בעיני האיורים שלה למשוררות עשויים באופן הרבה יותר מקצועי ושונה מהאיורים שהיא הכינה לאלתרמן.

״אני מפענחת את זה ככה שעם משוררות היה לה איזה שקט נפשי, היה לה ביטחון בקו שלה. עם אלתרמן היא לא הייתה שקטה, זה אלתרמן, האיש שהיא רוצה להיות איתו ולא יכולה! ׳ערדל הפלא׳ שהיא איירה לו בשנת 1962 פתאום עמוס לגמרי באיורים; זה לא מוצלח. לכן אני לא מראה את הספר בתערוכה, רק מזכירה אותו״.

במשך שנים עבדה בינדר כמאיירת וגרפיקאית. בין הכותבים שאיתם עבדה מלבד אלתרמן נמנים גם לוין קיפניס, מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין ותרצה אתר. בנוסף איירה גם לתאטרון ואף הציגה תערוכות יחיד של ציורי אקריליק ורישומים.

״היא הייתה מוערכת במלוא מובן המילה. ידעו שהיא מאיירת, הכירו את העבודה שלה, הזמינו אותה לאייר עוד ועוד. היא אף פעם לא למדה באופן מסודר, הייתה שומעת חופשית בבצלאל אבל זה לא נמשך הרבה זמן. אולי למדה בבית מאחיה הגדול הצייר אברהם בינדר שגם לימד במכון אבני. כסטודנט אתה משכלל את עצמך, אז כציירת היא לא התפתחה. היא התפתחה כמאיירת, יש לה יד נפלאה וקו נהדר״.

בעיני שוב מדובר בחלוצה שהקדימה את זמנה. ״המאיירים היום מתוחכמים מאוד מבחינת המלאכה השלמה. אנשים שלומדים בבצלאל לומדים הכל, גם אם בסוף אחד יתמקד בטיפוגרפיה ומישהו אחר יתמקד באיור. בפירוש מתייחסים לספר כזירה רחבה, אין דבר כזה רק לצייר על דף ולשלוח לבית הדפוס לטפל בזה. כל הפקת הדפוס משוכללת יותר וכל בעלי המקצוע מעורבים. פעם לא תמיד הייתה חשיבות על המרחב של הכפולה. להערכתי, היום המאיירים מודעים לגמרי לאיפה יעמוד מה. צלה הייתה בפירוש חלוצה בזה״.

מפו הדוב לדוד טרטקובר

התערוכה קשורה בתשוקה נוספת של שוב – פורזצים. פורזץ הוא הדף הפנימי הראשון והאחרון בספר, שמחבר בין הכריכה הקשה לשאר דפים. בספרי עיון הפורזץ נותר לרוב לבן וחלק, אך בספרי ילדים רבים מקובל לכסות אותו בצבע ואיורים. מי שחשף את שוב לנושא, שאותו היא חוקרת היום באופן מקצועי, הוא לא אחר מפו הדוב.

״היה לי ספר של פו הדוב שנפתח בפורזץ עם המפה של כל היער שבו פו גר. המפה הזאת הייתה הדבר הכי יפה בעולם, והייתי מבלה שעות בהתבוננות בציור הזה, עוד לפני שידעתי לקרוא. אני לא שוכחת את זה, כשאני מסתכלת עליו הוא גורם לי להרגיש שאני באמת ביער ההוא! חוץ מזה אני תמיד מתעסקת במפות ומבט מלמעלה, גם בצבא הייתי מפענחת צילומי אוויר״. 

הפורזצים נשארו כתחביב בלבד עד לפני כמה שנים, כששוב נתקלה בפורזץ שבינדר איירה לספר ״עיניים שמחות״ מאת פניה ברגשטיין. ״הוא פשוט הימם אותי, אז צילמתי והעלתי אותו לפייסבוק. כמה ימים אחר כך הלכתי ליד סינמטק תל אביב ופגשתי את דוד טרטקובר. הוא אומר לי ׳תראי מורן!׳ והתברר שהוא העתיק לדף את התמונה והפך אותה לשומר מסך בטלפון שלו. ישר אמרתי לו ׳לצלה בינדר מגיעה תערוכה!׳. לא הרבה זמן אחר כך סיפרתי על זה לאיה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה, והיא ענתה ׳זורקת לך את הכפפה׳. מאז אני גם מתעדת פורזצים, אוספת אותם ופותחת ספרים ישנים בשווקים״.

ואמנם, לפני שנתיים, בינואר 2017, פתחה שוב במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית את התערוכה ״עיניים שמחות לצלה בינדר״, במסגרת מיזם ״בעקבותיה״, שבו הציגו שמונה אמניות תערוכות בעקבות נשים שהשפיעו עליהן. לכבוד האירוע הוקלט גם תסכית תיאטרלי מהמכתבים של בינדר ואלתרמן, שאותם הקריאה חוה אלברשטיין (אפשר להאזין לו גם בחלל התערוכה החדשה בפינה מיוחדת).

שוב מדגישה שאלו שתי תערוכות שונות: ״התערוכה בהרצליה לא הייתה על צלה בינדר, אלא עלי בעקבותיה. הכנסתי שם המון דברים שקשורים לתשוקה שלי לספרים. פה אני מציגה את צלה: פחות הכנסתי את ההשראה שלי, לא הכנסתי הרבה טקסטים שלי והוספתי עוד איורים של צלה שלא הוצגו בהרצליה. זה אותו מחקר בשתי התערוכות, אבל אופן האוצרות הוא אחר לגמרי. אז היא הייתה במוזיאון; פה אני רוצה שישבו וישתו איתה קפה״.

---

ואולי זה היה חלומי: תערוכת איורי צלה בינדר
אוצרת: מורן שוב
מרכז קהילתי מגיד, שדרות נורדאו 63, תל אביב
שיח גלריה עם עם האוצרת: ראשון 23.2 בשעה 20:00
נעילה: 6.4