אילנית שמיע: בלי לשאול איך את מג׳נגלת בין הבית לעבודה

בוקר טוב אילנית, מה קורה? מה שלומך?

בסדר גמור. שבוע חדש, הרבה עבודה

אז אפרופו עבודה בואי נדבר על נשים בעבודה: מאיפה, איך ומתי הגיע הרעיון לראיין נשים על העבודה שלהן ולאייר אותן?

אז ככה. אתה בטח זוכר את פרויקט העירוניים שהצגתי בשבוע האיור 2018. כשהגעתי לאזור האיור ה־100, בסדרה שהתבססה בעיקר על התבוננות באנשים ופה ושם גם טקסטים שכתבתי על מה שזיהיתי כמאפיינים עירוניים־אנושיים בבלוג בעל השם הזהה באתר הארץ, הרגשתי שהגעתי למיצוי וחיפשתי משהו עם שכבה נוספת, של תוכן.

לא רציתי לקפוץ על אנשים ברחוב ולשאול אותם שאלות אקראיות, והתחלתי לחשוב מה מעניין אותי. שני דברים שתמיד סקרנו אותי זה ענייני מקצועות ומאחורי הקלעים: התהליך שמאחורי התפתחות של דברים, של אנשים, של פרויקטים. החלטתי להתמקד בזה ומשם, תוך תהליך מחשבה נוסף, החלטתי להתמקד רק בנשים

למה רק נשים?

קודם כל ולפני הכל מדובר בפרויקט אישי ובאופן טבעי הוא התחיל מהמעגל הקרוב שלי, בעיקר הכרויות מקצועיות מעבודה ופרויקטים משותפים. וגם – במשך שנים עסקתי בעיצוב בגדים לנשים והכרתי דרך מעגל הלקוחות שלי המון נשים מעניינות, חלקן ממש עמדו לנגד עיני כשעלה הרעיון.

לרוב הנטייה שלי היא דווקא נייטרלית, אבל הפעם הרגשתי שזה ממש מתבקש, גם כפי שציינתי – הרעיון התחיל מתוך ההיכרויות הללו וגם כי וואלה, יש הצדקה להבליט נשים, בעיקר כאלה שאני רואה בהן מודל מעניין של הצלחה, של מימוש. בסך הכל גברים לא סובלים מקיפוח בנושא הזה.

החלטתי שהשאלות שלי יתמקדו אך ורק במה שאני רואה כעיקר – הדרך המקצועית, בלי שאלות שבדרך כלל נוטות ״להפיל״ על נשים: שאלות על גיל, מצב משפחתי או ״איך את מג׳נגלת בין הבית לעבודה״. אלה שאלות מאוסות, רציתי לתת פוקוס לעיקר

בנוסף, החלטתי שהשאלות שלי יתמקדו אך ורק במה שאני רואה כעיקר – הדרך המקצועית, בלי שאלות שבדרך כלל, בעיקר בעיתונות הפופולרית, נוטות ״להפיל״ על נשים: שאלות על גיל, מצב משפחתי או ״איך את מג׳נגלת בין הבית לעבודה״. אלה שאלות מאוסות, רציתי לתת פוקוס לעיקר

אני מסכים בעניין הג׳ינגול בין הבית לעבודה, אבל למה שאלות על גיל או מצב משפחתי לא רלוונטיות? מילא מצב משפחתי, אבל התפתחות היא עניין של זמן, של בשלות ושל גיל. לא?

אני מקווה שקריאת כמה מהראיונות בפרויקט מוכיחה שזה לא רלוונטי. זה גם לא עניין של להסתיר, זה יותר עניין של לא לתת את הפוקוס או את המסגור הראשוני על הנושאים הללו, הנושאים האישיים

לרוב, בעיקר בראיונות עם נשים בעיתונות המיינסטרים, יש נטייה לשאול שאלות שהולכות יותר לחיים האישיים ופחות למקצועי. יש עמוד בפייסבוק שנקרא, אולי אני לא מדייקת בשם, משהו כמו ״מסגור נשים בעיתונות, אני פה בגלל בעלי והילדים, והעמוד הזה, שהוא מצחיק־עצוב, מציג שערי מגזינים וכותרות עיתונים שממחישים את הגישה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מודה שהעמוד הזה גם השפיע על ההחלטה שלי להתמקד בנשים, באופן הזה. בכל מקרה, הרעיון שלי הוא להשאיר את החופש לכל מרואיינת האם להעלות את הנושאים הללו או לא, ואכן חלקן מעלות את הגיל, המצב המשפחתי והילדים וחלקן לא

את יודעת מה אני רוצה לשאול אותך עכשיו 🙈

בת כמה אני? ואיך אני מג׳נגלת בין הבית לילדים?

בדיוק… אבל אני אתאפק ולא אשאל! ואמשיך לפרויקט: ראיינת בינתיים 30 נשים (נכון?), מה את יודעת היום שלא ידעת לפני 30 ראיונות על נשים ועבודה? ומה חזר אצל כולן כפי שחשבת שיקרה?

אין לי תסביכי גיל. בדרך כלל, דקה אחרי יום ההולדת אני כבר מציגה את עצמי בגיל של השנה הבאה. אבל זה באמת לא רלוונטי, אז אמשיך 🙂

שאלה מעניינת ולא פשוטה, קשה לי לנתח את זה עם איזו כותרת בנוסח הזה, אני פחות חושבת על דברים בדרך הזו. אני חושבת שמכל ראיון אני לוקחת משהו. מעניינת אותי הדרך שבה אנשים – ובמקרה הזה נשים – חותרות לכיוון יעד מסוים, גם אם הוא לא הוגדר כיעד מלכתחילה. מעניין אותי לראות אצל כנרת רוזנבלום את החיבור בין שני תחומים רחוקים לכאורה, ספרות ויעוץ ארגוני; מעניין אותי לראות אצל גילי גולנדר את החיבור שעשתה בין שני תחומים כמו טכנולוגיה ועיצוב, ואת הדרך למציאת מודל עסקי לסטארט אפ, באזארט, ללא גיוס הון.

מעניין אותי אצל גילי בר הלל־סמו המעבר משכירה לעצמאית, והקמת הוצאת ספרים קטנה המתמחה בנישה ספרותית צרה; ואצל חדווה קליינהנדלר, המרואיינת האחרונה עד כה, את הדרך שעשתה מהנקודה שכבחורה בת 19, היא הראשונה שיצאה לשוק העבודה במשפחה שבה נשים לא יצאו לעבוד והיום היא ממנכ״לת סטאראפ אפ מצליח.

כמעט כולן לשמחתי חלקו נקודות של כשלון, שזה תמיד מעניין וחשוב לשמוע, ואני מאוד מודה להן ומעריכה את היכולת להיחשף בנקודה הזאת. תמיד מעורר השראה לשמוע איך אנשים מתרוממים מכשלונות או נקודות שפל בחיים. אם יש משהו שאני יודעת עכשיו? שעדיין, גם נשים מדהימות ונשים שהגיעו להישגים מרשימים, לא מעריכות את עצמן מספיק

תמיד מעורר השראה לשמוע איך אנשים מתרוממים מכשלונות או נקודות שפל בחיים. אם יש משהו שאני יודעת עכשיו? שעדיין, גם נשים מדהימות ונשים שהגיעו להישגים מרשימים, לא מעריכות את עצמן מספיק

ואיך הולכים האיורים? מתי הם מגיעים, אחרי הראיון? איך זה עובד? מה את מנסה לזקק בהם?

האיורים נעשים במקביל, כי כל ראיון הוא תהליך שנמשך על פני תקופה קצרה. אני מראיינת בהתכתבות, במייל: מתחילה עם סדרת שאלות קבועות ושואלת שאלות המשך מתוך התשובות שקיבלתי. בין לבין אני ״תופסת״ אותן לצילום קצר. מפגש הוא תמיד מעניין – ככל שהפרויקט מתפתח, אני מראיינת יותר ויותר נשים שאין לי איתן היכרות אישית מוקדמת – ומשם לעבודה. אני מתבוננת באיור ומאיירת.

חשוב לי לתפוס איזו תמצית, משהו שבהיעדר מילה אחרת אקרא לו אנרגיה מסויימת – המבט (אחרי הכל הגעתי מצילום – שאלת המבט לעולם לא תעזוב אותי), שפת הגוף, כוח מסוים בא לידי ביטוי, אישיות. פחות מעניין אותי שזה ייצא ״בול״ ומהבחינה הזאת זה הכי כיף, יש איזה שחרור, זו לא עבודה מוזמנת, אני לא מחוייבת לשום סטנדרט שלא הגדרתי בעצמי

את חושבת שהתוצאה הייתה אחרת אם היית נשארת עם צילום? כלומר, ברור שהיא הייתה אחרת, אז אולי השאלה היא למה איור ולא להסתפק בצילום, במיוחד בגלל העבודה שכמו שאמרת, משם הגעת

נתחיל מזה שבכל ארבע שנות הלימוד בבצלאל לא צילמתי אנשים. בכל פעם שהמבט שלי נפגש דרך העדשה עם מבט של אדם, נלחצתי נורא, העדפתי לצלם עצמים דוממים. כאן, להבדיל, הצילום הוא קצרצר, גם לא משנה במיוחד האור או הרקע. הצילום הוא עניין של כמה דקות ואז אני מתיישבת אל שולחן העבודה ומתעמקת בדמות ארוכות, בשלווה – כל איור מתפרס על פרק זמן של כשבע־שמונה שעות. בנוסף, דברים משתנים והיום הרבה יותר מעניין אותי או מרגש אותי לאייר מאשר להישאר עם התצלום עצמו. אולי זה החופש, אני לא מחוייבת לתנאי המציאות שצילום כופה עלי

אז מה מתוכנן בשבוע הבא ב־2B HUB

אז ככה. קודם כל אספר לך שהקשר איתם נוצר קצת בזכותך ובזכות שבוע האיור. את לירון אלקולומברה, מנהלת הקהילה ב־2B HUB הכרתי כשהדריכה סיורים לשבוע האיור 2018 והיא נפלאה בשני התפקידים הללו. האירוע ״שבוע נשים בעבודה״ משלב תערוכה, שתוצג לאורך השבוע ושני ערבי הרצאות. התערוכה תיפתח לקהל הרחב ב־1.3 בשמונה בערב (כולם מוזמנים לפתיחה) ואציג בה כמובן את איורי הפרויקט. בנוסף, במהלך השבוע ייערכו שני ערבי ההרצאות. עשר הרצאות בכל ערב, כל הרצאה כרבע שעה.

הדוברות הן כמובן אורחות הפרויקט וכל דוברת תדבר על נושא הקשור לתחום שלה – יש פירוט בדף האירוע בפייסבוק, המון נושאים שונים ומעניינים. לפני הפתיחה נערוך מפגש סגור, בין כל אורחות הפרויקט. זה משהו שכבר דיברנו עליו הרבה זמן, הרצון להיפגש צמח מתוך שיחות עם האורחות, אני חושבת שזו הזדמנות נפלאה להיכרויות ושיתופי פעולה עתידיים. גאה להיות השדכנית ונראה מה יצמח מזה בעתיד.

הכניסה חופשית, עדיף להירשם כדי לשריין מקום, יש לינק להרשמה בדף האירוע

מגניב! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי להגיד איך זה שדיברנו כל כך הרבה ולא הזכרת בכלל את צמד המילים ״העצמה נשית״?

נדמה לי שאין מושג שכל כך מקטין נשים יותר מהעצמה נשית.כמו שיש ״פינק ווש״ או ״גרין ווש״, צמד המילים הזה מנוצל להנצחת המצב בצדדים הפחות מתקדמים שלו. נשים בעיקר צריכות שלא יפריעו להן ושלא יגבילו אותן

אוי, רק לא ״העצמה נשית״, נדמה לי שאין מושג שכל כך מקטין נשים יותר מהעצמה נשית. כוונות טובות עומדות בבסיס המושג הזה, אבל היישום, בטח במהלך השנים שעברו מאז הגיח לעולם, פחות. נדמה לי שכמו שיש ״פינק ווש״ או ״גרין ווש״, אז גם צמד המילים הזה מנוצל להעמדת פנים והנצחת המצב בצדדים הפחות מתקדמים שלו. נשים בעיקר צריכות שלא יפריעו להן ושלא יגבילו אותן. או כמו שמצטטת רות ביידר גינסבורג בתחילת הסרט התיעודי עליה (אני לא זוכרת את מקור הציטוט אבל זה מוזכר בהמשך הסרט הנפלא הזה): ״רק תורידו לי את הרגל מהצוואר״

אהבתי

ומה עוד חשוב לי לומר? שהפרויקט הזה הוא פרויקט עצמאי. עד עכשיו לא עסקתי בזה במיוחד, אבל אני חוששת שללא גיוס תמיכה כלכלית, חסות וכו׳ לא אוכל להמשיך לעשות אותו באינטנסיביות הזו לאורך זמן. אז אם יש גוף או גופים או עסקים או אנג׳לים המזדהים עם הסיפור של הפרויקט, אשמח לשמוע מכם 🙂

וגם – אפשר להזמין ולרכוש הדפסים מכל האיורים המוצגים בתערוכה

---

אילנית שמיע, נשים בעבודה
מתחם B HUB2, שוקן 32, תל אביב
1-8.3