כל מה שחשוב ויפה

שרון רז: ״אם אשאר רק עם מבנים חדשים משהו בי ימות״

אחרי 16 שנים ולמעלה מ־100 אלף צילומים של מבנים נטושים ברחבי הארץ, שרון רז מוציא לאור ספר שמתעד את ״סביבת המחיה שלי, סביבת הפעולה שלי, מפעל החיים שלי״

יובל:

שרון, מה שלומך? שמח שסוף סוף (אחרי כמה שנים?) קמפיין ההדסטארט לנטושים, ספר הצילומים הראשון שלך, קורה!

שרון:

כן! סוף סוף! אני בסדר גמור, מתרגש. 16 שנה של צילום, אם אני מתעלם מכל מיני שורשי צילום שלי בפילם וכל מיני צילומים שצילמתי לפני 2004

יובל:

ולא שצריך הרבה סיבות, אבל למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

שרון:

וואו, החיים, יו נואו, קשיים כלכליים שמביאים גם חוסר פנאי להתפנות לזה, לא שעכשיו אין קשיים, ואני גם עובד שישה ימים בשבוע. התעכב המון שנים אבל הנה סוף סוף קורה, היה צריך בעיקר להתפנות אנרגטית ונפשית לזה. אבל שיהיה ברור – אני בעשייה סביב זה כבר כמה שנים, במיוחד מאז שאמי נפטרה

יובל:

אז בוא נחזור להתחלה: איך ומתי ומאיפה התחיל העניין שלך במבנים נטושים?

שרון:

אני משער שהעניין שלי במבנים נטושים התחיל אחרי שנולדתי, רק שלא הייתי מודע לזה. בילדותי ובנערותי חלמתי חלומות חוזרים ונשנים, בתבניות, על מבנים נטושים ובתי קולנוע נטושים, כנראה שחלקם או רובם לא היו קיימים באמת. עד היום אני זוכר פריימים מהחלומות הללו. אין לי מושג מהיכן זה הגיע. אולי מגלגול קודם. כל העניין הזה חצי מסתורי ולא נהיר לגמרי גם לי

יובל:

קטעים. ואיך זה התגלגל הלאה?

שרון:

התגלגל לזה שבשנות ה־90 צילמתי בפילם כל מיני דברים שקשורים ללימודים האקדמאיים של אדריכלות שלמדתי בין 1990 ל־1996 בארץ ובחו״ל. לדוגמה, מספנות נטושות בגלזגו; בנייני מודרניזם בתל אביב בבקרים של שבתות באיזה קיץ, שמונה שבתות: אני לבד עם מצלמה ברחובות. כמו כן, במשך כל לימודי האדריכלות נמשכתי למבנים ישנים ולחיבורים בין ישן וחדש, באירופה נגיד, לדוגמאות טובות של זה; כל הזמן נמשכתי לאדריכלות בארץ שבין שנות ה־20 לבין שנות ה־70 של המאה ה־20.

ואז עזבתי את הפרקטיקה האדריכלית, במשרדים, לאחר שבע־שונה שנות עבודה. מיאוס, תסכול, חוסר שביעות רצון, והרגשה שאני לא מגיע באמת לעשות אדריכלות, ואגב אני טוב בזה. וזהו. בסוף 2003 עזבתי ובתחילת 2004 קניתי לעצמי מתנה קטנה: מצלמה דיגיטלית קטנה שהיתה גם בכלל המצלמה הראשונה שלי. אז התחלתי לצלם

יובל:

ואז גם פתחת את הבלוג באתר רשימות, שם הכרתי אותך וירטואלית (ושם גם פורטפוליו התחיל…)

שרון:

התחלתי לצלם ומה שקרה הוא (קרה, לא החלטה בראש) שצילמתי רק מבנים ישנים ונטושים, לא שום דבר אחר. אחרי כמה חודשים כבר הבנתי שיש לי המון צילומים וכדאי להקים אתר אינטרנט אז הוצאתי באפריל 2005 את אתר ״אדריכלות נעלמת״ וב־2007 הצטרפתי לרשימות עם הבלוג ״נטוש״ שהביא חשיפה גדולה מאוד. אז כן, מאז אנחנו מכירים…

כיפת הסינרמה, תל אביב

אמפי שפיים

מפעל סלילים החולה, קרית שמונה

שרון רז. צילום: ג׳וני בעהם

לאחר שאתר אדריכלות נעלמת עלה לאוויר, אסתר זנדברג כתבה עליו בעיתון הארץ, ומאז נהיו כל הזמן כתבות ואייטמים בתקשורת. הכל לאט לאט גדל וגדל; זה היה משהו מאוד חזק ומאוד אותנטי, כל הצילומים שלי, והכתיבה שלי על זה באינטרנט. זרקתי אבן שהיא סלע תכל׳ס לתוך אגם רגוע, ומאז זה עשה גלים ומעגלים נרחבים. הנחתי את האג׳נדה של המבנים הנטושים על השולחן. משהו שאף אחד לא עשה כאן לפניי וגם לא אחריי.

יובל:

ומהי אותה אג׳נדה?

שרון:

תשוקה עזה ואמיתית פנימית לעניין הזה, תשוקה לצלם ולתעד את הנטושים לפני שהם נעלמים, בשביל לנקז את היצירתיות שלי וגם לטובת כולם מסתבר. ההבנה והמשיכה לארכיטקטורה צנועה יותר של אז, הזדהות עם המבנים, אהבה גדולה אליהם, ופעולה אקטיבית בשטח מתוך טראומות של היעלמות מבנים כמו בית הקירור של סבא שלי או קולנוע אורון בפתח תקווה, שפשוט נעלמו ולא הספקתי לצלם אותם.

יש מורשת בנויה עשירה כאן, הנה היא, תראו! כולם, אתם, כולנו – זנחנו את המבנים הללו ששירתו אותנו ועכשיו הם עומדים דוממים ושקטים. זו המורשת והיא חייבת להיות משומרת ומנצחת לפחות במצלמה. שלי

יש מורשת בנויה עשירה כאן, הנה היא, תראו! כולם, אתם, כולנו – זנחנו את המבנים הללו ששירתו אותנו ועכשיו הם עומדים דוממים ושקטים. זו המורשת והיא חייבת להיות משומרת ומנצחת לפחות במצלמה. שלי. ואני סומך אך ורק על עיניי ורגישותיי הגבוהות מאוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

והדחפורים – אני בדרך כלל לא יודע מתי הם באים. ובסוף הם באים. ואסור לי להחמיץ את המבנים הללו. כי זה אני שמצלם אותם. ניתנה לי משימה, לא יודע ממי. יש לי מתנה, בעיניים, הכל מחובר כאן. זו שליחות וזו יצירה וגם אני עצמי חייב את הדבר הזה כדי ליצור אחרת אני מת מבפנים.

הייעוד ברור ומובן. לכן במובנים רבים הרבה מהדברים שאנשים מתעסקים בהם (כסף, מכוניות, רכוש, דירות, כמה עלה, פנסיה, ביטוח, ריאליטי, טלוויזיה, נטלפיקס, מסעדות…) לא מעניינים אותי ב־שיט. כל מה שאני עושה בזמני הפנוי הוא לצלם ולכתוב על זה ולעשות תערוכות על זה והרצאות על זה ובשנים האחרונות – למיין ולסדר ולצמצם ולבחור צילומים לספר המיועד

יובל:

כמה צילומים יש לך בסך הכל, כמה יהיו בספר ואיך אתה בוחר אותם? אתה בוחר לבד או עובד עם עוד ישהו?

שרון:

מיותר מ־100 אלף יהיו רק כמה מאות בספר. אני הגעתי ל־3,000 ואז פניתי למרב הימן האמנית והצלמת שאני מכיר ומאוד מעריך ואוהב, והיא הסכימה ברצון רב לבוא ולעזור. מ־3,000 כבר הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לקצץ. זה כבר כולם היו בניי. אלו כולם צילומים מעולים וחשובים. ביחד ישבנו והיא צמצמה עד עתה מ־3,000 לכ־2,000, נותרה עוד עבודה…

עד ה־3,000 זה היה רק אני שבחרתי. שוב – בזמן שכולם רואים טלוויזיה, רצים, מדוושים, סורגים לאלוהים, עושים על האש, וכאלה – כל מה שאני עשיתי בכל זמן פנוי, כמעט בכל יום, זה לשבת עם המחשב ולצמצם ולבחור צילומים. זהו

יובל:

ובכל זאת: איך בוחרים? מה חשוב לך: מיקומים שונים (בארץ/בעולם)? סוגים שונים של מבנים? תקופות שונות של אדריכלות?

שרון:

זו עבודה סיזיפית ולכן נדרשים גם זמן וגם נחישות והתרכזות רק בזה. הצילומים שלי הם רק בארץ כי מה שכאן הוא החשוב לי, לא מה שמחוץ לארץ. לזה פחות מתחבר. חוץ מזה שכבר כ־15 שנה לא הייתי מחוץ לארץ. סיבה כלכלית. אני חי, הנה, הכל בסדר. רק בארץ, רק מהארץ.

תקופות לא, כי כאמור מה שאני מצלם זה בערך משנות ה־20 ועד שנות ה־70 של המאה ה־20 בארץ. סוגי מבנים כן חשובים כי אני מצלם הרבה מאוד סוגי מבנים ולכן פריסה וייצוג יהיו חשובים בספר. לכן לא רציתי לעשות לדוגמה ספר רק על בתי קולנוע, למרות שאני מזוהה מאוד עם בתי הקולנוע. לא. רוצה ספר שיהיה רטרוספקטיבי אחרי 16 שנות צילום אינטנסיבי עם דאטאבייס ענק. חייב להיות ייצוג לכל סוגי המבנים

יובל:

מה לדוגמה?

שרון:

סוגי המבנים שאני מצלם הם בתי מגורים, מפעלים, בתי קולנוע, בתי עם, אולמות תרבות, חדרי אוכל, אסמים, מגדלי מים, מבני חינוך, בריכות, אצטדיונים, מתקנים, ביתנים, מבני צבא וביטחון, מבני משטרה, בתי באר, בתי פרדס, בתי כנסת, מקוואות ועוד. כמעט כולם נטושים כמובן

אצטדיון הקופסה, נתניה

קולנוע ירקון, ראש העין

הדולפינריום, תל אביב

בריכת בית הבראה, אשקלון

יובל:

יש לך סוג מועדף? אני מאוד אוהב ביתי קולנוע ובריכות, מניח שזה לא מקורי במיוחד…

שרון:

חח… כן, גם אני מאוד אוהב את שני הסוגים הללו. בריכות נטושות זה פגז. אבל בתי הקולנוע בערים, שזה גם בתי עם במושבים ואולמות תרבות בקיבוצים, אלה הכי מרגשים. גם לי וגם לכל הקהל שעוקב אחרי באדיקות כבר שנים. בתי הקולנוע ממש מרגשים והמראות בתוכם מדהימים לפעמים. וכשאני מראה ומדבר על בתי הקולנוע בהרצאות שלי אז הקהלים, בעיקר המבוגרים, ממש יוצא מדעתו, אי אפשר להרגיע אותם גם אחרי ההרצאה.

יובל:

איך אתה מסביר את זה?

שרון:

אלו מקומות של נשיקה ראשונה, חבר ראשון, חוויות עם חברים, סרטים משפיעים וזכורים, תקופה בעבר, ובאמת ולמרות שיש כאן גם הבט נוסטלגי, ואני לא מתעסק בנוסטלגיה, אלו חוויות חזקות ואישיות של הרבה מאוד מהבריות, ובצדק.

אלו מקומות של נשיקה ראשונה, חבר ראשון, חוויות עם חברים, סרטים משפיעים וזכורים, תקופה בעבר, ולמרות שיש גם הבט נוסטלגי, ואני לא מתעסק בנוסטלגיה, אלו חוויות חזקות ואישיות של הרבה מאוד מהבריות

גם שלי, ולראייה – גם האובססיה הענקית והאינסופית שיש לי עם קולנוע אורון, אמפי אורון, הפתוח ללא גג, שפעל בפתח תקווה בין 1953 ל־1994 ונהרס לצערי הרב. בחלומותיי בשנים האחרונות אני חולם עליו ומסתובב עם מצלמה היכן שהוא היה, ופתאום מגלה שהוא לא נהרס אלא קיים ונטוש, ובחלום אני מתחיל להסתובב ולצלם אותו, ואז מתעורר…

יובל:

אז עוד שאלה אחת, על השם: נטוש. למילה יש קונוטציה שלילית, לא נעימה, אבל אפשר להגיד שאתה מנכס אותה ומעביר אותה צד. נכון? יש לי תחושה שבשבילך נטוש זה לא רק שלילי

שרון:

אני יודע ומודע למילה שלאנשים היא קשה. למיינסטרים היא קשה. כי יש אנשים נטושים ובעלי חיים נטושים ותינוקות נטושים. כן. יודע. בשבילי לא. זו הזהות שלי: הנטושים הם סביבת המחיה שלי, סביבת הפעולה שלי. מפעל החיים שלי. אז לא, היא אינה מילה שלילית כלל בשבילי.

אם פתאום ייהרסו כל המבנים הנטושים בארץ, נגיד ונדמיין רגע, אז העולם שלי יהיה עצוב ועגום מאוד. אם אישאר כאן רק עם מבנים חדשים משהו בי ימות ממש. טוב שהם קיימים, ועומדים, והם כל כך יפים בעיניי וכה מסקרנים. אני אוהב אותם.

ובתוכם אני יכול להיות בשקט שלי, עם עצמי, עם היצירה שלי, ללא הציוויליזציה הרועשת, המתעמרת, הקשה, האינטנסיבית. שם אני רק עם עצמי לבד וטוב לי

יובל:

אתה ממש רומנטיקן!

שרון:

נכון! אני רומנטיקן!

יובל:

אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שרון:

כן, שבאמת סוף סוף זה בחוץ וזה קורה. קמפיין ההדסטארט שלי בחוץ ומתקדם במהירה וטוב שכך. אני רוצה שנגיע ליעד במהירה וגם שזה יעבור את יעד הגיוס ויהיה עוד כסף מעבר ל־80 אלף המצויינים. זה סופר חשוב לי. זה ממש בנפשי.

לאמא שלי לא הספקתי לתת את הספר הזה ביד, לצערי. אני רוצה להספיק להעניק אותו לאבי, לשני ילדיי, לאחיותיי ולעצמי! אני מבטיח שזה יהיה ספר מדהים, כה מיוחד, עוצר נשימה ופוער לסתות. אחרי 16 שנות עשייה רבה בשטח ובאינטרנט עם התוכן אני רוצה ומגיע לי כל כך להגשים את החלום המתבקש הזה. כסו, תמכו ובואו נגשים את זה ביחד.

זהו.

אצטדיון המכתש, גבעתיים

הכניסה ליציע קולנוע אלנבי, תל אביב

מקרנת קולנוע ירקון, ראש העין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. שרון רז

    אחלה כתבה!! תודה רבה יובל. יצא מעולה.

    1. yuval saar

      תודה! ובהצלחה עם הספר

      1. שרון רז

        תודה רבה, יובל.
        תודה רבה, דבורית. כן, אל דאגה, יש המון צילומים טובים, יותר מדי…

  2. דבורית שרגל

    -ולפעמים חברים מתקשרים אליך מהרחוב ומספרים לך על בניין נטוש שראו וכדאי שתבוא מהר מהר;)
    -צילומים מדהימים. כל פעם שאתה מפרסם איפשהו אני חוששת שלא יהיו מספיק חדשים לַסֵּפֶר (למרות שאני יודעת שיש אלפים על אלפים).

    1. שרון רז

      חח… נכון, לגבי השורה הראשונה.
      תודה רבה, דבורית. כן, אל דאגה, יש המון צילומים טובים, יותר מדי…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden