כל מה שחשוב ויפה
רונן שהרבני, טריטוריות מדומות, הקרנת וידאו על חול. צילומים: מ"ל

רונן שהרבני: אל־מקום באל־חומר

בתערוכה משותפת עם מיכה אולמן ״מקום אל־מקום״, בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, רונן שהרבני מציג עבודות שמגשרות על פער הדורות ומחברות בין חומרים וירטואליים לממשיים ובין רעיון ותחושה למציאות

חגית:

הי רונן, מה שלומך? אני רוצה לדבר איתך על התערוכה מקום/אל־מקום, שאתה מציג יחד עם מיכה אולמן, חתן פרס ישראל לפיסול ומבכירי האמנים בישראל, בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה

רונן:

שלומי מצוין. אני מרגיש שזו דרך מאוד מתאימה לראיון לתערוכה כזו. חלק נרחב מהתערוכה נעשה דרך תקשורת מרחוק

חגית:

נכון! יש בתערוכה הזו פערים מעניינים – בין הדורות (של המציגים) ובין המקומות הפיזיים והווירטואליים (של העושים במלאכה)

רונן:

פיתוח הקוד לעבודת האנכים (העבודה הקינטית המרכזית בתערוכה) בוצע מקליפורניה, בשיתוף פעולה עם אחי שעובד שם, ישירות לסטודיו בתל אביב, ומאוחר יותר להצבה בחלל התערוכה.

רונן שהרבני. צילום: נתן שר

רונן שהרבני, אנכים, מיצב סאונד קינטי

חגית:

זו עבודה חריגה בחומר ובקינטיקה שלה, גם ביחס לתערוכה עצמה. מדובר בסדרת אנכי בנאים, שפועלים כמטוטלת ומגיבים זה לזה

רונן:

זו עבודה שצמחה באופן מיוחד בהתייחס לחלל באוניברסיטה הפתוחה, וזו הפעם הראשונה שהיא מוצגת. מדובר בחלל לא סטנדרטי. כשראיתי אותו לראשונה היה קשה לאפיין אותו: האם הוא חלל ציבורי? בטח שאינו חלל קלאסי של גלריה, שמאפשר אינטימיות מול העבודות. שדרת העמודים (שביניהם ניצב הפסל הקינטי) נראית כמו מסדרון צר, עם הרבה פתחים, שלא בדיוק עוברים דרכו. המפגש עם הארכיטקטורה הכל־כך מוחלטת וחזקה של עדה כרמי מלמד, דרש תגובה מצידי

חגית:

גם בעיניי, שדרת העמודים היא מקום כל כך מוזר, שמאפשר מעט מאוד זוויות מבט. המגבלה הפכה פה לחלק מהגדרת העבודה?

רונן:

אני עובד המון עם חללים וגם בעבודותי משתמש בערכים ארכיטקטונים. והיה ברור לי שיש כאן דיאלוג שצריך לפתח. אפשר לראות את העבודה בשלמותה משני הצדדים, והמרווחים בין העמודים מאפשרים הצצה לא ברורה, שמעוררת את סקרנותם של העוברים ושבים, וזה כבר רווח גדול שהתערוכה והמקום הביאו איתם

חגית:

ומבחינת החיבור עם מיכה, אתה לא חושב ששם, בעבודת האנכים, הוא קצת פחות בא לידי ביטוי? למרות שקולו נשמע…

רונן:

עבודותיו של מיכה מאוד מחוברות להגבלות הפיזיקליות של המרחב. אחת מההגבלות היא כוח המשיכה והיציבות של העבודה, שמתבטאת במרכז הכובד או נענית להגדרות האנך. בשיחות בינינו הוא התעניין בעבודה, כבר בזמן התהוותה. תנועת נדנוד האנך, על כל המצבים שלו, יוצרת צורת פירמידה או שער משולש, והחלל שביניהם תמיד נשאר חלול וריק

חגית:

זו עבודה בחומר שונה, בניגוד לעבודות החול. אם כי גם אצלו, פוזיטיב ונגטיב, יש ואין, משמעותיים במידה שווה

רונן:

ושם הקשר: מיכה עובד עם החומר ומדגיש את הקשר בין האין ליש. בעבודות הווידאו שלי אני עובד עם אור (אל־חומר) היוצר תחושה של אובייקטים מרצדים, בלי שהם תופסים באמת נפח

מיכה אולמן, בית שחור

מיכה אולמן, כוסות, הדפס חול

חגית:

איך התפתחה התערוכה המשותפת?

רונן:

זה החל ממפגש עם ד״ר חוה אלדובי (אוצרת משותפת של התערוכה, יחד עם כרמית בלומנזון, ומנהלת אמנותית של הגלריה באוניברסיטה הפתוחה). היא הביעה עניין לכתוב מאמר על עבודות החול של מיכה ושלי. סיפרתי לה על מפגש קסום שהיה לי עם מיכה כמה שנים קודם לכן, כשהצגנו ביחד בתערוכה באום אל פאחם.

שם נוצרה עבודה (נוספת על העבודה שהצגתי) שבה השתמשתי בצילומים שצילמתי את מיכה ״רוקד״ על דגימת חול שהביא לגלריה, במטרה לבחון את הטקסטורה של האדמה. העבודה ״קלף״ נולדה רגע לפני הפתיחה והוצגה לצד עבודתו של מיכה בתערוכה. במקביל היו לנו שיחות מרתקות, חלקן מוקלטות ומתועדות. הסאונד בעבודת האנכים לקוח מאחת השיחות שקיימנו

חגית:

וכך מיכה הפך בקולו ובדמותו לחלק מ״חומר״ העבודה שלך

רונן:

נכון. אני חושב שמפגשים חשובים לנו מהדהדים ומתבטאים בכל מני אופנים. אין ספק שהמפגש עם אמן ותיק ומוערך כמו מיכה הותיר בי רושם. מעבר לעבודות של מיכה והמלל של השיחה, הרשימה אותי הפתיחות שלו והיכולת לפתוח את המרחב שלו בפני, ללא שום מחסום ואגו. באחד המשפטים בשיחה הוא מדבר על תהליך העבודה שלו, שבו הוא פותח את כל הערוצים ומאפשר תנועה לכל הכיוונים.

בעבודה הקינטית יש תנועה רפטטיבית שמפעילה סאונד ומהדהדת אותו. בעיקרון התנועה קבועה, אבל אינה חוזרת על עצמה באופן מדוייק. אפשר באנלוגיה לחשוב על קבוצה של עשרה רקדנים שמופיעים עם כוראוגרפיה קבועה מראש. כל פעם יבצעו אותה קצת שונה ובתזמונים מעט שונים.

בתהליך העבודה חיפשתי סאונד ולאחר כמה נסיונות החלטתי להקשיב שוב לשיחה עם מיכה ולנסות למצוא תמלול תמציתי של ההדהוד שנשאר. ברגע מסויים של השיחה מיכה משתהה ואומר שהוא נותן למחשבה ולהיגיון לשבת בצד ורוצה ״לתת ל… לתחושות לדבר״. וזה אחד מהמרכיבים החשובים בתהליך היצירה של כל אמן

רונן שהרבני, מיכה אולמן בעבודה קלף

מראה הצבה

אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותנו בדורנו זו היכולת להעביר ולתעד את המציאות. ולעומקו של עניין – ניסיון להגדיר ולהבין מהי מציאות. המרחק שלנו מהסיטואציה מגדיר את המציאות

חגית:

בוא נחזור לעבודות החול, אותו מוטיב משותף שזיהתה חוה אלדובי. אצל אולמן החול החופשי (אדמת החמרה) הוא חומר הגלם, אצלך הוא מצע להקרנה של דימויים, ולאשליה שהם בוקעים מתוכו או נוזלים על גביו

רונן:

חול הוא מצע המזמין למשחק וליצירת מצבים. בצבא מתדרכים על גבי השו״ח (שולחן חול) את יחסי הכוחות ותוואי השטח

חגית:

בדיוק! הדימוי של שולחן חול הוא משהו מאוד ״צבאי״ ואסטרטגי. אבל אצלך הוא הופך למצע רך, מזכיר יותר חולות נודדים

רונן:

כבר כמה שנים שיש לי ארגזי חול בסטודיו – טריטוריות קטנות, שאני עורך קומפוזיציות משתנות. בהתחלה היו אובייקטים שהייתי נועץ בחול ויותר מאוחר התחלתי ״לייצר״ סימולציות של אובייקטים על החול. טריטוריה וגבולות במרחב שלנו, ובכלל בזמננו, הם מושגים קשוחים ומקפיצים אותנו מייד למצב חירום.   אני ספוג במציאות הזו, והעבודות נולדו מתוך הצורך להתבוננן בטריטוריות ללא השלכות, ובמרחב נטרלי, כדי להתבונן במושגי היסוד האלא בלי פחד וחרדה.

מעניין, שכשהעבודות מוצגות בארץ ישר עולה העניין הפוליטי והשאלות על גבולות וטריטוריה. לעומת זאת, כשהצגתי לפני כמה שנים באוסטין – שהיא עיר עם הגירה חיובית מהגבוהות בארצות הברית – כמעט כולם התייחסו אליהן כביטוי של הצמיחה הנדל״נית של העיר

חגית:

אפשר קצת רקע? איך הגעת לאמנות ואיך התחברה האמנות לעבודת CGI?

רונן:

נולדתי ב־1974, גדלתי ברמת גן. חי ועובד בתל אביב (נשוי + 2). למדתי ציור ופיסול בניו יורק סטודיו סקול NYSS, ובמקביל עבדתי בתעשיית הקולנוע והמוזיקה בניו יורק ובלוס אנג׳לס. כך גם נוצר הקשר בין המדיומים – דיגיטלי וחומרי

חגית:

תסביר קצת את התהליך. אנשים חושבים שאתה עושה קסמים. מה זה Computer Generated Imagery – ואיך אתה בוחר את החומרים המצולמים והתנועתיים שלך?

רונן:

אני עובד ב״סטודיו וירטואלי״ ובונה את הסימולציות במרחב הוירטואלי הא־חומרי, בתוכנות התלת־ממד והאנימציה, רגע לפני החזרה לחומר לחול. העבודות החלו מצילומי נוף מסביבות ירושלים. בהמשך התחלתי למדל במחשב מבנים על בסיס הצילומים, וכך אני יכול לייצר כפרים וערים שלמות ו״לצלם״ אותם. למעשה אני יוצר סיטואציות ב־CGI.

כשהסתכלתי על הנופים מלאי הקוביות (המבנים) מרחוק, לא יכולתי שלא להתפעל מהערך האסתטי שלהם, ללא כל קשר למצב הפוליטי, חברתי, כלכלי וכו׳. אינני מזלזל בכך, חלילה, אלא פשוט רציתי לעבוד עם זה כחומר גלם ואולי לחזור עם תובנות אחרות. היה לי צורך לרגע לאסוף את כל הקוביות האלו לדלי ולהגיע לסטודיו ולעבוד איתן כמו בקוביות משחק או לגו, וליצור מצבים חדשים, נקיים, ללא היסטוריה והגבלות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה על המחשב בסטודיו הווירטואלי מאפשר להציף ארגז חול בגודל מטר על מטר ב־20 אלף מבנים, לערבל את הסיטואציה, לשטח לקבץ לקבור ולגלות מחדש. תדמייני האנגר אין סופי ומנופים שמטילים מבנים וכמה שמשות שמאירות את הסצנה, ורוחות שמגלגלות את המבנים מצד לצד… בולענים ונביעות בניינים… זה מרתק ומשחרר, ומאיר כל פעם מחדש את הביטויים: אדמה, גבולות, בית, תרבות וקהילה.

וזה מה שאני רואה בינתיים (בזמן הראיון, עולה בחדשות ידיעה על 900 אלף פליטים במתקפה של צבא אסד בצפון סוריה): אם חושבים על 40 ומשהו נפשות בממוצע במבנה, 20 אלף מבנים, זה 900 אלף פליטים. כשעומדים מול העבודה ונהנים מהתנועה, ופתאום מבינים שהמציאות הזו מתקיימת ברגעים אלו. זה מפחיד שדברים כאלה קורים

חגית:

מצד אחד אתה מדבר על זה שהמשחק בקוביות מנתק את ההקשר הפוליטי והאנושי; מצד שני – אי אפשר להתנתק באמת

רונן שהרבני, צללים, פרט

רונן שהרבני, הקרנת וידאו על שולחן חול

רונן:

 

לסידרה הזו קוראים ״טריטריות מדומות״ – מדומה באופן שמנוגד לאמיתי, למציאותי. אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותנו בדורנו – היכולת להעביר ולתעד את המציאות. ולעומקו של עניין – ניסיון להגדיר ולהבין מהי מציאות. בתערוכה אני מציג מציאות שאינה קיימת ומציג מספר זוויות ונקודות צפייה שנראות שונה. המרחק שלנו מהסיטואציה מגדיר את המציאות

חגית:

העבודות מבוססות על צילומי לוויין אמיתיים?

רונן:

עבודות החול עצמאיות ומומצאות. האובייקטים (המבנים) מבוססים על צילומים רגילים. יש כמה עבודות פרינט שיש בהם תזכור לצמתי כבישים בארץ, על בסיס צילומי לווין, ועל ידי עיוות הפרטים ותוספות הן נראות כמו צילומי לווין של מרחבים גדולים. זה תיעוד של מציאות ויצירה של מציאות חדשה

חגית:

ואיך מתחברות לכך עבודות המחול בחול?

רונן:

זו אייר אלעזרא, יוצרת ורקדנית לשעבר בבת שבע. הדמות הזו מלווה את העבודות שלי כבר כמה שנים בכמה אופנים. בעבודה הנוכחית היא מופיעה מול עצמה בתנועה מאוד פשוטה. בתנועות שלה ממש מרגישים את החיבור והמגע עם הקרקע. אפשר אפילו להרים אותה עם פיסת אדמה (כפי שנראה בצילום). הקשר מתפוגג בשבריר שניה כשמשהו מסתיר את עדשת המקרן והדמות נעלמת בחסות הצל

חגית:

זו הערה או תזכורת לנוכחות האנושית השברירית

רונן:

מבחינתי זה הקשר הטבעי שיש לנו לאדמה לצד החרדה לאבד אותה


מקום אל־מקום
מיכה אולמן ורונן שהרבני
אוצרות: ד״ר חוה אלדובי וכרמית בלומנזון
הגלריה באוניברסיטה הפתוחה, רעננה
עד 22.3.20

אנכים, פרט

רונן שהרבני, בור

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    הבור מזכיר הפגזות מן האויר(צילומים) אם ננסה לשייך את זה לרגע לבתים ולחול מדבר מייד
    נרגיש כמה הבתים ארעיים ופגיעים,אם נשייך את זה למיכה המתבוסס בבוץ כמו ילד קטן
    המשחק בשלולית,אפשר לחשוב שהארעי הוא יותר קבוע מהקבוע.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden