כל מה שחשוב ויפה
צילום: Daniel Tafjord on Unsplash

אמנות בימי קורונה // ״וברצינות: יש כאן הזדמנות מדהימה״

אחרי שנמאס לו מעדכוני קורונה בלתי פוסקים, ליאור זלמנסון הקים קהילת אמנות חדשה בפייסבוק, שחולקת מידע וכלי עבודה ומשתמשת ביתרונות האונליין

ליאור זלמנסון זיהה את הצורך האישי שלו והקים את תרבות בימי קורונה, קבוצת פייסבוק לקהילת התרבות והאמנות. יותר מ־3,500 מצטרפים בפחות משבוע ותחושת סולידריות, עניין והעשרה הדדית, הובילו לכנס ראשון אונליין ״תרבות ממרחק בטוח״ שהתקיים בהתראה של ימים בודדים. לאף אחד מהמרצים ומהמשתתפים לא הייתה בעיה להגיע, וגם אתם יכולים.

חגית:

הי ליאור, אפשר לדבר איתך על ״המצב״? מ ה  ש ל ו מ ך?

ליאור:

היי חגית! כמו כולנו, מנסה לא לתת לאי הוודאות להשתלט על כל חלקה טובה במוח. מנסה לראות בכל זאת אם יש משהו אופטימי בכל זה

חגית:

נקטת בגישה פרו־אקטיבית ופתחת את קבוצת ״תרבות בימי קורונה״ בפייסבוק, שמיועדת לאנשי אמנות ותרבות 🌻 מתי החלטת על זה?

ליאור:

אני מדפדף אחורה בפייסבוק שלי כדי להגיד לך בדיוק… ביום רביעי שעבר, לפני שישה ימים העליתי פוסט לקיר הפרטי:

״וברצינות: יש כאן הזדמנות מדהימה לחשוב על האינטרנט כתחליף למרחבי התרבות הפיזיים. אין תיאטרון פיזי אבל זה לא אומר שלא צריך להיות תיאטרון. אין פתיחות תערוכות אמנות פיזיות, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לדמיין חשיפה לאמנות. בדיוק כפי שאוניברסיטאות ובתי ספר מקבלים כעת דחיפה עצומה ללמידה מרחוק, זו השעה לחשוב על מרחבים וירטואליים באופנים יצירתיים חדשים.

* שוקל לארגן מפגש מצומצם ואינטרנטי בנושא… מתעניינים, כתבו לי בפרטי.

עדכון: לפי כמות הפניות זה כבר לא מצומצם, מנסה להתארגן על פלטפורמה וירטואלית הולמת לשיח דיגיטלי. הצעות למרצים/מרצות, לרבות התנדבות אישית, בשמחה״.

ענו על הפוסט יותר מ־100 איש והבנתי שיש פה עניין גורף. למחרת כבר הקמתי את הקבוצה: כעת יש בה כ־3,500 חברים ואתמול היה לנו כנס ראשון בנושא בפלטפורמת זום

ליאור זלמנסון. צילום: בוריס גילטבורג

כנס תרבות מרחוק. צילום מסך

חגית:

מה עלה שם?

ליאור:

היו שם ארבע שיחות עם חוקרים/יוצרים: עם עפרי כנעני דיברנו על סיורים מרוחקים במוזיאונים והבעיות בתחום; עם ארז מעין על תיאטרון בימת רשת שקורה בפלטפורמות; עם מיה מגנט על אינטימיות מסוג שונה שמתאפשרת במרחב הדיגיטלי; עם שלו מורן על היכולת להשתמש במשחקי מחשב באופן יצירתי

חגית:

כמה משתתפים? וכמה זמן הקדשתם לכל שיחה? אני משערת שזה לא היה סימולטני וצולב?

ליאור:

כל שיחה הייתה באורך של חצי שעה, והן היו שיחות עוקבות. מבחינת משתתפים איתנו בזמן אמת היו 30־40 בזום ועוד 30־60 בפייסבוק, אבל פייסבוק אמרה שמאז יותר מ־1,200 אנשים צפו באופן חלקי בשידור, הכל נשמר ויש לינק קבוע לצפייה

חגית:

מדהים. יצרתם כנס מעכשיו לעכשיו (דבר שבארגון פיזי היה לוקח חודשים)

ליאור:

כן. כחלק מהיום־יום שלי – גם כחוקר של התנהגות בסביבות וירטואליות באוניברסיטת תל אביב וגם כמנהל אמנותי של פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בחולון – הנושאים האלו הם לא משהו שהתחלתי לעסוק בו בימי קורונה. אז בצו השעה, פשוט קראתי למי שאני מנהל איתו את השיחות הללו כבר שנים

חגית:

ניכרת יד בוטחת במדיום, שכנראה נותנת את הטון. אם רגע נחזור לקהילה: היא מן הסתם לא הומוגנית וגם הצרכים והרצונות של האנשים שונים. אבל הצלחתם לעשות את הבלתי אפשרי וליצור אווירת ״עבודה״ (בניגוד לקבוצות קיטורים, רוחניות, דחקות ועצות)

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ליאור:

לא ידעתי שזה יהיה ככה. אני חוקר קהילות וירטואליות כבר שנים אבל מכיוון שהסנדלר הולך יחף, מעולם לא ממש ניהלתי כזו לכן לקחתי את כל המסקנות המדעיות בדבר קהילות: החשיבות להכניס קודם אנשים שיש להם תוכן רב לתרום, האצלת סמכויות, החשיבות של סדר (דבר מאד קשה עד עכשיו בגלל האופן שבו פייסבוק מעצבת קבוצות באתר) אבל בעיקר הקרדיט הוא לחברי הקהילה שמתעניינים ברעיונות יצירתיים לזמן הבידוד

חגית:

מסקנה מס׳ 1: המצב האבסורדי שנקלענו אליו מספק תנאים מצוינים למחקרי קהילות והתנהגויות. יש לך עוד מסקנות ראשוניות?

ליאור:

בעיקר שנחוצה מסה קריטית של אנשים שיודעים לשתף תכנים טובים (ואני שמח שאצל אנשי תרבות ואמנות זו אינה בעיה) כדי להכתיב את הטון המשותף. כך אין כמעט צורך להתמודד עם ספאם או תוכן לא רלוונטי

חגית:

אני בתחושה שיש קצת התלהבות־יתר בציבור מהכלים המקוונים. הניסיון לצרוח שלא הכל משותק גרם לסחרור – בתי ספר, מוזיאונים, סדנאות, תיאטראות, כולם מנסים להראות שליטה ברשת. זה טוב אבל רועש. אני מניחה שזה יירגע בקרוב

צילומי מסך מתוך אתרי המוזיאונים

ליאור:

יש כל מיני דברים שכבר קורים. דבר נורא שקרה זה שחברת יוניקו, שמספקת שירותי למידה מרחוק לאוניברסיטאות ומוסדות חינוך, כבר הודיעה על קריסה. לא הצליחו להבין את העומס ואת העלויות של תפעול בתנאי ״מלחמה״

חגית:

אבל ZOOM עובד באותה מידה, לא?

ליאור:

זום זה מודל עסקי אחר. אני מניח שהם שוכרים שרתים מאמזון והם חברת ענק בינלאומית, אז יש להם יכולת תמרון. פה מדובר בחברה ישראלית שעשתה חוזה בתקופה שקטה יותר מול המוסדות חינוך, וכעת מבינה שהיא צריכה להשקיע הרבה יותר כסף ומשאבים, שבטח אין לה.

אבל לשאלתך – כן, יש רצון מאד גדול, the show must go on, מסיבות כלכליות ומורליות. אנו צופים בהצפה של אירועים בלייב ושידורים באינטרנט. כולי תקווה שבעוד כמה שבועות דברים יירגעו ויהיו יותר פילטרים

חגית:

אתה חרד או אופטימי מטבעך?

ליאור:

עד יום ראשון, המוח שלי לא הצליח להתעסק בשום דבר שהוא לא קורונה. נדבקתי למסכים ולעדכונים, אז כנראה שאני עמוק בפנים חרד, אבל קשה לי גם לשבת בחיבוק ידיים. התחושה היא של דחיפות חזקה ושצריך לעשות משהו, רק לא ברור תמיד מה.

הייתה לי שיחה מעניינת עם דפני ליף לפני מספר ימים. היא אמרה לי שגם היא כמישהו שבימים כתיקונם, חלק מהמון פעולות אקטיביסטיות, פתאום לא יודעת מה הדרך הכי נכונה לסייע. עבור מי שרגיל לפעול ברחוב ובקהילה, לשבת בבית זה מאד קשה ויהיה מעניין לראות את האקטיביזם האינטרנטי החדש

חגית:

אני כמוך, כמה ימים של הלם, מחשבות רק על הצד הלא ידוע. כרגע נותרתי עם משהו כמו 20% חרדה שקטה (בעיקר כלכלית, בנושא הבריאות אני פטליסטית), 80% סקרנות ורצון לנצל את המצב לעשייה ולמידה על אנשים…

*כלכלית פוליטית, אם לדייק. אני חוששת שאחת מתופעות הלוואי הפחות ניתנות לטיפול היא שנאת זרים, הסתגרות לאומית, שינויי משטר זוחלים… אבל זה לא קשור לשיחתנו כרגע

ליאור:

אני חושש משינויים נוסח דוקטורינת ההלם, שיעבירו חוקים וישנו סדרי עולם בכסות המשבר

חגית:

בדיוק.

אם לחזור לאקטיביזם: לאמנים ויוצרים יש יתרונות שאולי אפילו הם לא מודעים אליהם, אתה צופה פריחה שתבוא לאחר ההלם?

פתאום רואים את החשיבות של דיגיטיזציה ו־open access: זו שעתם של כל מי שמאמין שתרבות היא משהו שצריך לחלוק ולשתף

ליאור:

אני חושב שבצעד הראשון רואים פתאום את החשיבות של דיגיטיזציה ו־open access: זו שעתם של כל מי שמאמין שתרבות היא משהו שצריך לחלוק ולשתף. בצעד השני, אני מקווה שאנשים ישכילו לחשוב מחדש על המדיום: לא רק לשדר מה שיש, אלא ליצור תוכן ייחודי שמדבר עם המדיום באופן מעניין.

אבל, וזה אבל גדול, יש כאן את נושא המודל העסקי… כלומר לא ברור מאיפה המשאבים ומי יממן את אמנים אלו

חגית:

עוד יתרון של אמנים – הם רגילים להיות רעבים 😳

ליאור:

אני חושב שנראה עליה במנגנוני תרומות וחזרה למימון המונים. המון אמנים יושבים בבית וחושבים איך להתייחס למצב הקיים. ובאמת, פרנסה שהיא מדאיגה שלעצמה, זה לא השיקול לא ליצור… הם לא יכולים כאמור לא לעשות כלום

חגית:

וברמה האישית – הנה מחקר שכותב את עצמו, as we speak

ליאור:

יש כל כך הרבה מחקרים אפשריים פה שאם ביום הראשון אמרתי וואו איזו הזדמנות, ביום השני כבר הרגשתי שיתוק מרוב אפשרויות וכיוונים. כרגע אני מנסה לפרגן לעצמי קצת לקחת את זה באיזי

חגית:

מאחלת לכולנו שנלמד להירגע קצת. יש תחושה של היפר ונטילציה. זו שעתה היפה של פייסבוק, או שאנחנו הולכים לאכול אותה בהשתלטות יתר של הרשת על חיינו? פייסבוק כמשל, כמובן. אני מתכוונת לפלטפורמות שיתוף ורשתות חברתיות בכללי – המונופולים החדשים

ליאור:

שאלה מורכבת. פייסבוק בשנים האחרונות משנה את השפה השיווקית שלה. היא אינה מדברת בשפת ״הרשת״ אלא בשפת ״הקהילה״. מבחינת צוקרברג, מרכז הפייסבוק אינו צריך להיות הפרופיל אלא דפי הקבוצות והם אכן משקיעים בכך משאבים ומשנים את העיצוב.

זוהי שעת מבחן לרשתות החברתיות, על שלל כליהן. אם הן יתגלו כמה ששומר על הלכידות, השפיות והעניין שלנו, זה ייתן רוח גבית מסוימת לחיוביות שיש ברשתות אלו, או לפחות לפוטנציאל החיובי שגלום בהן 

זוהי שעת מבחן להם ולאחרים. אם הפלטפורמות הגדולות, על שלל כליהן, יתגלו בתקופה הקרובה כמה ששומר על הלכידות, השפיות והעניין שלנו, זה ייתן רוח גבית מסוימת לחיוביות שיש ברשתות אלו, או לפחות לפוטנציאל החיובי שגלום בהם. כמובן, שאין ספק, שבמקביל, אנו מאכילים את הרשתות בהמון מידע אישי ופרטים וכתוצאה נותנים המון כוח לפלטפורמות ולמפעילים שלהם. כוח שהממשלות כעת מקנאות בו. הן צריכות להשיג צו לאיכון הסלולרי ואילו צוקרברג לדוגמה יודע את המיקום והפעילויות שלנו כבר שנים… ועכשיו ביתר שאת.

מה שיקרה ביום שאחרי המגפה הוא עדיין לא ברור. אני מקווה שנחגוג ביום שכזה שוב את היציאה החוצה לקהילה הפיזית אבל אין ספק שעד אז נלמד משהו על עצמנו בתקשורת המתווכת. בנוגע להוראה, לדוגמה, האוניברסיטאות כעת יישקלו בשיא הרצינות לעשות יותר קורסים מקוונים, גם בזמן שגרה. אני מעריך שמוסדות התרבות יעברו גם הם תהליך דומה, ככל שהמצב יתארך וההתנסות תצטבר

חגית:

כמו שאמרה כותרת הביאנלה בוונציה: שנחיה בזמנים מעניינים; לא שיש לנו ברירה. ועלה הדיון אם זו קללה או ברכה

ליאור:

ראיתי שמפרסמים באינטרנט כעת ״שנחיה בזמנים פחות מעניינים״ 😀 אבל לדעתי כל דור נוטה לחשוב שתקופתו היא הכי מעניינת. אני עדיין רוצה מכונת זמן לווינה של 1908 או ניו יורק של 1960, נראה לי שהיה להם מעניין אף יותר

חגית:

כל דור גם בטוח שבתקופתו סוף העולם קרב ובא… אבל נראה לי שלא במשמרת הזו

ליאור:

זה נכון. זה נאמר תמיד בקטע של חשיבות עצמית מוגברת

חגית:

אז שיהיה קצת פחות מעניין ושנהיה בריאים

ליאור:

רק בריאות. בידוד נעים!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. לוסי

    ראיון מרתק. תקופה מלחיצה גם, בתחושה שלי, בגלל הדחיפות שהיא מכניסה למה שאני באופן אישי, "חייבת". אם לפני המגפה היה לי "תירוץ" של חוסר זמן, זה רחוק או יקר, עכשיו אין כמעט תירוצים מלבד זמן. הכל זמין וכל הזמן. וההרגשה שצריך להספיק לראות נהייתה עוד יותר בוערת. מסחרר. אם קודם רציתי להאט עכשיו עוד יותר. אני גם תוהה איך פרמטר הגיל משפיע כאן ובשינויים שחלים ויחולו. תודה

  2. Hagit Peleg Rotem

    תודה לוסי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden