כל מה שחשוב ויפה
דב פז, מבט לאחור. צילומים: מ״ל

אחרי 80 שנה: המבט לאחור של דב פז

דב פז עיצב את מסע הפרסום הראשון בישראל לבשר (לזוגלובק) ואת אריזת ״סוד״ הראשונה (לחברת שמן). בחוברת ״מבט לאחור״ שכתב וצייר, הוא מתאר את קורותיהן של משפחות אביו ואמו, שרובן נספו בשואה

״בן יקר שלי, ילדי היקר. את שתי הגלויות שלך קיבלתי באותו יום… בשבועות ובימים האחרונים אנו מאוד מודאגים בקשר אליך. אני מבקשת אותך ילדי האהוב ואני משביעה אותך בחיים שלי ובאושר שלך, שתשיב לי מיד… רחמנות, תכתוב. אל תהיה מודאג בקשר אלינו. החיים שלנו טובים מאוד״. גלויה זו, שבסופה מילים מנחמות שמסתירות מציאות קשה, נשלחה על ידי גולדה מהעיר ולאדימירץ (כיום באוקראינה) לבנה אייזיק בארץ ישראל בתאריך 29 ביוני 1940. כ־80 שנה לאחר שנכתבה תוכנה היווה, לצד גלויות נוספות, את מקור ההשראה לחוברת הנושאת את השם מבט לאחור, שכתב וצייר המעצב הגרפי דב פז (בס).

החוברת, שיצאה לאור בשנה שעברה, עוסקת בקורותיהם של הוריו של פז ושל משפחותיהם. אמו, חיה בס לבית קולקובסקי, היא ילידת קלצק, 1917; אביו, אייזיק בס, יליד ולאדימירץ, 1915. אייזיק הגיע לארץ בשנת 1933, וחיה הגיעה לארץ דרך טורקיה, סוריה ולבנון בשנת 1941. הם הכירו בארץ ונישאו ב־1943. שנתיים לפני כן, ביוני 1941, התגייס אייזיק לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, התאמן על אדמת מצרים, והיה עם יחידתו באיטליה, בלגיה והולנד. הוא השתחרר באוגוסט 1946. רוב בני משפחותיהם נספו בשואה.

החוברת אינה מציגה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אלא היא אסופה של ציורים בשחור־לבן שמהווים פרשנות ויזואלית אישית, מנקודת מבטו של פז, לטקסט המקורי שהופיע בגלויות. ״החוברת שעיצבתי והפקתי היא חלק מחיי״, מספר פז, ״כבן לאמא נרדפת שואה שהגיעה ארצה בשנת 1941 מרוסיה הלבנה והתגוררה בבית החלוצות בחיפה, וכבן לאבא שהגיע בשנת 1933 מחבל ווהלין, התגורר בחדרה ובקיבוץ עין הים (עין כרמל) ואחרי שמונה שנים התנדב לבריגדה היהודית. משפחותיהם ניספו בשואה והם העדיפו שלא לדבר על התקופה ההיא״.

בשל אותה שתיקה, הצליח פז לצלול לעומק הסיפור המשפחתי רק בהיותו בן 22, כשהיה מעבר לים, הרחק מבית הוריו: ״בשנת 1969 הגעתי עם אוניית צי הסוחר לדטרויט, ארצות הברית, ופגשתי 15 בני משפחה שעזבו את אירופה לפני המלחמה. רשמתי מי הוא מי, מה הקשר אל אבי וצילמתי את כולם. רק אז הבנתי את גודל האסון שפקד את משפחתי, ובמשך שנים רבות אספתי מידע מכל מי שהגיע ארצה לביקור. יצרתי אילן יוחסין ענק לאמי ואבי, שבעה דורות לאחור. אבל מבחינתי הפרוייקט לא תם שם״.

כך, החוברת היא סיפור כל משפחתו: היא מבוססת על 14 גלויות שנשלחו לאביו, וכמספר הזה מכתבים וגלויות שנשלחו לאמו, בשנים 1939 עד 1942 – אז נותק הקשר. עוד מבוססת החוברת על מספר קטן של צילומים שנשארו, בנוסף לשני ספרי זכרון עבים שמספרים את סיפור הקהילות שניספו, וכן שירים שכתב משורר בשם יצחק וידר, בן דוד של אביו, יחיד ששרד ממשפחתו וגר בארץ. מכאן התחיל פז לאסוף חומרים ויזואליים.

אני קרוב לכתבי היד, מכיר את נושא הגרפולוגיה מקרוב, ומסוגל להבחין בדקויות ובשינויים שקשורים במצבי הרוח והנפש. כך, בחנתי היטב את כתבי היד של הסבתות והדודים שלי, וכך הצלחתי להכיר אותם, לא ממש מקרוב אבל הרבה יותר ממה שרואים בצילום

סדר הדפים בחוברת תואם את סדר האירועים עצמם, אבל לפז ברור כי אינו מכיר את כל סיפור חייהם של הוריו. ״כמי שמאייר ומצייר אני קרוב לכתבי היד, מכיר את נושא הגרפולוגיה מקרוב ומסוגל להבחין בדקויות ובשינויים שקשורים במצבי הרוח והנפש. כך, בחנתי היטב את כתבי היד של הסבתות והדודים שלי, וכך הצלחתי להכיר אותם, לא ממש מקרוב אבל הרבה יותר ממה שרואים בצילום. את האיורים ביצעתי בציפורן ודיו שחור, כפי שנכתבו הגלויות המקוריות והמכתבים של אז, וכך התאפשר לי להעתיק במדויק את כתב היד עם תשומת הלב לעובי הקו, כיוון הכתיב והלחץ על הנייר.

״על החוברת עבדתי כשנה, כולל קריאה ואיסוף מידע על חיי היומיום בעיירות, ורק אחר כך הרגשתי שאני יכול לגשת לקומפוזיציות״, מוסיף פז. החוברת אינה למכירה, אך חולקה לכל בני משפחתו. היא נמצאת בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות וברשת האינטרנט, מיועדת ל״יד ושם״, למכוני חקר השואה ולמי שהנושא קרוב לליבו. ״זה הפרויקט המרגש ביותר שלי שיצרתי אי פעם״, הוא מדגיש.

מהמשחתות והצי הסוחר לבצלאל

פז נולד בשנת 1947 בשכונת בת גלים בחיפה. הוא גדל בשיכון הבריגדה, קרוב לים, ועד היום הוא חיפאי. בגיל 14 התקבל לבית הספר לקציני ים בעכו. כהמשך ישיר ללימודים אלה התגייס לחיל הים, שם שירת במשחתות. לאחר מכן הפליג באוניות צי הסוחר הישראלי, ובמשך שלוש שנים היה קצין שני מכונה. ״הגשמתי חלום ילדות וראיתי עולם״, הוא מספר. ״אהבתי את ההפלגות ואת חיי הימאים, עברתי סערות קשות ומסוכנות״.

כיצד הגיע מהים הגדול לתחום העיצוב הגרפי? ״בשנת 1970 סיימתי את דרכי כקצין בצי הסוחר. בשנה האחרונה הגעתי לניו יורק באוניה אשכול. העיר הזו היתה עבורי עולם חדש ומופלא. נחשפתי לגודל, לצבע, לעיצוב ובעיקר לפרסום שהלהיב אותי, והתעניינתי בלימודים גבוהים שם. באחת ההפלגות הצטרף לאניה בחור ישראלי, בוגר בצלאל שחזר מלימודים גבוהים בארצות הברית. 

דב פז. צילום: אלבום פרטי

איור, צי הסוחר הישראלי

״יצאנו לים לכיוון הארץ ומיד הוא הרגיש רע. עודדתי אותו, נעשינו חברים והוא שמח להראות לי את עבודותיו שהיו בתוך ארגז עץ גדול. עבורי זה היה כמו לגעת באוצר. ראיתי עבודות צבעוניות מופלאות, טיפוגרפיה עברית בכתב ציפורן, דיברנו על עיצוב ומשמעות, וידעתי שזה המקצוע עבורי״.

בעקבות כך החליט פז לנסות להתקבל לבצלאל. מעולם לא למד קודם לכן אמנות, ולבחינות הכניסה ולריאיון הביא איתו את הציורים שצייר לעצמו באניה. להפתעתו התקבל ללימודים, וכך מצא עצמו בשנת 1970 סטודנט במחלקה לעיצוב גרפי במוסד הירושלמי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״המעבר מהעולם הימי שבו הזזתי אוניות, מהעבודה הקשה בחדרי המכונות לעולם של הצבע, החשיבה הגרפית והקו הרגיש, היה מוזר, ורק אחרי השנה הראשונה התחלתי להרגיש נוח בעולם החדש הזה. אהבתי מאוד את מקצוע הטיפוגרפיה שאותו למדתי מאשר אורון. עולם השירטוט שהכרתי מבית הספר לקציני ים עזר לי מאוד גם בלימודי התלת־ממד והאריזות. יוסי שטרן, פרידל, ויורם רוזוב עודדו אותי לרשום ולצייר, שמעון זנדהאוז לימד אותי לחשוב כמעצב״.

אותו שמעון (ג׳וגול) זנדהאוז היה גם זה שקיבל את פז לעבודה עם סיום לימודיו. הוא התמנה למנהל האמנותי בסטודיו של משרד הפרסום ״בינג ליניאל״ בחיפה, שהיה אז אחד המשרדים הגדולים בארץ, וכבר אז קבע את מעמדו כאחד המעצבים הגרפיים הבולטים והחשובים שפעלו ופועלים בעיר חיפה ובכל אזור הצפון. במסגרת עבודתו במשרד הפרסום היוקרתי עיצב קמפיינים לחברות גדולות, כמו צים, דן כרמל ורבים אחרים.

עיצוב אריזת ״סוד״ הראשונה, חברת ״שמן״, 1979. צילום: פול בראונשטיין

זוגלובק״, מסע פרסום ראשון בארץ לבשר, 1977. צילומים: חנן שדה

בין השאר עיצב בהמשך את מסע הפרסום הראשון בישראל לבשר עבור חברת זוגלובק, ובשנת 1979 את אריזת ״סוד״ הראשונה בעבור חברת שמן. בהמשך, בשנים 1986-1982 כיהן כמנהל אמנותי ובעלים של משרד הפרסום ״בן שאול־פז־סלע״ ובשנים 1990-1986 כמנהל אומנותי של פרסום ״שפי״ בחיפה.

בשנת 1990 הקים פז סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי ופרסום; במהלך שנות עבודתו כמעצב עסק בעיקר בפרינט ותלת־ממד. ״בנוסף לצילום השתמשתי רבות באיור ובטיפוגרפיה. בעיקר הקפדתי על חשיבה גרפית, בניית אסטרטגיה ייחודית ונכונה על מנת להפיק את המוצר המתאים ביותר ללקוח״. בעבור עבודותיו זכה פז בכ־20 פרסי עיצוב וכמו כן הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות. עבודות עיצוב ואמנות שיצר פורסמו בספרים ובמגזינים. 

במקביל שימש במהלך 42 שנה כמרצה בכיר במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי ויצו חיפה, שם לימד את מקצועות העיצוב והכשיר אלפי סטודנטים למקצוע העיצוב הגרפי. מתוך אותן שנים, ניהל את מסלול לימודי העיצוב הגרפי בלימודי החוץ של המרכז במשך 23 שנים. ״לסטודנטים שלי תמיד הסברתי שאם האסטרטגיה גרועה אז גם העבודה תהיה כזו״, הוא מדגיש.

היסטוריה מצוירת

בין ההשפעות שספג פז היו עבודות עיצוב משובחות מהארץ מהעולם, אך לצד אלו קיבל השראה גם מהמראות שספג מתקופת שהותו בים, עוד לפני שהחל לעסוק במקצוע העיצוב הגרפי. ״מקורות ההשראה שלי הם הים הגדול והעמוק, הצבעוניות שמתחלפת כל רגע, צבעי הזריחה והשקיעה שצבעו את סיפון האוניה – חיזיון שלעולם לא אוכל לצייר, תנועת הגלים שמהפנטת אותי, גלי העומק הלא נראים והיצורים המופלאים של העולם התת־ימי. אני מכור לרוח הים ולרעש המים ובמשך שנות היותי ימאי, קיבלתי פרופורציות על ה׳חשיבות׳ שלי מול הים הרחב והעצום, ואני ממליץ לכולם להיות צנועים יותר״.

במשך כל שנות פעילותו כמעצב עוסק פז בעזרה לקהילה בהתנדבות. בין השאר הוא עיצב וצייר תפאורות לתיאטרון ״דור בא״ של המחזאי והבמאי ב. אדם ז״ל, עיצב והקים קיר זיכרון לנופלים בבית הספר לקציני ים עכו, מוזיאון ימי ע״ש טנקוס, ופעיל בוועדת חזות בית הספר שהוא נמנה על בוגריו. בנוסף פעיל פז בצוות לטיפוח ועזרה בשכונת ילדותו – בת גלים. לאותה שכונה שמור בליבו מקום מיוחד, ואחד הפרויקטים המרשימים שיצר בחייו מתארים בציור ובטקסט את השכונה.

בת גלים – מסע בצבע, 2009. צילום: שמואליק רון

הספר המרשים ״בת גלים, מסע בצבע״ שראה אור בשנת 2009, נמצא בספריות, בארכיון העיר חיפה, במוזיאונים ואצל אספני אמנות פרטיים. הספר הוא אוסף ציורים, סיפורים וצילומים של זכרונות ילדות, קטעי חיים וגעגועים לשכונת ילדותו; שכונה קטנה עם בתי שיכונים ובתים פרטיים ובעיקר אהבה לים ולבריכה. ״הרבה מאוד שנים אני מבקר בשכונה לפחות פעם בשבוע, מחפש עקבות וסימנים של ילדותי; קוראים לזה געגוע״, הוא אומר.

״לפני כ־15 שנים הבנתי שהשכונה מתחילה לשנות את פניה. הבתים הישנים עם הגגות האדומים הפכו לגבוהים והחזיתות היפהפיות נעלמו ביציקות הבטון. הרגשתי שזה הזמן להתחיל לתעד, לצייר ולכתוב. אחרי עבודה מרתקת ומרגשת שארכה שלוש שנים וחצי הודפס הספר, 112 עמודים בכריכה קשה במימון עצמי. אכן, השכונה לצערי משנה את פניה והספר הפך להיסטוריה מצוירת, כתובה ומצולמת לכל הבת גלימים ולכל מי ששכונת בת גלים בליבו״.

כרזה חיסכון במים, 1986, פרס שני בתחרות ארצית, נציבות המים

מודעת פרסום לבלו בנד, תלמה, 1979. צילום: חנן שדה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. יגאל גבאי

    יופי של כתבה

  2. נעמי

    שאפו ענק לחבר המיוחד והמוכשר הזה…..בחור יוצא דופן
    נעמי

  3. מיכל קסטיאל

    דב פז מורי ורבי,
    כבוד גדול היה להיות סטודנטית שלך ותענוג היה להיות קולגה .
    האיש, הכשרון, הטיפוגרפיה, החיוך והאגדה.

  4. חיים כהן

    יש אנשים עם מגע של קסם… והם עושים הון, והצלחות חומריות, כאלה ואחרות,

    ויש את דב, האיש עם מכחול הקסם, שמצייר זכרונות, רגעים, דרמות, שמחות, גלי ים ועוד … ועל כל אלה כמנצח עם עפרון ומכחול, דב מייצר את הקסם.

  5. חיים כהן

    יש אנשים עם מגע של קסם…והם עושים הון, והצלחות חומריות, כאלה ואחרות.

    ויש את דב, האיש עם מכחול הקסם, שמצייר זכרונות, רגעים, דרמות, שמחות, גלי ים ועוד…

    ועל כל אלה מנצח עם עפרון ומכחול, דב מצייר את הקסם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden