כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
ליאן נאמן. צילום: מתאוס נפומוסנו

20 ומשהו // ליאן נאמן

מייצרת ביו־פלסטיק לטקסטיל בהשראת גלמי פרפרים, לא מבינה אנשים שמעירים לה ״איך את לובשת כתום, ירוק וסגול יחד״

ליאן נאמן, בת 24 מרמת השרון, גרה בהולנד ולומדת טקסטיל ברויאל אקדמי אוף ארטס, האג.

מתיכון אלון ברמת השרון להולנד

״אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. למדתי ציור ותפירה כשהייתי ילדה ובתיכון אלון לאמנויות במגמת אמנות. מאוד הושפעתי מהמורה להדפס במגמה, רוני יצחקי (הוא הולנדי, מה שנתן לי את ההשראה ללמוד בהולנד). אחרי התיכון, כשהמתנתי לקבל דרכון גרמני, למדתי נגרות וחסכתי כסף. כשקיבלתי את הדרכון נסעתי לטייל באוסטרליה וניו־זילנד, לא יכולתי לחשוב על ללמוד לפני שאטייל. זה נותן הרבה השראה ומכירים אנשים חדשים.

״אף פעם לא ראיתי את עצמי גרה בישראל, מקימה שם משפחה או מפתחת את עצמי. היה לי חשוב לקבל גישה קצת יותר בינלאומית, והרגשתי שאירופה זה המקום. ניסיתי להתקבל לשני בתי ספר, שלחתי תיק עבודות אונליין והלכתי לראיונות. זה עדיף כשיש אפשרות ללכת פיזית למקום: לא הרגשתי בנוח בכלל בבית הספר השני שניסיתי להתקבל אליו, לעומת זאת כשנכנסתי לרויאל אקדמי, ידעתי מיד שאני רוצה ללמוד כאן״.

לימודי טקסטיל

״לפני הלימודים עשיתי שנת מכינה. רציתי להבין לאיזה כיוון אני רוצה ללכת, אם אני נהנית להגיע כל יום לאותו המקום ולעשות שיעורי בית. אני מאוד אוהבת אופנה, ולפני זה הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז על זה הרבה זמן או כסף. הנחתי שאם זה יהיה חלק מלימודים, תהיה לי סוף סוף אפשרות לעשות את זה מבלי להרגיש אשמה.

״התחלתי בלימודי אופנה, אבל בסופו של דבר לא נהניתי. אופנה תמיד תעסוק בגוף, ולי יותר חשוב הבד או החומריות, אז עברתי ללימודי טקסטיל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהנחתי חוטים לאורך, חוטים לרוחב, ונוצר בד חזק, שאפשר לגזור ושלא מתפרק. זה הדהים אותי״.

חרוזי ביו פלסטיק

פומפיי, דפי סקיצות

״נחשפתי להמון השנה, לדוגמה ביו־פלסטיק, טכניקה להכנת פלסטיק מחומרים טבעיים. היום חשוב לדעת לייצר חומר חזק ולא מזהם. הנוסחה הבסיסית להכנת ביו־פלסטיק היא די פשוטה – מים, דבש וג׳לטין. אפשר לפתח את זה עם אבקת תירס, טפיוקה, או אלכוהול, כדי למנוע עובש שנוצר עם הזמן מהחומרים הטבעיים. ביו פלסטיק יכול לשמש להכנת בד טבעי דמוי עור, לדוגמה, אבל כמעצבת טקסטיל אני לא חייבת להכין רק בד, אני יכולה גם להכין מזלג אם אני מפתחת שיטה טובה.

״ייצרתי בשיטה הזו קנבס שקוף. לקנבס יש רקע, לבן, חום או אפור, ואני לא אוהבת שהרקע נוכח עוד לפני שמתחילים ליצור. אם הבד שקוף, רואים רק את הצבעים שמניחים עליו. היצירה לא צריכה להיות תלויה על קיר, היא יכולה להיות תלויה גם באמצע החדר, ואם מישהו מסתכל עליה הוא נהיה חלק ממנה. זה בעיקר על צבעים ואנשים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לימודי הטקסטיל כאן הם מאוד כלליים, בניגוד לבתי ספר אחרים שבהם מתמקדים רק בסריגה או אריגה. זה יתרון וחסרון, כי כשאת לומדת כל הזמן דברים חדשים, את רעבה וממשיכה לאכול. אבל לפעמים זה מאכזב כשאני לא מספיקה להיכנס מספיק לעומק, כשאני קופצת ממשימה למשימה. זה מקשה באיזשהו מקום על תהליך היצירה״.

בין הלוקלי לגלובלי

״אני מאוד נהנית מסצנת האמנות בישראל, שהיא כמובן שונה ממה שקורה כאן, בהשראה או בנקודת המוצא שבה מתחילים ליצור. אני שמה לב שיש סטודנטים שלוקחים השראה מהמדינה ומהתרבות שלהם. בשבילי זה לאו דווקא, זה לא צריך להיות מישראל, אבל שם גדלתי, אז כמובן שזה נוכח וזה משהו שאיתי.

״לפעמים היצירה הישראלית נשארת בנושאים המקומיים. כסטודנטית שלומדת במדינה אחרת, הדגש הוא לא על מאיפה אני אלא על גלובליות. בייחוד כשיש מסביבי יותר סטודנטים בינלאומיים מהולנדים״.

״קרה לי ששיתפתי חוויה או מקום שאני אוהבת בישראל, וחבר מאיטליה הראה לי משהו דומה מנקודת מבט איטלקית. פתאום מבינים כמה הדברים דומים, וזה גם קצת מכניס לפרופורציות. אני מרגישה שאין משהו ממש חשוב או מיוחד, כי יש הרבה דברים חשובים והרבה דברים מיוחדים. בישראל, לדוגמה,, הוויכוח היהודי־ערבי הוא נושא בוער.

״כן, זה חשוב, אבל יש עוד המון דברים אחרים שקורים בעולם, במדינות אחרות ולאנשים אחרים. אני לא יודעת איך זה ללמוד אמנות בישראל, אבל כאן דוחפים אותנו ליצור משהו שישנה את העולם. וזה חשוב, אבל לפעמים קצת מאולץ מדי. בסופו של דבר, זה תמיד הופך להיות מאוד אישי״.

ליצור חומריות חדשה

״כרגע אני עובדת על שלוש קולקציות קטנות לצורך הלימודים. אני מכינה מנורות וחרוזים מביו־פלסטיק, בהשראת ביצי פרפרים (צבעים, צורות או איך שהן מסודרות על עלה) וחבלים בעבודת יד בהשראת התפתחות הפרפר מהזחל. בשלישית אני מייצרת סאמפלים (קטלוג דוגמאות) באמצעות מכונת סריגה תעשייתית, בהשראת ביקור בפומפיי, איטליה.

פומפיי הייתה עיירת נופש לעשירים, שנחרבה בהתפרצות הר געש. צבעונית מאוד. ההריסות שנותרו נותנות רמז למלכותיות שהייתה, ויש המון מקום לדמיון. אני משלבת את הצבעוניות עם ויזואליות של שכבות הקיר שנשארו.

״עוד השראה מאיטליה הם ריבועי שיש ענקיים שראיתי באחד הארמונות. הם נראו כמו הדפסים שחוזרים על עצמם, כאילו חתכו את השיש לפרוסות, הפכו את החתיכה ונוצר אפקט מראה. אהבתי שמשהו כל כך יפה יכול לקרות באופן טבעי, אז ניסיתי לחקות את זה, אבל בצורה מודרנית.

לפעמים אומרים לי ״איך את לובשת כתום, ירוק וסגול יחד? זה לא מתאים״. אבל קיים בטבע דג בצבעים האלה, והוא נראה מהמם, אז למה זה לא יכול להתאים?

״השתמשתי בטכניקה בסיסית של הדפס – משחק עם דיו במים. אפשר לטבול במים דף או נעל, והצורות מועברות אליו. עבדתי על זה במחשב ובאופן ידני, השתמשתי בסוגי נייר ודיו שונים. את חלקם הדפסתי על בד בהדפס דיגיטלי, ואחר כך רציתי לראות אם זה אפשרי להעביר את זה לטכניקה אחרת, אז תרגמתי אותם לרקמה״.

השראה

״הטבע נותן לי השראה לצורות וצבעים, ובהתמזגות של הדברים יחד. לדוגמה, כשפרפר סגול נח על פרח צהוב ושניהם משתנים בהתאם. קשה לי שאני לא רואה הרבה צבעים מסביבי. אם אני במסיבה וכולם לובשים שחור אני עוזבת, זה מדכא אותי. אני כבר לא יכולה לסבול את זה.

״לפעמים אומרים לי ׳איך את לובשת כתום, ירוק וסגול יחד? זה לא מתאים׳. אבל קיים בטבע דג בצבעים האלה, והוא נראה מהמם, אז למה זה לא יכול להתאים?״.

מקום שהוא שלך

איך אני מעבירה את עצמי בצורה הכי טובה, ביצירת אמנות או בחתיכת בד? אני מאמינה שאיפה שאת נמצאת בחיים, מה שאת חווה ורואה, תמיד יוסיף ליצירה שלך. בית הספר דוחף אותך לאיזשהו מקום, ואת צריכה לדחוף את עצמך חזרה לנקודה שבה שאת רוצה להיות, כי המורים לא מכירים אותך יותר מדי טוב. כל יום אני משתנה ולומדת.

דוגמאות בהשראת שיש

״בשונה מאמסטרדם האג היא עיר קטנה יותר, ויש כאן בעיקר אנשי עסקים, אז בית הספר לאמנות הוא סוג של בועה. ליצור בעיר קטנה מייצר סוג של קהילה ואווירה, מהר מאוד מכירים את כולם בסצנת האמנות, אז זה מאוד נוח להתחיל ליצור כאן ולקבל ביטחון בתור אמנית. אני מתה על זה, כל פעם כשיוצאים או הולכים לפתיחת תערוכה זה נראה כמו הפסקה בבית ספר.

״המרחק מהחברים בארץ בהחלט קשה לי. זה לא קל לבוא לביקור של שבועיים ואז לעזוב, אבל אני יודעת שאם הייתי בישראל כרגע, לא הייתי שמחה. עם כל יום שעובר, אני מרגישה שזה המקום הנכון בשבילי, ואני שמחה על איפה שאני בתחילת כל יום ובסופו. ואם להגיד את האמת, התכנון הוא לא להישאר בהולנד לתמיד. אחרי שאסיים ללמוד המטרה הראשונה שלי היא לנסוע לאלסקה״.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

רקמת נוצות, פרויקט פומפיי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. מאיה

    כתבה מרגשת ברמות! עושה חשק לעשות אומנות.
    בכתבה רואים את האוטנטיות והרגש שיש בליאן.
    הטור הזה ממש חשוב ומרגש.. שיש מקום לצעירים לתת בראש
    כל הכבוד לכתבת גל חוברה ולעיתון שנותנים את הבמה בכזה סטייל

  2. שרית נאמן

    כבר מגיל 0 היית יצירתית, מוכשרת, מיוחדת והלכת בדרך שלך, כל יצירה שלך היא עולם ומלואו … תגשימי כל חלום בדרך שלך, רק את יודעת מה הכי טוב עבורך …

    "אמנות היא לא מה שהאמן רואה, היא מה שהוא גורם לאחרים לראות." – אדגר דגה

  3. מה הקטע

    לא ברור מה מעניין בלכתוב על סטודנטית שנה א', ב' או ג' שהעבודות שלה נראות כמו סקיצות
    אקספרמנטליות של שנה א בשנקר. יש מאות אם לא אלפי סטודנטים שעושים את אותם דברים או דברים דומים מבחינת הרמה. משעמם, נדוש, ולא ברור מה מנסים לספר לנו פה.

    1. תגובה למה הקטע

      זה פשוט צר אופקים לראות את זה ככה… הקטע של המדור לפי איך שנראה מהכתבות שפורסמו עד עכשיו הוא בדיוק להשמיע קולות של חיפוש, קולות בהתווהות שמחפשים את הדרך האמנתית שלהם…. זה פשוט שמרני ומתנשא לחשוב שרק למי שהגיע למקום של "כבוד" מגיע להשמיע את קולו. ויש בזה גם מין הגילנות לדעתי..

  4. עדי

    הכתבה חמודה אבל התוצרים שלה חסרי מעוף לגמרי. לא מקוריים וקיטשיים להחריד…

  5. קאמי רודד

    פשוט כתבה מקסימה! איזה כיף ללמוד על תהליך של ליאן בתור סטודנטית לטקסטיל
    מוכשרת שלי!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden