כל מה שחשוב ויפה
רחל נמש, מוארות, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון. צילומים: ונציאן ורהפטיג

רחל נמש: הדיוק הכואב, החצוב בעור בכל קמט וגיד

בסדרת ציורי שמן ריאליסטיים גדולי ממדים, בגלריה לאמנות בטבעון, עוסקת רחל נמש במערכת הקשרים בינה לבין אימה ניצולת השואה. ״אני חושבת שהציורים פתחו איזה פתח לנושא שלא מדובר, אמא ובת מבוגרות שנראות כך ללא הסתרת הגיל והעור״

יובל:

הי רחל, בוקר טוב, מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים המשונים של 2020?

רחל:

בהתחלה בבלבול ואפילו בכעס שהתערוכה נסגרה, אבל הבנתי מהר שאני לא שולטת במצב. בכלל כשמשהו שולט בי או מכתיב לי איך להתנהג זה די משתק אותי, אבל עכשיו אני מפשירה

יובל:

והנה התערוכה כגוף אחת בגלריה לאמנות בטבעון שוב פתוחה: תערוכת יחיד ראשונה, נכון?

רחל:

במקום נחשב ועבודה עם אוצרת, כן

יובל:

יפה! אז אני רוצה להגיד שאמנם לא ביקרתי בתערוכה, אבל מהרגע שהתמונות של הציורים של אימך נחתו אצלי במחשב, הם הותירו אצלי רושם עז. וגם כשפרסמנו את המדור עם מיכל שכנאי יעקבי, אוצרת התערוכה, הן עוררו במגיבים הרבה רגש. איך את מסבירה את זה?

רחל:

אני מקווה שתגיע, גם אני קיבלתי אלפי תגובות רגשיות.

הציורים פתחו פתח לנושא שלא מדובר, אמא ובת מבוגרות שנראות כך ללא הסתרת הגיל והעור, אינטימיות של מגע ועירום, וברקע השואה שאצל כל אחד מתחברת לסיפור האישי

אני חושבת שהציורים פתחו איזה פתח לנושא שלא מדובר, אמא ובת מבוגרות שנראות כך ללא הסתרת הגיל והעור, אינטימיות של מגע ועירום, וברקע סיפור השואה שאצל כל אחד מתחבר לסיפור האישי שלו. עוד הבנתי שהדיוק הכנה שלי מושך את הדיוק של המתבונן

יובל:

כן, אני מסכים, שלא רק שהנושא פחות מדובר, הוא גם פחות מצויר, וכך או כך אנחנו פחות רגילים לראות דימויים ריאליסטיים כל כך של הגיל הזה. ספרי מה כוללת התערוכה

רחל נמש. צילום: מ״ל

רחל:

בתערוכה אני מנסה לפרום את הקשר עם אימי, שהחל בבחינת השפעת המספר על ידה כנוכח תמידי על חיי וחייה. לאחר שביקשתי שנצטלם ספונטנית ונתפשט, היא סירבה לשתף פעולה. לא ביימנו את הצילומים, הכל קרה בעשר דקות. כשראיתי את הצילומים הבנתי שקבלתי ממנה מתנת חיים: גם המגע הרגעי (שלא חזר יותר) היה רך ומחבק, הבעות הפנים, שפת הגוף, החיבור לתולדות האמנות, לפייטה, היציאה מהקבר, התחיה. הכל קרה בעשר הדקות הללו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בחדר נוסף בתערוכה ישנם שלושה ציורים מחייה העכשוויים, מביתה של אימי בדיור המוגן. שם רואים את עולמה ואת החפצים סביבה; את סיפור חייה. כך התערוכה התחברה לימינו אלו עם סיפור המגע והחוסר בו, הבדידות והזיקנה בדיור המוגן.

יובל:

את כותבת שהיא סירבה לשתף פעולה אבל מיד לאחר מכן שזה לקח עשר דקות. לא הבנתי מה קרה שם?

רחל:

היא סירבה להתפשט אבל התמסרה. לאחר מכן כמובן היה את הקושי בציור עצמו, שנבע מהגילויים של הזדקנות העור במראה שנשקפת מולי בדמות אימי, בדיוק הכואב, החצוב בעור בכל קמט וגיד, עד שבלתי ניתן להפרדה באבחון

יובל:

מעניין אותי מה היא חושבת על הציורים

רחל:

ובכן, במשך חמש השנים של תהליך היצירה הראיתי לה רק את הציורים היותר מחמיאים (צריך להבין שלמרות גילי אני עדיין פוחדת מאימי). את הציורים הקשים יותר, שחודרים למחוזות עמוקים, לא הראיתי. לכן, כשתלינו את התערוכה, ביקשתי דחייה של שבוע כדי שאימי תוכל להתבונן בה, וכך היה.

היא ביקשה לבקר כמה פעמים, התרגשה, וניסתה להבין את המהלכים המחשבתיים שלי ואת הרגשות שלי כלפיה. זה עדיין בור עמוק שאני רק מתבוננת בו פנימה ועדין לא בתוכו: כמובן שניסיתי לרכך ולציין בפניה שהציורים מיצגים סיפור קולקטיבי, אבל מבחינה ציורית־אמנותית זכיתי ממנה לתשבוחות

יובל:

נראה לי שזה תמיד ישאר בור, לא? גם ככה הזדקנות זה עניין לא פשוט, בטח אם מוסיפים לזה את השואה; שילוב שלא קל להתמודד איתו. אבל אני חושב שמבחינת הצופה הצלחת כמה שאפשר: יש בציורים הרבה רוך וחמלה

רחל:

אמת

יובל:

אז מעניין אותי המסלול שעברת: אמרת מקודם שמבחינת מקום נחשב ועבודה עם אוצרת זו אכן תערוכת יחיד ראשונה. ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

רחל:

נולדתי וגדלתי בישראל של שנות ה־50. חוויתי כילדה את הדואליות להיות ישראלית כצבר, ובמקביל לחיות בעולם מוסתר וגלותי. למדתי אמנות מגיל צעיר במוסדות שונים. התעסקתי בתחומי אמנות מגוונים, למדתי צורפות ופתחתי גלריה בחיפה.

לפני כשמונה שנים החלטתי לסגור את הגלריה ולהתמסר לציור. חזרתי לצייר כתלמידתו של אלי שמיר, סיגל צוברי ועוד. מאז השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות בטבעון, בבית חנקין ועוד. וכמו שאתה רואה קשה בגילי לפרוץ את הפריפריה

יובל:

בת כמה את?

רחל:

מה, לא מגלה. ענתיקה. במצב די טוב

יובל:

לא הייתי שואל אם לא היית אומרת שקשה בגילך לפרוץ את הפריפריה…

רחל:

זה בכלל נושא רגיש לדיון מעמיק

יובל:

בדיוק. רק אגיד שלא קל לפרוץ את הפריפריה באופן כללי, ולא קל לפרוץ בגיל מאוחר. ושאלה אחרונה: איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך למשהו שהיה אצלך בגיל צעיר, ואיפה את רואה בה משהו חדש או כזה שהפתיע אותך?

רחל:

זו שאלה שקשה לענות עליה ללא עומק ובספונטניות. אבל, אני לא רואה המשכיות מגיל צעיר ביכולת להתמודד בנושא כל כך אינטימי ואישי, לחשוף את עצמי כך. ההמשכיות נמצאת באהבה ובצורך ליצור, לדייק באמת ובשפה הציורית שלי.

מה שהפתיע אותי היו הקנווסים גדולי הממדים. הפתיע אותי האומץ להיחשף בכמה ממדים, ומלבד ההבט האישי אני מוצאת בהצבות של שתינו התיחסות לתולדות האמנות (שבצעירותי זה היה יותר במודע). כך נעים הציורים בין סיפורי האישי לבן ארכיטיפ תרבותי־אוניברסלי כמו יחסי אם־ילד שנפתחים אל הצופה, ומאפשרים לו למצוא את עצמו בתוכם


כגוף אחת | רחל נמש
אוצרת: מיכל שכנאי־יעקובי
הגלריה לאמנות ישראלית, טבעון
נעילה: 20.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

8 תגובות על הכתבה

  1. דוד

    הייתי וראיתי…יצאתי בהלם מגדולת הציירת! ציורים גאוניים!
    לא פחות,
    אם יש אומנות..זה כאן!

  2. נאוה הראל-שושני

    תערוכה משובחת ומרגשת. מסירה את הכובע בהתלהבות..!!!

  3. רות אלוני לביא

    תודה, מהמם, נוגע במעמקים, בבטן, בלב, בדמעות בעיניים, תבורכי!

  4. עינת

    מתעניינת מתי הציירת נמצאת ומסבירה על התערוכה?

  5. עינת

    אשמח למפגש עם הדרכה מפי הציירת. תודה

  6. הדר חייקין

    תודה על ציורים אינטימיים ומרגשים שדרך העיניים שלי עזרו לי לבחון את יחסיי עם אימי, הצברית, שמסיבותיה עמה בחרה בהורות ייחודית משלה.

  7. נירה כלב

    מרגש.קפלי העור על הידיים אומרים הרבה,המבע -עיפות מתלעות הדרך.
    אך האם לא הבת היא זו שהיתה צריכה לחבק ולעטוף את אמא,אך היא עדיין מחפשת ממנה
    חיבוק,כן תמיד נחפש אהבה של אמא,אבל גם אמא נשארת ילדה באיזה מקום.במיוחד המבוגר
    שחוזר קצת לילדות. יש שם כאב עצור של אם שמתקשה להשתחרר מעברה ושל בת שרוצה
    את אהבת האם.מרגישה שהאם מדברת בלי מילים.

  8. רותי

    וואווו לא יכולתי להפסיק לצפות בוידאו. חברה ביקרה, שלחה לי תמונות ומתוך סקרנות חיפשתי באינטרנט חומר על התערוכה ונדהמתי. אני מוכרחה להגיע לתערוכה. את מרגשת בצורה יוצאת דופן וכמובן הציורים המופלאים . המדהימים. נראה שציירת וחווית חוויה מיוחדת במינה. את ממש נוגעת בעוצמתיות ברקמה העדינה של הנפש שלאמא שלך . ה' יברך אתכן.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden