רחל נמש: הדיוק הכואב, החצוב בעור בכל קמט וגיד

הי רחל, בוקר טוב, מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים המשונים של 2020?

בהתחלה בבלבול ואפילו בכעס שהתערוכה נסגרה, אבל הבנתי מהר שאני לא שולטת במצב. בכלל כשמשהו שולט בי או מכתיב לי איך להתנהג זה די משתק אותי, אבל עכשיו אני מפשירה

והנה התערוכה כגוף אחת בגלריה לאמנות בטבעון שוב פתוחה: תערוכת יחיד ראשונה, נכון?

במקום נחשב ועבודה עם אוצרת, כן

יפה! אז אני רוצה להגיד שאמנם לא ביקרתי בתערוכה, אבל מהרגע שהתמונות של הציורים של אימך נחתו אצלי במחשב, הם הותירו אצלי רושם עז. וגם כשפרסמנו את המדור עם מיכל שכנאי יעקבי, אוצרת התערוכה, הן עוררו במגיבים הרבה רגש. איך את מסבירה את זה?

אני מקווה שתגיע, גם אני קיבלתי אלפי תגובות רגשיות.

הציורים פתחו פתח לנושא שלא מדובר, אמא ובת מבוגרות שנראות כך ללא הסתרת הגיל והעור, אינטימיות של מגע ועירום, וברקע השואה שאצל כל אחד מתחברת לסיפור האישי

אני חושבת שהציורים פתחו איזה פתח לנושא שלא מדובר, אמא ובת מבוגרות שנראות כך ללא הסתרת הגיל והעור, אינטימיות של מגע ועירום, וברקע סיפור השואה שאצל כל אחד מתחבר לסיפור האישי שלו. עוד הבנתי שהדיוק הכנה שלי מושך את הדיוק של המתבונן

כן, אני מסכים, שלא רק שהנושא פחות מדובר, הוא גם פחות מצויר, וכך או כך אנחנו פחות רגילים לראות דימויים ריאליסטיים כל כך של הגיל הזה. ספרי מה כוללת התערוכה

בתערוכה אני מנסה לפרום את הקשר עם אימי, שהחל בבחינת השפעת המספר על ידה כנוכח תמידי על חיי וחייה. לאחר שביקשתי שנצטלם ספונטנית ונתפשט, היא סירבה לשתף פעולה. לא ביימנו את הצילומים, הכל קרה בעשר דקות. כשראיתי את הצילומים הבנתי שקבלתי ממנה מתנת חיים: גם המגע הרגעי (שלא חזר יותר) היה רך ומחבק, הבעות הפנים, שפת הגוף, החיבור לתולדות האמנות, לפייטה, היציאה מהקבר, התחיה. הכל קרה בעשר הדקות הללו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בחדר נוסף בתערוכה ישנם שלושה ציורים מחייה העכשוויים, מביתה של אימי בדיור המוגן. שם רואים את עולמה ואת החפצים סביבה; את סיפור חייה. כך התערוכה התחברה לימינו אלו עם סיפור המגע והחוסר בו, הבדידות והזיקנה בדיור המוגן.

את כותבת שהיא סירבה לשתף פעולה אבל מיד לאחר מכן שזה לקח עשר דקות. לא הבנתי מה קרה שם?

היא סירבה להתפשט אבל התמסרה. לאחר מכן כמובן היה את הקושי בציור עצמו, שנבע מהגילויים של הזדקנות העור במראה שנשקפת מולי בדמות אימי, בדיוק הכואב, החצוב בעור בכל קמט וגיד, עד שבלתי ניתן להפרדה באבחון

מעניין אותי מה היא חושבת על הציורים

ובכן, במשך חמש השנים של תהליך היצירה הראיתי לה רק את הציורים היותר מחמיאים (צריך להבין שלמרות גילי אני עדיין פוחדת מאימי). את הציורים הקשים יותר, שחודרים למחוזות עמוקים, לא הראיתי. לכן, כשתלינו את התערוכה, ביקשתי דחייה של שבוע כדי שאימי תוכל להתבונן בה, וכך היה.

היא ביקשה לבקר כמה פעמים, התרגשה, וניסתה להבין את המהלכים המחשבתיים שלי ואת הרגשות שלי כלפיה. זה עדיין בור עמוק שאני רק מתבוננת בו פנימה ועדין לא בתוכו: כמובן שניסיתי לרכך ולציין בפניה שהציורים מיצגים סיפור קולקטיבי, אבל מבחינה ציורית־אמנותית זכיתי ממנה לתשבוחות

נראה לי שזה תמיד ישאר בור, לא? גם ככה הזדקנות זה עניין לא פשוט, בטח אם מוסיפים לזה את השואה; שילוב שלא קל להתמודד איתו. אבל אני חושב שמבחינת הצופה הצלחת כמה שאפשר: יש בציורים הרבה רוך וחמלה

אמת

אז מעניין אותי המסלול שעברת: אמרת מקודם שמבחינת מקום נחשב ועבודה עם אוצרת זו אכן תערוכת יחיד ראשונה. ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

נולדתי וגדלתי בישראל של שנות ה־50. חוויתי כילדה את הדואליות להיות ישראלית כצבר, ובמקביל לחיות בעולם מוסתר וגלותי. למדתי אמנות מגיל צעיר במוסדות שונים. התעסקתי בתחומי אמנות מגוונים, למדתי צורפות ופתחתי גלריה בחיפה.

לפני כשמונה שנים החלטתי לסגור את הגלריה ולהתמסר לציור. חזרתי לצייר כתלמידתו של אלי שמיר, סיגל צוברי ועוד. מאז השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות בטבעון, בבית חנקין ועוד. וכמו שאתה רואה קשה בגילי לפרוץ את הפריפריה

בת כמה את?

מה, לא מגלה. ענתיקה. במצב די טוב

לא הייתי שואל אם לא היית אומרת שקשה בגילך לפרוץ את הפריפריה…

זה בכלל נושא רגיש לדיון מעמיק

בדיוק. רק אגיד שלא קל לפרוץ את הפריפריה באופן כללי, ולא קל לפרוץ בגיל מאוחר. ושאלה אחרונה: איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך למשהו שהיה אצלך בגיל צעיר, ואיפה את רואה בה משהו חדש או כזה שהפתיע אותך?

זו שאלה שקשה לענות עליה ללא עומק ובספונטניות. אבל, אני לא רואה המשכיות מגיל צעיר ביכולת להתמודד בנושא כל כך אינטימי ואישי, לחשוף את עצמי כך. ההמשכיות נמצאת באהבה ובצורך ליצור, לדייק באמת ובשפה הציורית שלי.

מה שהפתיע אותי היו הקנווסים גדולי הממדים. הפתיע אותי האומץ להיחשף בכמה ממדים, ומלבד ההבט האישי אני מוצאת בהצבות של שתינו התיחסות לתולדות האמנות (שבצעירותי זה היה יותר במודע). כך נעים הציורים בין סיפורי האישי לבן ארכיטיפ תרבותי־אוניברסלי כמו יחסי אם־ילד שנפתחים אל הצופה, ומאפשרים לו למצוא את עצמו בתוכם

---

כגוף אחת | רחל נמש
אוצרת: מיכל שכנאי־יעקובי
הגלריה לאמנות ישראלית, טבעון
נעילה: 20.7